fbpx

המלכוד הדמוקרטי // הטור של נדב איל

מה מלמד המקרה של קמלה האריס על הליברלים בארה"ב, ואיך ההתפלגות בתוכם מזכירה את שאר העולם המערבי

0

לפני כמה חודשים נראתה קמלה האריס כמו כוח עולה במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, ובעלת סיכוי אמיתי להיות המועמדת שלה בבחירות. מי שראה את האריס, מרשימה ונחושה, מנהלת דיוני שימוע בסנאט, קיבל את הרושם שמדובר במוח מבריק ומנוסח להפליא. הסיפור שלה, כבת למהגרים ששגשגו מאוד בארה"ב, ייצג את ההצלחה האמריקאית, והעובדה שאיננה לבנה – יתרון. האריס היא בת לאם ממוצא טאמילי ולאב שהגיע מג'מייקה, והיא יצרה לעצמה נתיב קריירה אופייני דרך לימודי משפטים ושימוש בתפקידי תובע בקליפורניה. אביה אמנם שחור, אבל הבחירה שלה בזהות שחורה אמריקאית איננה מובנת מאליה, בהתחשב בכך שאיננה חלק היסטורי מהקהילה; זו בדיוק הבחירה שבחר בשלב מסוים ברק אובמה, שאמו הייתה לבנה ואביו סטודנט מקניה שלמד באמריקה.

בכל מקרה, נתוני היסוד כבר לא משנים. הקמפיין של האריס זהר ולפתע כבה בפתאומיות. רק הפתעה ענקית יכולה להצילו. בתחילה, דונלד טראמפ בכבודו ובעצמו הגדיר אותה כמועמדת החזקה ביותר, ואז היא עברה ממיקום בשלישייה הראשונה בסקרים עד כדי כמעט הימחקות. מה שאירע לקמפיין שלה קשור לאיזשהו מלכוד יסודי בהתמודדות הדמוקרטית לקראת 2020 – והמלכוד הזה הוא בעל משמעויות נרחבות יותר למחנה הליברלי כולו.

הזעם של המחנה הליברלי אל מול הלאומנות הגולשת, מוביל את פעיליו לרצות לתת תמונת מראה ברורה, הפוכה בתכלית. הם רצו ימינה? אנחנו נרוץ שמאלה. גם לנו יש מהפכה, לא רק למרין לה־פן של העולם

בחודש שעבר פרסמו ה'ניו יורק טיימס' וה'וושינגטון פוסט' הספדים פוליטיים על קמפיין האריס. הם היו עמוסים בפרטים על הדרך שבה הוא נוהל לא נכון, איסוף הכסף, סכסוכים פנימיים. אבל בעיקר הבהירו שהאריס התמוטטה (עניין שנראה בעת כתיבת שורות אלה כסופני, אבל תמיד נתון לשינוי; זו אמריקה) בשל חוסר היכולת לבחור מסר ברור. במפלגה הדמוקרטית יש מלחמת אזרחים בין מתונים לאידיאולוגים. האריס תקפה את ג'ו ביידן בעימות ביניהם על יחסו ההיסטורי לאינטגרציה של תלמידים שחורים ולבנים. זו הייתה פעולת גרילה שסימנה את תחילת ירידתו היחסית בסקרים. אבל היא לא מוצבה כפרוגרסיבית ברורה, בצד של אליזבת וורן וברני סנדרס, וגם לא בנתה עצמה כחלופה מתונה ומיינסטרימית, בסגנון של ביידן או פיט בוטיג'ג'. ועליה, החובה למיצוב הזה הייתה כפולה ומכופלת: מצד אחד היא אישה ולא לבנה; מצד שני שימשה כתובעת כללית בקליפורניה, עניין המעמיד אותה כחשודה מיידית בימים אלה בשמאל האמריקאי. כך מצאה האריס את עצמה במבוך של נתוני יסוד. המתונים הדמוקרטים רוצים מועמד קלאסי (שם קוד: לבן), שיכול להביא את הקולות של מצביעי הצווארון הכחול. הפרוגרסיבים לא רוצים מין דמות שמציגה עמדות מרכזיות בנוגע לביטוחי בריאות ופשיעה. בקלות היה אפשר לתאר את האריס כמועמדת מצוינת בשל הסיבות האלה ממש. שעתוק של אובמה. כמוהו, יש לה הפוטנציאל להביא את המצביעים השחורים במספרים רבים לקלפיות. כמוהו, היא לא מפחידה את הלבנים בעמדות רדיקליות. לא רבים זוכרים זאת, אבל בהתמודדות במפלגה הדמוקרטית ב־2016 אובמה היה המתון והמרכזי, ואילו הילרי קלינטון היותר פרוגרסיבית. אובמה שאף לרפורמות, קלינטון דיברה (נניח בהקשר לביטוחי הבריאות) על מהפכה.

אבל שם הקוד אובמה כבר אינו נושא עמו את הקסם המיתולוגי. בעבור המצביעים אולי כן, ובאומה האמריקאית בהחלט – אובמה ממשיך להיות אחד הנשיאים הפופולריים של העשורים האחרונים. אבל במפלגה הדמוקרטית זוהרו הועם. הצדדים הפרוגרסיביים במפלגה השתכנעו באיזו החמצה היסטורית של אובמה בהובלת שינוי של אמת בשיטה האמריקאית. בסופו של עניין אובמה היה ליברל מהזן הקלאסי; לא מהפכן סוציאליסט בשום אופן. הוא אהב את וול סטריט, והיא אהבה אותו בחזרה. הוא האמין בשינוי מתון, לא בהסתערות על ארמון החורף בסגנון אוקטובר 7191. באחד השלבים המגוחכים ביותר בקמפיין, התחילו המועמדים ממש לבקר את מדיניות ממשל אובמה בנושא ביטוחי הבריאות, וקמה סערה בממסד המפלגתי. היא תישמע מוכרת לשמאל הישראלי: איך אתם מבצעים קניבליזציה במורשת שלנו עצמנו במקום להתאחד סביבה, שאלו נאמני הנשיא לשעבר.

התשובה היא ההתלבטות הקלאסית המפעפעת בשמאל אל מול האתגר הגלובלי הגובר של לאומנות ופופוליזם. האם הדרך לנצח היא באמצעות שיבה אל צבעי מקור אידיאליסטיים יחסית, מאבק בשכבות המחזיקות את ההון, התמקדות בסולידריות על־זהותנית, לא לוותר על אף שעל אידיאולוגי, בסגנון ג'רמי קורבין בבריטניה? או שהדרך אל הכוח עוברת בהתמקדות בצווארון הכחול, הלבן והקלאסי – אותם אנשים שהצביעו לייבור ומצביעים כעת למפלגות הברקזיט למיניהן. ובארה"ב: אותם כורי פחם שפגשתי ב"טראמפלנד" חצי שנה לפני בחירת טראמפ ואמרו שיצביעו לראשונה לרפובליקני, ועכשיו צריך להשיבם הביתה. או שמה שצריך לעשות הוא לחדד עמדות, לתת לאידיאולוגיה לנצח, ואלה (המצביעים) יבואו כבר לבד.

ההתלבטות נעשית חריפה יותר בגלל מה שקורה בימין. אין שום ספק בבחירה שלו – בין אם מדובר בבוריס ג'ונסון, בטראמפ או בנאשם בשוחד ומרמה נתניהו. הם בוחרים בבייס, בקיצוניות, בצד הימני ביותר במחנה שלהם, וזונחים את המיינסטרים. את הרצון בניצחון במרכז. הימין עבר כזו קונסולידציה שאין לו עוד הרבה שוליים; יש "כחלונים", אבל לא רבים. אתה איתנו או נגדנו, וכולנו בצד של טראמפ.

הבחירה הזו, באידיאולוגיה או במועמד הממורכז, היא ברירה קבועה בבחירות פנימיות. אין בה כל חדש. מה שחדש הוא העוצמה של המועמד האידיאולוגי בשמאל, שיש לו עדנה. הזעם של המחנה אל מול הלאומנות הגולשת מוביל את פעיליו לרצות לתת תמונת מראה ברורה, הפוכה בתכלית. הם רצו ימינה? אנחנו נרוץ שמאלה. גם לנו יש מהפכה, לא רק למרין לה־פן של העולם. זו איננה רק תאוות נקם, אלא גם הגדרה של יתרון. לשמאל האמריקאי ולאליזבת וורן יש תוכנית ברורה; כך גם לקורבין (תוכנית ללא יהודים, עושה רושם). לטראמפ, ג'ונסון ונתניהו יש מבנים לא קוהרנטיים של שינוי. השמאל, במילים אחרות, אומר שמהפכות הוא יודע לעשות.

קמלה האריס מצאה את עצמה בלב הדילמה האכזרית הזו. והיא קרסה כי לא בחרה צד. לא בצד המתון, ולא ברדיקלי יותר. היא נותרה תלויה באוויר, במקום המגונה ביותר במציאות הפוליטית: במרכז. מי יודע, אולי יהיה איזה נס ושם דווקא היא תינצל. אמריקה אוהבת סיפורים כאלה, ולהאריס ההצלה הזו ממש מגיעה.

אבל הסיפור שלה לא רחוק מההתלבטות של השמאל הישראלי, הצרפתי או הבריטי. אני לא חושב שיש טעם בתיאור הדילמה בלבד. מהשיחות שלי עם כורי הפחם, שנמשכו בשנים האחרונות, עולה רק שם אחד שלא מעורר אצלם התנגדות – ג'ו ביידן. ומההתרשמות שלי מהניצחונות של השמאל בעשורים האחרונים, נראה כי הדרך לכיבוש הכוח אינה נעוצה במימוש של תמונת הראי של טקטיקות הימין להקצנה. מול הנאצים נעמדו כוחות נאורים ורדיקליים כמו רוזה לוקסמבורג ותומכיה; לשלטון הם לא הגיעו, אבל מאבקם חיזק את אחיזת הימין הקיצוני במיינסטרים השמרני. הסנטימנט היסודי של האריס, שהציגה אופוזיציה נוקשה לטראמפ אך לא בחרה בפתרונות מדיניות שנתפסים כרדיקליים, נראה לי נכון. אולי הוא לא הדרך הנכונה לנצח בתוך המפלגה הדמוקרטית, אבל בהחלט מדויק עבור הציבור הכללי. המהפכנות של רעיונות פרוגרסיביים ממילא מאיימת על מבנים חברתיים, והיא יכולה להסתפק ברפורמות מדודות ומתוכננות היטב, ולא בהסתערות עלי כידונים שתעודד את עליית הימין הקיצוני. ואולי, אני תוהה, האבחנות שסיפקתי כעת הן המרשם של העידן הקודם שעבר מהעולם, וזו עת של בחירות אידיאולוגיות מובהקות – מברני סנדרס ועד מרין לה־פן.

עוד טורים של נדב איל:

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook