הנשיא העשירי רובי ריבלין ידוע כאיש רעים להתרועע. גם ממשכן נשיאי ישראל, הוא לא חדל לרגע לדבר בגובה העיניים. בכל מפגש הוא מקפיד לתת תחושה נינוחה, ולעיתים הזיק השובב בעיניו מנצנץ כשמשהו מסקרן או משעשע אותו במיוחד. ריבלין הוא אדם שנהג להרבות בראיונות, ויצר תמיד רושם שהוא מחבב את המדיום התקשורתי. יהיה זה רדיו, טלוויזיה, עיתון או אתר אינטרנט. עוד משחר פעילותו הציבורית, כיו"ר בית"ר ירושלים, ולאורך כל חברותו בכנסת במשך השנים, היה הנשיא ידוע במשפט הפתיחה שלו בראיונות הרדיו – "בוקר טוב מירושלים" – פתיחה שעליה הקפיד בכל ריאיון וריאיון.
כשנבחר לנשיא, יום למחרת ההצבעה בכנסת, הדהים את אנשי הצוות שלו כשעלה לשידור בגל"צ מבלי שאיש מהם ידע על כך. גם בשנותיו הראשונות כנשיא הקפיד ריבלין להתראיין מעת לעת, לפחות בראש השנה וביום העצמאות. אי שם במחצית הקדנציה, הנוהג הזה פסק. הנשיא אמנם מרבה להופיע ולנאום, ובשנתיים הפוליטיות המטלטלות האחרונות אף לא היסס לחלוק עם הציבור את תחושותיו הקשות באשר למערכת הפוליטית, על אי־יכולתם או אי־רצונם של הפוליטיקאים להרכיב ממשלה. הנאומים, כך נוצר הרושם, נכתבו בדם ליבו של הנשיא. הוא לא בחל בביטויים קשים בתקווה לנער את המערכת הפוליטית, או לעורר את הציבור. אבל להתראיין, הנשיא כבר אינו רוצה.
–
זו אינה תופעה חדשה, ואינה ייחודית לריבלין. הרמטכ"ל, רב־אלוף אביב כוכבי, נכנס לתפקידו בינואר 2019. קצת קשה להאמין שזה שנתיים וחצי הוא אינו מתראיין. אמנם רא"ל כוכבי מרבה לקיים שיחות רקע עם עיתונאים, ולהעביר להם את דעתו והשקפת עולמו, אבל הציבור נחשף לרמטכ"ל בעיקר בנאומיו או בתגובות קצרות פה ושם למצלמה מזדמנת.
נאומיו האחרונים של כוכבי, ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום העצמאות, זכו לתהודה ולתשומת לב מיוחדת. ראיונות – לא ולא. לרמטכ"ל תוכננו אמנם ראיונות בראש השנה, אבל הסגר השלישי דחה אותם ובדובר צה"ל אומרים שהם יתקיימו אי שם בעתיד.
קודמו בתפקיד, גדי איזנקוט, התראיין בסיום תפקידו. בארכיונים קשה למצוא זכר לשיחות שלו עם עיתונאים. הוא פיקד על צה"ל בארבע שנים של פעילות ביטחונית אינטנסיבית ביותר, לצד סוגיות צבא־חברה בוערות ומעוררות מחלוקת, מבלי שיזם ולו ריאיון אחד על שהתרחש במהלך תקופת כהונתו.
גם אלופי צה"ל של המטה הכללי ב־2021 הם אנונימיים לציבור הרחב. הימים שבהם כולנו ידענו מי אלוף פיקוד המרכז ומי ראש אמ"ן, תמו. הגישה המחמירה של דובר צה"ל היא להמעיט, ככל שניתן, בחשיפת חברי המטה הכללי לעיני הציבור. מי שיחפש אותם בארכיוני רשתות הטלוויזיה, בארכיוני העיתונים או באתרי האינטרנט, יתקשה למצוא להם זכר. ולא שאין להם מה לומר. מדובר בדור קצינים רהוט מאוד, שהתבגר בתקופה שבה התקשורת כבר התרבתה ופרחה. אבל זהו דור שהשתיקה היא לחם חוקו.
הלאה – משטרת ישראל. המפכ"ל הקודם, רוני אלשיך, מינה דוברת מקצועית מחוץ למשטרה והסמיך אותה לדבר בשמו. אבל הריאיון רב־התהודה שהעניק לאילנה דיין ב'עובדה', הסיר כנראה את החשק של פקודיו ושל ממשיכו בתפקיד לדבר עם עיתונאים. ההסתערות על רב־ניצב אלשיך מצד תומכיו ונאמניו של בנימין נתניהו הייתה בוטה וחריפה. לעיתים היה נדמה שהפוליטיקאים שכחו שמדובר במשרת ציבור בכיר, ולא באחד מחבריהם.
מחליפו של אלשיך, ניצב מוטי כהן, שהיה ממלא מקום המפכ"ל משך שנתיים, לא העניק ולו ריאיון אחד לאורך כל תקופת כהונתו. גם המפכ"ל הנוכחי, קובי שבתאי, ממלא פיו מים. האם יתראיין בזמן הקרוב? ספק רב.
אפשר להמשיך בסקירה הקצרה הזו לעוד ועוד מוסדות. מבנק ישראל ועד שירות בתי הסוהר. מישהו יודע מי היא נציבת שירות בתי הסוהר? ואת מי היא החליפה? מי שמע מה דעתה על הנושאים שבתחום סמכותה? אין, כמובן, מה לדבר על ריאיון עם היועץ המשפטי לממשלה, שהחלטותיו מסעירות את המערכת הפוליטית בשנים האחרונות וקובעות לא מעט את מועדי הבחירות לכנסת בסבבים השונים. תדרוכים ושיחות רקע? בשפע. ריאיון רשמי – אין על מה לדבר. למה בעצם שהיועץ המשפטי לא ישתף את הציבור במחשבותיו ובהחלטותיו, ויענה על שאלות, גם שאלות קשות, הנוגעות להחלטותיו? האם זה יפגע באמון הציבור במערכת שבראשה הוא עומד, או אולי להפך?
–
אחת הסיבות המרכזיות לחוסר הרצון להתראיין היא האווירה הרעילה והתוקפנית ברשתות החברתיות. תומכי נתניהו, בפרט, מקפידים לתקוף ולהשמיץ את מי שמציע דרך שונה מדרכו. בראש המסתערים עומד יאיר נתניהו, שאת השקפת עולמו הוא פורש בהרחבה. לדידו של נתניהו הבן, שמאלנים=בוגדים, וכל מי שלא מיישר קו עם אביו, ראש הממשלה, חותר באופן גלוי ופומבי להפלת שלטון נתניהו. לנתניהו הבן, כמו גם לאביו, כלל לא משנה שהמונח "הפלת שלטון" שאוב מדיקטטורות. בדמוקרטיות מחליפים שלטון, לא מפילים אותו.
החזרה שוב ושוב על הביטוי "להפיל את נתניהו" הכניסה אותו גם לשיח הפוליטי השוטף. כשפקיד מדינה בכיר מתראיין באופן ביקורתי, הוא יודע היום שהוא שם את תפקידו ואת עתידו בכפו. העובדה, למשל, שאותו בכיר נשלח בעבר מטעם המדינה, במימון קרן וקסנר, לצורך לימודים באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, עלולה להעמיד אותו בסכנת מתקפה מתמדת מצד חסידי ראש הממשלה (אותו ראש ממשלה שהמליץ על לא מעט לצאת ללימודים אלה).
היום ברור שאין שום פרופורציה בין התועלת בריאיון עיתונאי לבין הנזק הפוטנציאלי. "בשביל מה להתראיין?" שואלים עצמם משרתי ציבור בכירים. ברור להם שכל מילה תיבדק בזכוכית מגדלת, ואם לא תשרת את המחנה הנכון, ייקח זמן לא קצר לנקות את הרפש, שלא לומר טינופת, שיוטלו בהם. לא נדרש לכך ריאיון שלם. מספיקה רמיזה ביקורתית אחת, והמתראיין יתויג ויסומן כאויב, שלא לומר שמאלני. הפרשנויות יתווספו, יוסיפו ציטוטים מן העבר, קצת מידע על בן משפחה רחוק או חברות בעייתית כביכול, והבכיר מוצא את עצמו במגננה מבלי שבכוחו להגיב.
אחד משרי הליכוד לשעבר התוודה כשאמר: "גם אם תחמיא לראש הממשלה, או תאמר משהו בזכות מהלך שלו – זה אף פעם לא יספיק". נתניהו, ישירות, או באמצעות בנו או אחרים, יוצר תחושה שתמיד חייבים לו ומוכרחים להשביע את רצונו. "הם אינם יודעים שובע", סיכם השר.
לרבים מאנשי הממשל הבכירים יש תוכניות אחרי התפקיד הנוכחי. ייתכן שהתפקיד הבא – אם יהיה זה במגזר הציבורי – תלוי בדרך כזו או אחרת בנתניהו. לראש הממשלה תמיד תהיה אפשרות לסכלו.
ולכן, השורה התחתונה השוררת במערכת הציבורית כיום, היא שהמשכיל בעת ההיא יידום. זהו תהליך מתמשך ומתגבר. כל עוד השיח הרעיל הנוכחי יימשך ברשתות החברתיות, זה גם לא עומד להשתנות.
נאומים כן. פה ושם. רק מנייר כתוב. לא באופן ספונטני. עדיף בניסוחים חלביים, מנומסים ומלב הקונצנזוס. ראיונות לכלי התקשורת – שומר נפשו ירחק. אם התראיינת, כנראה אין לך משהו חשוב להפסיד.
–
- האם הביביזם כאן כדי להישאר? // הטור של ירון דקל
- הטריומווירט // על המבחן של מתנגדי נתניהו // הטור של ירון דקל
- שונאים, סיפור אהבה // מסע בתוך הליכוד // מאת שרה ליבוביץ־דר
- משפיעים 2020 | בכירי הליכוד שבהמתנה | רחוק להפליא ושקט להחריד
