את אבי ילאו הכיר הציבור הרחב כפניה של מחאת יוצאי אתיופיה שהפכה סוערת השנה. מחאתו אולי נשמעת לרבים רדיקלית, אבל היא כזו החוזה פני עתיד. וזהו עתיד מעניין עם השקפת עולם מרתקת. מדינת ישראל היא ערב רב של אוכלוסיות. קיבוץ גלויות. באלמנט שאותו היא רוצה להדחיק, כבר מקום המדינה, היו שולטים – ונשלטים.
הייתה מעין הסכמה שבשתיקה של אוכלוסיות מסוימות לנשל ולדכא תרבותית ומעשית עולים שהגיעו ממקומות שונים. ארצות המוצא אולי השתנו, הפרקטיקה לא. מאוכלוסיות שלמות נגזלו תרבויותיהן וכבודן. אלו היו צריכות להילחם על מקומן הראוי בחברה הישראלית, מול מונח מנצח לכאורה, אבל כושל במקרים רבים, הנקרא "כור היתוך".
כשהגיעה העלייה מאתיופיה, היא הביאה איתה משהו שונה. זהו הצבע השחור, עם כל הסטריאוטיפים והסטיגמטיזציה שבאו איתו. כמו כן, הייתה זו עלייה של אנשים ללא השכלה פורמלית, דלים בכלים להתערות בחברה, אבל בעלי תרבות ייחודית ושורשים יהודיים חזקים. החברה הישראלית רגילה לדרוך על "האחר". עולי אתיופיה, הכפריים, השחורים, הלא משכילים, אמרו בפשטות – אנחנו לא מוכנים. לא נקבל את העליונות ואת הגזענות.
ילאו הוא דור שני, זה שברובו נולד פה. אבל המאבק לא החל עמו; הוא נמשך כבר 35 שנה. הדור של ילאו, שקיבל את לפיד המחאה, חושב אחרת. הוא רוצה לחנך את הישראלים לצדק, לסובלנות, לשוויון. גם אם לעיתים זה צורם לרבים. כשילאו וחבריו מדברים על פריפריה חברתית ושוויון הזדמנויות, הם מזמינים אותנו לשחוט את הפרות הטמאות הנחשבות קדושות, לא לחסום צמתים.
