חתונה, אירוע שכמותו יש פעם בחיים או, אם נהיה קטנוניים לרגע, פעמיים או שלוש מקסימום. כך או כך, אירוע מרגש, משמח, מלא במוזיקה ובריקודים, באוכל טוב – ובחברות מסוימות, איך נאמר, גם ביריות באוויר. למה? זו שאלה מצוינת. במשך שנים היה זה מנהג נפוץ בעיקר בחתונות בחברה הערבית – ירי באוויר לאות שמחה. המטרה: הפגנת נוכחות וכוח.
בעת האחרונה, מתברר, התופעה מתחילה להצטמצם במהירות יחסית. כלומר, היא עדיין קיימת, אך ביותר ויותר חתונות לא נראים עוד כלי נשק. איך זה קרה? לא הודות למשטרת ישראל, כמובן, אלא תוצאה של יוזמות פרטיות ביישובים בחברה הערבית, שהובילו אנשים שנמאס להם מהמנהג המטופש, מהנפגעים בנפש – ובכלל, מהנוכחות היום־יומית של כלי נשק בחברה הזו, המדממת ממקרי רצח בלתי פוסקים.
השלט כגבול
לא מעט אזרחים ערבים נפצעו בשנים האחרונות בישראל – ובמדינות שכנות, כמובן – מכדורים ״תועים״, והם רק חלק מהסיפור: בשל מגפת האלימות והרצח, קולות הירי מייצרים טראומה גם בקרב אזרחים המתגוררים בסמוך.
אין־ספור ניסיונות של המשטרה, וגם של חברי הכנסת מהסיעות הערביות, להפסיק את התופעה נתקלו באוזניים ערלות, או בקולות ירי רועמים, עד שאזרחים ממקומות שונים בארץ החליטו לנקוט עמדה ולהוביל בעצמם את השינוי שהם מבקשים שיתרחש. היוזמות הללו, אף אם אינן גורפות, מלמדות גם על התמורות בחברה הערבית, אבל חשוב מכך – הן מלמדות שלאזרחי ישראל הערבים נמאס, ושיש להם גם יכולת לשנות תופעות תרבותיות וחברתיות בעייתיות, באמצעות אקטיביזם מסוגים שונים.
חיתאם אלטורי מלוד, למשל, היא חלק מיוזמה מקומית שהתחילה לפני כשנה. הרעיון בבסיסה צנוע למראית עין, אך מהדהד: הצבת שלט גדול שעליו נכתב "אסור לירות" בכניסה לכל חתונה. שלט זה מעביר בצורה חדה, ברורה ומאוד ספציפית: בחתונה שלנו אין מקום לנשק ולאלימות, ומסמן גם מעין גבול למי שחושב להביא איתו נשק.
"השלט מייצר כבוד הדדי. מי שנכנס לחתונה יודע שלא יתרחש ירי, ושבעלי החתונה נגד מנהג זה", מסבירה חיתאם, שגם היא סובלת מהתופעה, ופעמים רבות מצאה עצמה מבוהלת, מחפשת את ילדיה בבעתה באמצע חתונה שאמורה להיות אירוע משמח וחיובי. "זה נוראי לשמוע את הקול של הירי, לנשום ולראות את העשן שיוצא, לעכל שמישהו יורה בסביבה שלך, ואין לך מושג לאן יגיע הכדור – ובתוך כל הכאוס הזה, לחפש את הילדים שלי״.
בדומה לרבים אחרים, מאמינה חיתאם מאמינה שהמקור למנהג המשונה הוא התשוקה של הצעירים, הגברים, להפגין כוח ועוצמה, להראות שיש להם נשק ושהם גאים בו. ״זה עניין של אגו״, היא אומרת. ״למרות שרוב האזרחים הערבים נגד המעשה הזה, הקול של הרוב שקט. לכן השלט עוזר מאוד. היום, כשהמשטרה מגיעה לחתונה ורואה את השלט – היא יודעת שיש בפנים אנשים שמתנגדים למנהג וישתפו פעולה עם הוצאת הנשק משם״.
לדברי חיתאם, היוזמה התחילה בחוגים מצומצמים, אבל התרחבה מאוד בשנה האחרונה. הדבר מעלה מודעות ומראה שכאשר קבוצה מתחילה לפעול יחדיו ומייצרת אדוות, גם מסורות עתיקות שנראה כאילו בלתי אפשרי לעקור אותן – מוצאות את מקומן מחוץ למחנה. ״אומנם התופעה עדיין קיימת״, היא מודה, ״אבל מה שחשוב הוא שמרגישים שינוי, וברור ששום שינוי לא מתרחש בן לילה״.
יוזמה אחרת, מקיפה אף יותר, נולדה בעיריית כפר קאסם. שם החליט ראש העיר, עורך הדין עאדל בדיר, ובעקבותיו כל הנהלת העיר ובכיריה, וגם ראשי ערים ומנהיגים נוספים בחברה הערבית להכריז על חרם. לא כזה שקט, אלא מהדהד. להצהיר מראש: אנחנו עוזבים כל חתונה במקרה שמתרחש בה ירי, באותה השנייה.
״כשפרסמנו את ההצהרה על כך שאנחנו, כעירייה, מחרימים חתונות, עוד ועוד אנשים התחילו להצטרף״, אומר עו״ד בדיר. ״יש בהם רופאים, עורכי דין ואזרחים נוספים בעלי השפעה בעיר. האנשים שבחתונתם התרחש ירי הבינו אותנו מיד, ולא הייתה כל בעיה או רגישות. העובדה היא שכיום, בעקבות החרם, כבר תקופה ארוכה שאין אצלנו בכפר קאסם תופעה של יריות בחתונות״.
חתן ברהט מחזיק שלט "אסור לירות". צילום: אלבום פרטי
לוקחים אחריות
תופעת הירי בחתונות, כמובן, היא בסך הכול סימפטום. ביטוי לבעיית עומק מטרידה הרבה יותר – הנשק שמציף את רחובות היישובים הערביים ומוחזק, ברוב המקרים, ללא רישיון, בידי צעירים. התופעה הזו לא רק מסכנת חיים כשלעצמה, אלא גם מעודדת אלימות ופשיעה שמהן סובלת החברה הערבית כבר שנים, ושבעקבותיהן אבדו חייהם של מאות נשים, גברים וצעירים בשנים האחרונות. כך, למשל, בשנת 2021 עמד מספר ההרוגים על 126, ובשעת כתיבת שורות אלה הוא עבר את ה־100 גם בשנת 2022.
"כשאנשים, ובמיוחד צעירים, רואים בחתונה אפשרות לירות, זה נותן להם
הצדקה ועידוד להשתמש בנשק בכל סכסוך או ויכוח", טוען בדיר. ״כאשר נהדק את הפיקוח על השימוש בנשק ואנשים יתחילו לגנות ירי גם בחתונות אבל גם בחוץ, מי שימשיך להשתמש בנשק יהפוך להיות מנודה״.
הנתונים האחרונים מלמדים שיש תוצאות חיוביות לקמפיינים השונים ולהתקוממות של אזרחי ישראל הערבים נגד הפשיעה, האלימות והחזקת הנשק. "מאז שנת 2017 חלה ירידה עקבית בשימוש בנשק, כאשר בשנתיים האחרונות יש ירידה של כמעט 70% במקרים של שימוש בנשק בכפר קאסם״, טוען בדיר. כמובן, החרם הוא רק סעיף אחד קטן, אבל הוא מסמל מגמה של שינוי ביחס של מנהיגי הציבור לסוגיה.
ובכל זאת, תאמרו, יש נשק שיכול להרוג, איפה המשטרה בסיפור? ״למשטרה נמאס״, אומרת אלטורי בעדינות. ״הם מגיעים כדי לחפש את היורה, לא מוצאים וטוענים שלא הצליחו כי זו חתונה״.
אולי, נעלה תהייה, אם המשטרה הייתה עוסקת בשליטה ובפיקוח, לא היינו מגיעים בכלל למצב שצריך לחפש יורה אלמוני בחתונה. "מי שיש לו נשק בהישג יד יכול להשתמש בו לכל דבר, ואין לו בעיה לירות בחתונות או באנשים״, אומרת אלטורי. ״מי שאין לו נשק – לא ישתמש בו".
כך או כך, במשטרה טוענים לעתים שהם אינם יכולים לעשות די, ללא שיתוף פעולה של הקהילה. ״בחברה הערבית חייבים לקחת אחריות כדי להתגבר על בעיית הנשק והאלימות״, אומר בדיר, ״אבל גם המשטרה צריכה לעשות את העבודה שלה כמו שצריך, ולאסוף את כל הנשק הלא חוקי".
בסופו של דבר, היוזמות שהוצגו כאן, ויוזמות אחרות שצצות בחודשים האחרונים, מלמדות שישנו שיתוף פעולה של החברה הערבית וישנו רצון להפסיק את התופעה. אל מול חוסר האכפתיות שמראה הממשלה – כל ממשלה – ועצימת העין של המשטרה, כל עוד הנפגעים אינם יהודים. נראה כי עם רצון טוב, אקטיביזם ושיתופי פעולה, אפשר להפוך את החברה שלנו לטובה יותר. עכשיו נותר רק לעשות צעד נוסף ולהחרים רוצחים, אנסים וגנבים. או שהגזמתי?
