זה היה אמור להיות עמוד ריק. רק למטה התכוונתי לכתוב שורה אחת, באותיות קטנות: גם אני סותם את הפה. אבל אז נזכרתי שזו הייתה עשויה להיות מחאה נהדרת לפני עשור. הנה, עיתונאי מפגין סולידריות עם עמיתיו המושתקים. לבדו, כמו מוטי אשכנזי שהתייצב עם שלט מול משרד ראש הממשלה אחרי מלחמת יום הכיפורים. יש קסם גדול במחאת יחיד, בייחוד כאשר כל האחרים שותקים. מועצת העיתונות. אגודות העיתונאים שאמורות לייצג ולהגן. התקשורת תחת מתקפת בלהות, וכולם נכנסים לחפירות.
היום כבר אין טעם בהפגנת שתיקה. גם אם נחריש, ישפדו אותנו ברשת על השתיקה המתנשאת. יצרני הטינופת שנשפכת מרחוב בלפור בירושלים על המערכות בנווה אילן ובתל אביב, לא באמת זקוקים לעיתונאים כדי לגדף ולתקוף. בדיוק כמו האנטישמים בארצות הריקות כבר דורות מיהודים, שממשיכים להאשים אותם בכל הצרות שלהם.
העיתונות תמיד הייתה מטרה קלה. המנהג של הריגת השליח המביא בשורה רעה לא נעלם. בארץ, שעדיין לא חוותה רצח של עיתונאי, מסתפקים בינתיים בביזוי, נאצות, איחולי מוות, תביעות דיבה. אמיתיות ומרומזות. כאלה שמגישים אותן, וכאלה שרק מאיימים בהן. מלעיגים כתבים. מגחיכים את צורתם, את פגמי הגוף, את ליקויי הדיבור. מאשימים אותם בוקר וערב בבוגדנות, שנאה עצמית, איבה לעמם. במוח של התוקפים אין עיתונות עצמאית. כל אחד, לדעתם, עובד בשירות של אחד האויבים, שזוממים להפיל את האיש שלא הצליח לנצח כאן בבחירות כבר שלוש פעמים רצופות. וכולם, כל התקשורת העוינת הזאת, פועלת בשליחות של ג'ורג' סורוס, במימון קרן וקסלר ובהשראת הרוח של הדוד סטלין.
הם לא מרפים לשנייה. זו התקפה ללא הפוגה. בלי לאות. הציוצים בטוויטר מטווחים את המטרות מבוקר עד ערב. ממהדורות החדשות המרכזיות ועד תוכניות הבוקר הזניחות ביותר. אין מטרה קטנה מדי עבורם. מחפשים עלבונות ומתנפלים על כל שביב ביקורת עליהם כאילו היה איום, הסתה, המרדה. ואם לא מוצאים התקפות, הם מוחים על זה שלא משבחים אותם. למה לא מדברים במהדורה על כל הטוב והשפע שהבית הזה בבלפור מגיר על העם.
התקשורת מותשת. היא כבר מזמן לא מעוז העוצמה של פעם. היא מכווצת, מפסידה, מקוצצת, בקושי שורדת. העורכים מבינים היטב את מצוקת בעלי הבית. אז שותקים. מורידים אייטם שעלול להביא צרות, מרככים אחר. ממלאים את הפאנל בשכפולי יעקב ברדוגו. אולי זה ירגיע את המפלצת. זה כבר לא עניין של אתיקה מקצועית. זה פשוט לחם לילדים בבית. הכתבים מביטים ימינה ושמאלה, ורואים את החדרים המתרוקנים מאלה שפוטרו בהתייעלות האחרונה. את תלושי השכר המתקצצים. למי יש כוח למלחמות עם השלטון שמחזיק בידיו כזה כוח. למי יש משאבי אנרגיה להילחם בחבורה אובססיבית, עשירה, שמפעילה גדודי חיילי רשת. בסופ"שים, על שפת הבריכה בקיסריה, עם כוסית שמפניה ורודה ביד וסיגר קובני בפה, הם מדברים על אליטת התקשורת ששולטת כאן, על המאפיה השמאלנית, מביטים ימינה ושמאלה כדי להיות בטוחים שאיש לא מציץ, קורצים זה לזה ומתפוצצים מצחוק, עד שהגברת רואה את החיקוי שלה ב'ארץ נהדרת', והג'ננה מגיעה.
זה היה אמור להיות עמוד ריק. עמוד של סולידריות עם העמיתים המותקפים מהתקשורת, עם החברים שכבר לא מעיזים לספר כל מה שהם יודעים, עם העורכים שמטרפדים, בלית ברירה, תחקירים שבבלפור לא יאהבו. זה היה אמור להיות עמוד ריק, אבל עמוד ריק מופיע בצבע לבן, ואני עוד לא מוכן להיכנע.
–
- למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור
- האם משבר הקורונה ישנה את הפוליטיקה הישראלית? // מאת רותם דנון
- מצעד העדים במשפט נתניהו // מאת שרה ליבוביץ־דר
