תנועת התעוררות // מסע בעקבות השאלה: למה דופקים את העצמאים?

האשמה היא אצל המפא"יניקים והליכודניקים, אצל בן־גוריון ונתניהו. היא בכלכלה המעוותת שלנו. באופי, בשיטה, במגזר הציבורי המנופח. בכל החוליים שלא טרחנו או לא רצינו לתקן. ועכשיו, עם המגפה, מבינים את הנזק האמיתי שהצטבר עשרות שנים. 

אלה הם ימי ייאוש וזעם. אלה כבר לא צעירי תל אביב, שהתנפלו פעם בחדווה על שדרות רוטשילד וניהלו בין אוהלי השירה והגיטרות מעגלי שיח מכיל ומכבד, כשסיבובי כפות הידיים החרישיים מחליפים את מחיאות הכפיים. עכשיו אלה אנשים אחרים. רק חלקם הקטן מאוד הם ותיקי הפגנות פתח תקווה מול מנדלבליט ושרידי התכנסות המחאה השבועית בכיכר הבימה מתחת לתלולית עם העץ וצעקות הבושה־בושה־בושה. המפגינים של אז, רובם הגדול בקבוצת הסיכון הוודאית של הקורונה, לא נראים בשטח. מגיעים אנשים אחרים. באלפים. ובמצטבר בעשרות אלפים.

גם בין אלה יש קבוצות פוליטיות מובהקות, אבל הנהר האנושי הרותח עשוי מאלה שהמשבר הזה עומד לחסל אותם. הם כבר כמעט שם. הביטוי העברי העתיק "נסתתמו מקורותיהם" מקבל משמעות מצמררת. זה בדיוק מה שקורה להם. אין הכנסה. החסכונות, שממילא כמעט לא היו, אזלו כבר. הממשלה לא מסייעת. וכל מה שנותר הוא להתכנס ולצעוק. חלק עצום מהם מוגדרים תחת הכותרת "עצמאים". מי שרוצה לעיין בפירוש המונח, ימצא הסבר. הפראיירים, אלה שלא סופרים אותם, השקופים, המחלבה של אוצר המדינה. הם מעסיקים כמעט שני שליש מהעובדים במשק, ומקבלים אצבע משולשת. הם חיים במשבר כמעט תמידי, אבל כזה, סופני, טרם חוו.

ואלה תולדות משברי ישראל: מלחמת העצמאות, העלייה ההמונית של שנות ה־50, הסכם השילומים עם גרמניה, חדירות הפדאיון, מהומות ואדי סאליב, המיתון הגדול של שנות ה־60, ימי חרדת האימה לפני ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, הפגנות הפנתרים, האינפלציה הגדולה של שנות ה־80, האינתיפאדה הראשונה, הטילים מעיראק, רצח רבין, אינתיפאדת האוטובוסים והטרור, מלחמת לבנון, התעצמות עזה וירי הטילים ממנה, מחאת רוטשילד, מגפת הקורונה.

אלה השיאים. ביניהם, יש עוד המון פסגות קטנות יותר של אירועים. טרגדיות, מבצעים, מלחמונות, הפגזות, חדירות, ימי קרב, טרור, שכול, מיתונים, חוקי דת, בירוקרטיה, רגולציה, הוצאות לפועל. בין כל אלה, לפרקי זמן קצרים, חווינו ימים של רוגע, שבהם שכחנו את מה שהיה והדחקנו את ידיעת העתיד, עם המשבר הבא שתכף ייפול עלינו. החיים שלנו, כגרף, נראים כמו שיני כריש ענקיות, וחיי השלווה שלנו הם רק במרווח שבין השיניים, כמו שאריות של קיסם שבור שאיכשהו חמק מהגריסה.

לא שבר, משבר

המשברים עיצבו אותנו. הם מעכו את גוף האומה, אבל גם הקשיחו אותה. הם הפסקול, נקודות הציון במסע החיים של כל אחד מאיתנו. אנחנו לא שואלים, כמו האמריקאים, איפה היית כשרצחו את קנדי. המבוגרים יותר זוכרים איך מחיר של קופסת סיגריות עלה בפיצוצייה כל שעה, כי ככה באמת נראית אינפלציה. אנחנו יודעים איפה היינו כשנחת הטיל הראשון מעיראק, איך שמענו על הרצח בכיכר, ומה הרגשנו כאשר חווינו, ולו ממרחק־מה, את פיצוץ האוטובוס בתחנה. ואנחנו כל הזמן חיים את בתי הקברות הצבאיים. אין כמעט אחד שאין לו שם מישהו, צעיר לנצח, שצובט לנו את הלב מתוך האדמה. איפה היה היום אלמלא הכדור, הטיל, הפגז, המוקש. מה היה עולה בגורלו אלמלא נתקל במפלצת המלחמה שניזונה מדם הנעורים.

וכל הזמן, בפנים, בתוך הנשמה, אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר. קשה לשים את האצבע, זה מקום קדחתני שלא מאפשר צלילה פנימה והתבוננות עומק, אבל התחושה הזאת מעולם לא הרפתה. אנחנו תמיד אומרים לסוקרים כמה אנחנו מאושרים כאן. נשמעים לעצמנו כמו הלומי קרב, שרק ממלמלים את המנטרות המצופות. אבל כאשר פתחו לנו את השמיים עם הטיסות המוזלות, התחלנו להזיע אחרי שלושה חודשים בלי חו"ל. שם, לא חשוב איפה, טבלנו באווירה של בני אדם נורמליים. שם גם ביקרנו את הקרובים והחברים, יותר ממיליון ישראלים, שוויתרו בשמחה על אוסנת מארק ומיקי זוהר, והלכו לחיות במקום אחר.

ידענו שהדברים לא בסדר עוד מהימים הראשונים, מימי הקרבות על המדינה. הרגשנו שמשהו לא יושב נכון בזמנים של בן־גוריון ושל בגין, של שרון ושל נתניהו. הטיעון המנצח בכל ויכוח פוליטי בארץ שכבר ידעה את נדנדת חילופי השלטון, הוא: ואצלכם היה טוב יותר? לא. לא היה טוב יותר. תמיד היה רע, אבל אחרת. יש מאה גוונים של רוע ואלף צורות של זוועה.

כבר ידענו לא פעם ימי רפיון במשק. חווינו חנויות נסגרות, עסקים קורסים, פיטורים גדולים, אבטלה גואה. גם בלי סגר מוכתב כבר הצטנפנו שבועות וחודשים בתוך הבתים, צמודים לעיתונים ולרדיו בימי ההמתנה שלפני ששת הימים, דבוקים לטלוויזיה בזמן מלחמת יום הכיפורים, ומכסים את עצמנו במסכות אב"כ ב־40 ימי התקפות הטילים על הערים שלנו. בתום כל משבר חשבנו שסוף־סוף נמצא נתיב נכון. שלמדנו איזה לקח. אבל המסקנה היחידה אחרי שהמשבר נגמר הייתה ורסיה על שורה מהשיר של מאיר אריאל. עברנו את פרעה, והנה, עברנו גם את זה. עברנו, וחזרנו אל מה שהיינו.

כל המשברים האירו וחשפו הרבה מאוד ליקויים, אבל התייחסנו אל הממצאים בהקלה. כן, יש משהו, אבל שום דבר ממאיר. שום דבר שבאמת מסכן את החיים. עובדה, אנחנו פה. עד שהגיעה מגפת הקורונה והציבה מולנו מראה. סוף־סוף, אחרי עשרות שנים, המדינה והאומה עוברות סריקה תלת־ממדית, פנים וחוץ. עכשיו אנחנו רואים ממה, באמת, אנחנו עשויים. עכשיו אנחנו יכולים להבין מה קרה לנו כל השנים. מה קרה, ולמה.

טורייה וקלשון

חזון העצמאות והתקומה העברית היה תמיד ארץ של קרבות אימים. כולם רצו מדינה, בטח, אבל שתהיה בצלמו ובדמותו של החוזה. גם כאשר הסוציאליסטים ניצחו, בתחילת שנות ה־30, ובמשך חצי מאה הובילו את היישוב ועיצבו את המקום הזה, זה לא התנהל בשקט. המאבקים בתוך סיעות המחנה המנצח היו מרים לא פחות מאלה שבין שני המחנות המנוגדים. דוד בן־גוריון ניצח את כולם. בפנים ובחוץ. האיש הנמוך עם הסנטר התקיף וקול הסטקטו הנחרץ, בנה חלקים גדולים מהדנ"א של ישראל. כאשר אבישי בן חיים מלין על הרס תרבות המזרח בידי השלטון הציוני, הוא לא באמת מבין על מה הוא מדבר. האפליה התבטאה בזה שלא הרסו מספיק, מפני שלא התייחסו אל באי ארצות האסלאם כמו אל עולי אירופה. עם האשכנזים, התנועה הציונית המנצחת ביצעה הרס מכוון, הכולל חרישת אדמת הגולה הזאת במלח. לא רק שכולם החליפו את השמות, בוודאי בכל הקיבוצים; שום קצין לא קודם אלא אם כן עברת את שמו – שפת הגולה, היידיש, הוצאה מחוץ לחוק. חד וחלק. שוטרים מנעו בכוח את הצגות ההומור של דז'יגאן ושומאכער, כוכבי היידיש הענקיים מפולין שהופיעו גם כאן. עברי, דבר עברית, ותשכח את העולם הישן. כאן בונים אומה חדשה. העבר מתחיל היום.

הסוציאליזם של מקימי המדינה לא היה סתם השיטה הכלכלית המנצחת. זו הייתה דת קנאית, שארגנה את כל רובדי החיים ועיצבה את המחשבות של כמה דורות. הריאקציה מהגולה הכתיבה עולם ערכים חדש, שעיקרו הוא היפוך מלא של הוויית החיים שהיהודים הכירו במשך דורות. שם היהודים דיברו והתפלפלו בלי סוף – בארץ קידשו את השתיקה. שם בכו – כאן חשקו שפתיים. שם התפרנסו ממסחר זעיר וממתן שירותים פשוטים, כמו שענים וחייטים – כאן לוקחים ביד שרירית ושזופה את, מכוש, טורייה וקלשון, ומדליקים את השדות בשלהבת ירוקה. שם חטפו מכות ופוגרומים – כאן למדו לאחוז בנשק ולהקדים מכה לאויב. שם דיברו כל הזמן על הכסף, בעיקר על זה שאין לאף אחד, פרט לרוטשילד – כאן עצם הדיבור על הנושא נחשב לטאבו, או, למצער, לרע הכרחי. הילדות והנעורים של מוטל בן פייסי החזן הם רצף של ניסיונות להרוויח קצת כסף מכל מיני עסקאות רוכלות והם היו רק הקדמה לפנטזיות של מנחם מענדל המבוגר, שחלם לפוצץ את הבורסה בכל מיני תרגילים פיננסיים שתמיד כשלו. שם חלמו על עושר אישי, כאן אסרו על זה. לא במקרה כמעט כל סופרי דור תש"ח, ורוב פזמונאיו, כותבים בגוף ראשון רבים. אנחנו.

גם אם מישהו היה יכול, הארץ הצעירה לא הרשתה להפגין סממנים של עושר. הראוותנות נתפסה כחטא. זה לא היה רק בהתיישבות העובדת. לא רק בקיבוצים. סיסמת הגימנסיה הריאלית בחיפה, זו שהתיימרה להיות הגרסה המקומית שלנו ל"איטון" הבריטי, תיכון העילית שמחנך את ילדי הצמרת ומכשיר אותם לעמדות הנהגה, הייתה "והצנע לכת". מי שנתפס בשוויץ, יוהרה, היה מועמד מיידי לנידוי חברתי. מי שכל הזמן אמר "אני", נותר עם הנאומים האלה לבד, מול הראי.

תל אביב, שצמחה עם העלייה החמישית הענקית, הפכה כמעט עם היוולדה לכרך. חנויות, בתי קפה, ברים, מועדונים, תיאטראות, בתי קולנוע. היו כמה סוחרים גדולים, שכולם הכירו. מצקין, איווניר, ויטמן, עוד כמה; והיו אלפי עצמאים קטנים, שעשו כמיטב יכולתם בכל מיני חנויות ועסקים קטנים. אבל לא חשוב כמה קטן היית, בישראל הקדומה תווית ה"סויחר" – הסוחר – שהודבקה להם, הייתה שם גנאי. עצם קיומם – ההכרחי, כשלעצמו – הציב אותם במורד הסולם החברתי, הרחק־הרחק מהקיבוצניק או בן המושב.

הסוחר או בעל בית המלאכה נתפסו גם כשרידים חיים של הגולה – זה הרי בדיוק מה שעשו שם היהודים ההם – וגם ככאלה שכל כספם נעשה בעזרת עמלם של הפועלים שעובדים אצלם. האבחנה הזאת לא פסחה על העצמאים הזעירים, שהעסיקו רק את עצמם, ולפעמים את האישה או מישהו מהילדים. בארץ הסוציאליסטית המפעלים הגדולים היו שייכים למדינה או להסתדרות, וכוח העבודה העיקרי היה שם. בממשלה, בסולל בונה, בחברת החשמל, בקואופרטיבים לתחבורה, בקיבוצים ובמושבים. העובדים, כמעט כולם חברי הסתדרות, היו מאורגנים ומוגנים. הבורגנים, כפי שכונו בלעג העצמאים, עשו כסף מקומבינות, ספקולציות וזיעת העובד העמל. האווירה הכללית הייתה נגדם, ובאופן מעשי השלטון גם מצץ להם את הדם וגם העמיד בפניהם קשיים אינסופיים של בירוקרטיה ורגולציה מכוונת. אנחנו בונים כאן מדינה, ואתם רק חושבים על איך לעשות לעצמכם כסף.

טובעים במספרים

50 שנה שלטו כאן הסוציאליסטים. ב־1977 הגיע הימין. ב־40 ומשהו שנות השלטון החדש (ברוטו, באמצע היו הבזקים קצרים של פרס, רבין וברק) שונו הרבה מאוד דברים. עשיית כסף כבר לא נתפסת כחטא, להפך, החברה מעריצה את המצליחנים. אבל היחס הקונקרטי לעצמאים נותר בדיוק כשהיה. הם מחוץ למשחק. כאשר בונים כאן תוכנית כלכלית, זה תמיד אחרי שיחות והסכמות בתוך המשולש ממשלה-מעסיקים-הסתדרות. העצמאים לא נספרים, לא מוזמנים, לא נחשבים.

הסוציאליסטים מזמן לא שולטים כאן. בימין אוהבים לדבר על כלכלה חופשית, יוזמה פרטית, מינימום של התערבות ממשלתית, אבל בימין הישראלי תמיד היו חזקים מאוד בעיקר בדיבורים. דיבורי הרהב המדיניים והצבאיים שלהם תמיד התנפצו. החמאס לא חוסל, הם נכנעו לטרור, הם לא סיפחו מילימטר. בפן הכלכלי, השינויים היו בעיקר בתחום הקוסמטי. שום דבר מהותי בכל מה שנוגע ליישום אמיתי של תיאוריות הכלכלה החופשית. ככה זה. מנגנונים ומוסדות לא משתנים מהר כל כך. כאשר המדינה נוסדה, והבריטים עזבו את הארץ, לא מיהרנו להיפטר מהחוקים שהותירו לנו בשנות המנדט שלהם. להפך. השלטון הישראלי העצמאי לקח לעצמו את היתרונות ששלטון הכיבוש הבריטי דאג לבנות. כך נותרה הסדרת חיי האישות רק בידי כוהני הדת של כל העדות בארץ, בדיוק כפי שנפסק בדבר המלך במועצתו; כך נותרו העיריות כפופות למשרד הפנים וכל הצבת תמרור מצריכה אישור של הממשל המרכזי, כי מה פתאום עם כבוש יחליט על משהו פרט לניקוי הזבל והסדרת הביוב. וכך נותרו התקנות לשעת חירום. פעם הממשלה ישבה בלונדון, היום בירושלים. מה זה משנה, שלטון לא מוותר בקלות על יתרונות הכוח.

אבל משהו הם עשו, בימין. הם זכרו את המאמר הידוע של זאב ז'בוטינסקי "יא, ברעכען!", שקרא לשבור את ההסתדרות, והצליחו לחסל את רוב העבודה המאורגנת. הריסוק מוזיל מאוד את העלויות. עובדות הניקיון בבית שמאכלס את משפחת נתניהו ברחוב בלפור לא מקבלות העלאת שכר, כי ככה זה עובדי קבלן. שכר מינימום מיום הכניסה לעבודה ועד ליציאה לפנסיה. מתוך 4 מיליון העובדים במדינה, לפחות חצי מיליון מהם עובדים באופן הזה.

הם החליטו שעידוד היוזמה החופשית מסתכם במכירה ובמסירה של נכסי המדינה לידיים של טייקונים וחברות ענק זרות. גז, מינרלים, בניית מסילות רכבת ומנהרות, נמלי הים. ההתרפסות למיליארדרים היא חלק מההדר הבית"רי. כאן מסתיים שלב היישום של אידיאולוגיית הימין בישראל. בכל הנוגע לעידוד היוזמה הפרטית ולתמיכה בעסקים קטנים, ישראל נמצאת בתחתית הסולם של מדינות ה־OECD.

–

יש כאן חצי מיליון עצמאים. הם מעסיקים 70% מכוח העבודה בישראל. והם על הקרשים. הם, שהיו אמורים להיות הדגל והפנים של ממשלה ימנית. הנתונים מדברים. קצת מספרים: מחצית מהאנשים בישראל משתכרים פחות מ־7,000 שקל בחודש. לא מספיק להוצאה הממוצעת, שהיא 13 אלף שקל למשפחה. זו הסיבה שמחצית מהאנשים מצויים במצב מתמיד של אוברדראפט, משיכת יתר. עצמאי משתכר, בממוצע, כ־10,000 שקל בחודש. קצת יותר טוב מעובדי הקבלן ואוגדות מקבלי שכר המינימום, אבל עדיין הרבה פחות ממה שמקבלים במגזר הציבורי. שם השכר הממוצע הוא 16 אלף שקל בחודש.

איך קורה שאותו איש שמן, בשפתו של ממציא הכלכלה החדשה בנימין נתניהו, חי טוב בהרבה מהעצמאי, האיש הרזה שסוחב אותו על הגב? מחצית מהתקציב השנתי של ישראל, כ־180 מיליארד שקל, מוזרמים לכ־700 אלף עובדי המגזר הציבורי. שם לא ניתן לפטר אנשים, כמו שנוכחו אלה שניסו לגעת בשאול מרידור. שם השכר עולה כל שנה, כי יש בזה היגיון: ככל שאתה עובד זמן רב יותר אתה גם מקצועי יותר ומבצע יותר עבודה בפחות זמן.

והעיקר, עובדי המדינה הם לעולם חלק ממארג הכוח הפוליטי. בעיני עצמם, עובדי המדינה הם בעלי הבית האמיתיים, שתפקידם העיקרי הוא לשמור על האינטרס של הציבור ולהגן עליו מפני הפוליטיקאים, שמוכנים לתת הכל בתמורה לכותרת טובה או סיפוק חברי המרכז. זו התורה של סר המפרי, כמו שהוסברה על ידו אינספור פעמים בסדרה 'יס מיניסטר', והיא מצחיקה עד שנזכרים כי ככה זה עובד באמת. נכון שמדובר בבריטניה, אבל הם אלה ששלטו כאן והרימו את המבנה השלטוני שאליו נכנסנו בטבעיות גמורה. זה היה מזמן, אבל מוסדות משתנים, אם בכלל, בקצב איטי עד מאוד. בית הספר שלך ושל ילדיך לא באמת שונה, האוניברסיטה אותו דבר כבר מאות שנים, והכל מתפקד פחות או יותר באותה צורה שבה עוצב ונוצר.

הלאה. חצי מיליון העצמאים מעסיקים כ־3 מיליון עובדים. עצמאים רבים מפתחים טינה לעובדים שלהם, שלעיתים חיים טוב מהם. העצמאי הקטן לא מעסיק עובדי קבלן. העובד אצלו נהנה מאשראי בנקאי בגובה של חמש משכורות, ביטחון תעסוקתי מתקבל על הדעת, ומשנת לילה לא מופרעת מסיוטים על דו"חות לרשויות המס, מתחרים טורפניים שצצו פתאום, ספקים שדורשים את הכסף, חייבים שמתחמקים מתשלום, ובנק שסוגר את הברז.

ישראל היא מדינה עשירה. התוצר הכללי שלה הסתכם בשנה האחרונה בטריליון וחצי שקל. מדינה עשירה, שתושביה עניים. העובדים משתכרים מעט, והעצמאים נמעכים. השולמנים, אותה התארגנות של עצמאים קטנים, נוסדה אמנם לפני ימי המגפה, אבל רק כאשר סגרו את המדינה כולה, האמת צפה, והמשק שקע.

בסיס עקום פוגש מגפה מעריכית

מדינה שרוצה לשלם מעט לעובדים אבל לתחזק משק צומח, מוכרחה למצוא לעצמה פטנט איך עושים את זה. הצריכה היא המנוע של המשק, וכדי שזו תתרחש, צריך לתת לאנשים אפשרות ריאלית לצרוך. אם לא נותנים להם שכר, מלווים להם. כך פועלת ישראל כבר שנות דור, כאשר העיקרון הזה מתעצם משנה לשנה. בנק ישראל מוריד את הריבית על הכסף, כמעט לאפס, מה שמאפשר לבנקים ללוות ממנו ערימות, ולהלוות את הכסף ללקוחות שלהם בריבית גבוהה בהרבה. הלקוחות האלה מתחלקים לשניים. ענקי המשק, הקבלנים הגדולים, תאגידי־העל, טייקוני הפירמידות – ועובדים שכירים. מעט מאוד מגיע לחצי מיליון העצמאים הקטנים, שרובם מסווגים כ"מסוכנים", ולכן מקבלים רק קמצוץ מסך האשראי הבנקאי. הבנק רוצה לראות תלוש משכורת. לעובד יש; למעסיק שלו, זה שמשלם את המשכורת הזאת – אין. כלכלת ישראל, שפועלת על צריכה, היא כלכלת חוב. האנשים צורכים דברים בכסף שהם לווים מהבנק, מחברת האשראי ומהעסקים עצמם, שמוכרים הכל בפריסת תשלומים.

כלכלת חוב יכולה לעבוד רק כאשר יש הכנסה שוטפת שמכסה חלק ממנו באופן קבוע. כאשר הכל נרכש בחוב, ומשקי הבית לא מפרישים כלום לחיסכון, עצירת המכונה הזאת למשך חודש או חודשיים מייצרת מפולת מיידית. זה מה שקרה עם הסגר. הממשלה תפסה את זה ומיהרה לתקצב את העובדים שהוצאו לחופשה ללא תשלום. לא תמיד ברמת ההכנסה הקודמת, אבל לרוב האנשים זה די קרוב. לא מקבלים הרבה יותר מ־10,000 שקל לחודש, זו התקרה, אבל רוב העובדים בשוק הפרטי בישראל ממילא רק חולמים על משכורת כזאת. המגזר הציבורי, כמובן, לא שלח הביתה איש. שם, במשרדי הממשלה, מגפות ומשברים כלכליים קורים רק לאחרים.

היחידים שבאמת נדפקו הם העצמאים. בעלי העסקים הקטנים. אלה שמעסיקים רק את עצמם, ואלה ששלחו הביתה את מעט העובדים שלהם. העובדים מקבלים שכר חודשי באמצעות מנגנון החל"ת, והעצמאים נשארו לחפש את החברים שלהם. זה לא עזר. החברים, עצמאים כמוהם, בדיוק באותה צרה. אז סידרו להם פעימות, שכולן יחד, ברבעון, לא מתכנסות למשכורת חודשית של חל"תניק. מתוכנית סיוע 80 המיליארד לעסקים רק חצי הגיע, בעיקר למעסיקים הגדולים. הקטנים, כמו תמיד, כמו בימי מפא"י, כמו בזמן השלטון הסוציאליסטי, ובהמשך בשלטון הליכודניקי הלכאורה קפיטליסטי, לא נספרים.

עכשיו הם צועקים, באים לאולפני הטלוויזיה, מספרים על מקרר ריק בבית, על רשויות המס שממשיכות לרדוף אותם, ועוד ביתר שאת עכשיו, כי אם אפשר אז למה לא. יוצאים לרחובות, מתעמתים עם שוטרים. בממשלה מכינים להם תוכניות חדשות, מאשימים את פקידי האוצר שלא רוצים לשחרר, מתנפלים על השותפים מכחול לבן שרק מעכבים ומאשימים את היועץ המשפטי לממשלה שמפריע להם להיטיב עם העם.

אבל גם הם יודעים שאלה דיבורי סרק, תעמולת פטישים הפועלת רק על שרידי הבייס הביביסטי. מדינה הבנויה על מגזר ציבורי מנופח וחזק, על מערכת עתיקה של פוליטיקאים, משרדים ממשלתיים שיושבים על הברזים, המוני עצמאים קטנים שמעולם לא הוכנסו לשום חשיבה או חשבון (פרט לאלה שנשלחו אליהם מרשויות המס) וסנטימנט כללי שתופס את העצמאים כרמאים ותחמנים – מדינה כזאת לא יכולה להשתנות גם אם יזרקו פתאום עצם של 100 מיליארד שקל. זה רק אספלנית פוליטית, שלא מצליחה לרפא את הנגע. בלי התנעה מחדש עם מערכת הפעלה שונה לגמרי, הכל באמת יקרוס. אולי לא במשבר הזה, כי מגפת הקורונה כבר מראה את סופה המתקרב בבורסות הגואות בכל העולם. החיסונים בדרך, ובכל מקרה, יחס תמותה של 1:10,000, שזה תעריף המוות של הווירוס הזה (בעולם. בישראל היחס טוב בהרבה. 1:18,000), שגם הוא נגבה בעיקר מקשישים ומחולים בסיכון גבוה, איננו בדיוק מגפת המאה. אבל משברים חדשים כבר מצטופפים מאחורי קיר המחר ונדחקים פנימה. אחד מהם יהיה קטלני ולא יאפשר תקומה. 

אנחנו או אני?

העצמאים הקטנים היו אמורים להיות חוד החנית של משטר הימין. לא רק מפני שתמיכה ביוזמה הפרטית ובכלכלה החופשית היא נדבך עיקרי בתיאוריה של כל ימין, אלא גם מפני שבאופן פרקטי, רוב העצמאים הקטנים מרכיבים את מה שקרוי הבייס של הליכוד. מכולות בפריפריה, מוסכים קטנים, יבואנים זעירים שנוסעים לסין כדי לרכוש חצי מכולה של משהו ולהפיץ לבד, ספריות, קוסמטיקאיות, בעלי חברות הובלה וציוד מכני, ועוד, ועוד, ועוד. מה, באמת, עוצר כבר שנות דור את הנהגת הימין מסיוע ישיר לבסיס המצביעים שלהם? מה מונע מהם לדאוג לתנאי אשראי נוחים, ביטוח אבטלה לעצמאים, הורדת חסמי יבוא, הקלות בהקמת עסק? מה מפריע להם לתמוך בעצמאי שכשל – ורוב העסקים נכשלים – לתת לו הזדמנות נוספת, כמו שעושים בארה"ב?

כאן אם כשלת, אם פשטת רגל, אתה מחוק. שם, אתה פותח, ממש למחרת, עסק חדש, בלי מועקות המיזם המת שנסגר עליך. שם לא מענישים על יוזמה שכשלה. להפך. רק משקיעי היי־טק מחפשים סטארטאפיסטים שכשלו כבר פעם או פעמיים, כי לא משנה איפה ומה למדת, החיים הם בית הספר הטוב ביותר. הסיכויים שלך להצליח גבוהים פי כמה אם יש לך ברקורד כישלון, ולא רק חלום ואפס עשייה. אבל ההיי־טק זה עולם אחר. 300 אלף עובדים שם, המשכורות מתחילות ב־20 אלף, והענף כולו מניב למדינת ישראל מחצית מכל ההכנסות שלה מיצוא.

בלי ההיי־טק, ישראל הייתה כמו מדינה אפריקאית. ההיי־טק מצליח מפני שהוא לא נשען על המדינה או על המגזר הציבורי. האופקים שלו, כמו השוק כולו, מצויים מעבר לים. הוא מתגמל חדשנות, נועזות, יציאה מדפוסי חשיבה מקובלים, והוא מצריך בעיקר שכל, אומץ, נחישות ומקוריות. בדיוק ההפך ממה שנדרש מפוליטיקאי, מעובד מנגנון גדול, מאנשי המגזר הציבורי. ההיי־טק מתאים לאופי הישראלי, שאיננו שונה בכל ענף או תחום אחר. אבל בכל מקום שאינו היי־טק אתה אוכל חצץ, כי זה מה שהסביבה נותנת לך. היזם, העצמאי שלא בהיי־טק, עדיין נתפס, שני דורות אחרי ירידת השלטון הסוציאליסטי, כנטע זר, חשוד תמיד, רע הכרחי שצריך להוריד לו את הראש, או לפחות לירות לו בברכיים, שלא יתחיל לרוץ.

הם לא אידיוטים גמורים, בימין. לא כולם. הם בוודאי היו שמחים ליישם את התורה הכלכלית ולתמוך בבסיס המצביעים שלהם. אם זה לא קרה עד היום, זה רק מלמד שיש כוח גדול יותר מאידיאולוגיה וחישובי בייס. כוח שמעצב את המציאות בצורה הזאת. כוח שמותיר את העצמאים בשולי המשחק הכלכלי, למרות החשיבות העצומה שלהם למשק.

–

הכוח הנ"ל הוא רוח הבראשית.

היא עדיין מרחפת על הארץ. היא עדיין עוטפת את כולם, מימין ומשמאל, ומכתיבה את הכל. זו עדיין ארץ ה"אנחנו". בנינו מדינה, אבל לא השתחררנו מתפיסת העם שמעצבת את היהדות מראשיתה. אלוהים דיבר אל העם ואמר לו איך לנהוג. אז אולי יש עכשיו כמה סוגי אנחנו, בהתאמה לתיאוריית השבטים ושיח הזהויות, אבל כל אחד מתייחס ומיוחס לאיזה אנחנו משלו, והמטרה העיקרית שלו בחיים היא לדאוג שכל השאר יתנהגו ויחשבו כמו האנשים במחנה שלו, או שהוא מוחק אותם מרשימת החברים בפייסבוק.

העצמאי, יותר מרוב אנשי הרוח והאמנים השותקים מפחד להרגיז מישהו, מגלם בעצם פעולתו את שחרור ה"אני" מכבלי ה"אנחנו". בלי הצהרות, בלי טורי דעה, בלי פטפטת ברשת. בעצם המעשה. כל אחד שלוקח את גורלו בידיו – וזה בדיוק מה שכל עצמאי עושה – מוכיח לישראל שאפשר אחרת. שאפשר לסמוך רק על התבונה שלך, מערכת השיקולים העצמאית שלך, הכוח שלך. השלטון בישראל, לא משנה מאיזה כיוון הגיע, מאוד לא אוהב את זה. העצמאי הוא הוכחה לקיום בלי טובות המנגנון, בלי הסתמכות על הממשלה ובלי שליט שבזכותו מצליחים. להפך. הוא מצליח למרות המכשלות שהשלטון מעמיד בפניו.

העצמאי הוא אימת האנחנו, ששולט כאן מאז הימים הראשונים. ושלטון האנחנו, שעליו מתחלפות מעת לעת מפלגות שונות, הוא עדיין העריץ שמכופף כאן את נשמות האנשים. הוא קיים בכל מקום. באקדמיה ובספרות, באמנות ובפוליטיקה. דרישה ליישור קו עם היתר, לא לבלוט יותר מדי, לדבר כמו כולם, לחשוב כמוהם ולהרגיש כמו הזולת. בעצמאים גם קשה מאוד לשלוט. שלטון אוהב מבנים גדולים, מסודרים, של צבאות צייתניים. מי יכול להתעסק עם כל אחד ואחד.

האני הוא התוצר האותנטי ביותר של הריבונות העברית, והוא הניגוד האולטימטיבי לאנחנו של הגולה, אותו אנחנו שהתחפש כאן לתנועות פוליטיות, אבל הוא בדיוק אותו שטן עתיק מימים ימימה, שהשאיר את העם היהודי בכבלים. בלי אני, לעולם לא תהיה כאן ריבונות. בלי אני, לא הגענו לעצמאות. כי אחרת, בשביל מה כל המאמץ הזה, כל הדם, כל הסבל.

הכמיהה המשונה לאיחוד, שנצעקה בחוזקה מכל הסקרים לפני הרכבת הממשלה הנוכחית, היא רק ביטוי של אותה רוח האנחנו הכובלת כאן את האני ומרסקת את הנפש. זה מרסק, מפני שלא משנה מה תאמר, כל מה שיש לך בעולם זה רק אתה. כאשר ממירים אותך לאנחנו, תמיד תרגיש, בדיוק כמו בימי הבראשית, כמו תמיד, שמשהו לא בסדר. משהו לא יושב נכון.

עכשיו הם יצאו החוצה, העצמאים. הם בכל מקום. על הגשרים ובפארקים, ברחובות ומול ארמונות ראש הממשלה. הבן המועדף מחפש בתמונות כל מיני מפגינים משונים, כדי לצבוע את המחאה הזאת בצבעים הרצויים לו. אחרים מטיפים למוחים לדבר בקול אחד, אבל זה לא קורה. זה גם לא יכול לקרות. אנשים עצמאיים לא נכנסים לעדר. אנשים עצמאיים שמתכנסים יחד זה רק צבא של אינדיווידואליסטים שכל אחד רוצה משהו אחר, פרט לדבר העיקרי. לחיות כמו שבא לו. הם כמעט לעולם לא מתאחדים, זה מנוגד לאופי ולמהות, אבל כאשר זה קורה, פעם בשנות דור, איש לא יכול להם.

עכשיו זה קורה. זמן האני הגיע.

–

• יש עתיד? // מה דרוש ליאיר לפיד כדי להפוך באמת למועמד לראשות ממשלה // רשימה מאת יונתן שם-אור
• במקום עמוד ריק // אולי תתעוררו רק כשירצחו פה עיתונאי // מאת יונתן שם־אור
• מבחן המשילות של הדמוקרט הנעלם // מאת רותם דנון