fbpx

מכתב לחבר אמריקאי // הטור של נדב איל

0

אנחנו מכירים הרבה שנים. נפגשנו בכנס. אתה חלק ממה שמכונה "הממסד היהודי" או "ההנהגה" של הקהילה היהודית בארה"ב. אולי אתה עובד בארגון מסוים; אולי בתקשורת. מדי פעם אנחנו נפגשים, בדרך כלל כשאתה בארץ. ביקשת לדעת, בדרך כלל, לאן הולכת הפוליטיקה הישראלית ומה הסיכוי למו"מ מדיני. אכזבתי אותך בכל פעם; הרי אני אומר לך בעקביות, כבר למעלה מעשור, שהישראלים אינם מתעניינים במיוחד במצב היחסים עם הפלסטינים, והתרגלו למצב הנוכחי.

אתה תמיד היית מבריק, רהוט, מעודכן ובטוח בעצמך. ניסחת את הרעיונות שלי טוב ממני, היית משוכנע מאיפה אתה בא – אמריקה השופעת, והקהילה המבוססת ביותר בתוכה, והדמוקרטיה החשובה בעולם. פעלת למען ישראל במגוון דרכים; היית חלק מהפעולה המאורגנת. אבל פניך הלכו והתכרכמו. כאשר טראמפ הגיע, עולמך למעשה נשבר. הביטחון בקיום בטוח של הקהילה היהודית. הפרוגרסיביות של הרעיון האמריקאי. תחושת העליונות הדקיקה שהפגנת כלפי שאר העולם. רצית שישראל תהפוך להיות קצת יותר כמו ארה"ב, ואז לפתע גילית שארה"ב הופכת להיות הרבה יותר כמו ישראל.

היום אתה מבקר פחות. יש לך את הצרות שלך. טראמפ, אבל גם ובעיקר תחושת חוסר הביטחון של הקהילה. ממילא ישראל פחות מעניינת את רוב הקהילה היהודית, הליברלית, הדמוקרטית. הממשלה, הכיבוש, נתניהו, העימותים סביב ההתנכלות לרפורמים ולקונסרבטיבים, סוף תהליך השלום, התחושה שישראל כבר רחוקה מגן העדן הפרוגרסיבי שהייתה בשנות ה־60. הציטוטים של ראש הממשלה, שמזלזל בכוחה של הקהילה היהודית ושם את יהבו על האוונגליסטים, לא מסייעים.

רציתי לומר לך כבר הרבה זמן, בעצם לשאול: תגיד, מה בעצם האחריות שלך לכל זה?

אל תזדעזע או תיפגע; האחריות של הישראלים היא המשמעותית. הם כותבים את גורלם. אבל הבה לא ניתמם. במשך 100 שנה השקיעה הקהילה היהודית האמריקאית, כנראה המיעוט המצליח ביותר בהיסטוריה של העולם, הון עצום בארץ ישראל ובתרומה ליישוב היהודי כאן. מיליארדים, עשרות מיליארדים, מאות; אולי יותר. והיא ממשיכה לתרום בנדיבות. כל ישראלי צריך להיות אסיר תודה על כך. ולא פחות חשוב מכסף, שתי התפוצות האלה, בארץ ישראל ובצפון אמריקה, קשרו קשר של גורל אחת עם רעותה. הן סיפרו לעצמן סיפור על יחסים משפחתיים ביניהן, ערכים משותפים, סנטימנט של הצלחה ומימוש.

אך במקביל קרה עוד דבר בשני העשורים האחרונים, ואולי כדאי שלא תתעלם ממנו: ישראל הפכה לגן המשחקים של מולטי־מיליונרים מהימין היהודי האמריקאי. או מיליארדרים. שלדון אדלסון הקים עיתון שהוא מתנה אדירה, המופצת בחינם, לבנימין נתניהו. זה העיתון הנפוץ במדינה. הוא התייצב במלוא נדיבותו ונחישותו וכובד משקלו מאחורי הרעיונות הימניים ביותר בישראל. נתניהו עצמו רואה בכך מרכיב מכריע בניצחונו כבר למעלה מעשור. בעיר העתיקה בירושלים הצליח ארווינג מוסקוביץ' ז"ל לשרטט מחדש את תחומי הנוכחות היהודית, תורם ביד רחבה. המשמעות היא סיכוי מופחת להסדר מדיני, לדורות. מם ברנסטיין, אלמנתו של איש העסקים זלמן ברנסטיין, אחראית לתרומה אדירה לקרן תקווה, שתומכת בשורה של פרויקטים בחברה הישראלית המחדירים שמרנות אמריקאית במהדורה הפופוליסטית והשטחית ביותר שלה. בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית, רווּיַת הסולידריות והערבות ההדדית, נשמעים קולות הדורשים לבטל מוסדות חברתיים כמו ביטוח בריאות או סל תרופות; במקביל פועל פורום קהלת, שנהנה מתמיכת קרן תקווה לביסוס רעיוני של תפיסות החותרות תחת מעמדו האקטיביסטי של בית המשפט העליון בישראל. במדינה ללא חוקה, המשמעות היא הרת גורל.

אלה רק דוגמאות קטנות. יש עוד רבות, מרושעות בהרבה, קיצוניות וחומצתיות. ספק אם גם תורמי הימין האמריקאים יודעים להיכן חלק מכספם זורם. לפי בדיקה של ארגון אידאה לדמוקרטיה ליברלית, על כל דולר שמגיע מארה"ב לעמותה מזוהה פוליטית כמרכז או שמאל בישראל, שניים וחצי דולרים מגיעים לעמותות ימין מובהקות.

התמונה הגדולה היא כזו: לשמאל הישראלי אין אדלסון. אין איל הון יהודי ליברלי הנחוש להבטיח את התקשורת החופשית הישראלית, כך שתבקר את השלטון ולא תחניף לו. אין מיליארדר אמריקאי המקים פה מכוני מחקר פרוגרסיביים. התרומות של הצד הליברלי ביהדות ארה"ב זורמות למטרות חברתיות בישראל, לצמצום האפליה, לבניית תשתית חברתית; אלה מטרות נאצלות. אך אין מחויבות עמוקה ומתוקצבת לבניית נרטיב, לתקשורת, לשיח אזרחי דמוקרטי. ההנחה היא שישראל כבר שם. אולי היא הייתה, אבל כעת הכל תחת ספק.

כסף של יהדות אמריקאית מהצד הימני מציף את ישראל. בצד השני, אתה וחבריך החלטתם שתרומות למטרות פוליטיות זה מורכב, קשה ושנוי במחלוקת. ממילא יש לכם חברים שכבר מחרימים את ישראל לגמרי. אולי, ביניכם לבין עצמכם, אתם חושבים שזה אבוד.

זו טעות, כמובן. ויקטור אורבן מהונגריה הבין את זה מזמן. גם טראמפ ומנהיגים רבים אחרים. ישראל היא מדינה קטנה, עם השפעה לא פרופורציונלית. היא בעלת פוטנציאל לתת חותמת "כשר" לכל פוליטיקאי ורעיון; יש בכך כוח רב. היא גם המקום שבו אפשר לנסות רעיונות ולהשפיע במהירות. ישראל חוותה טראמפיזם כשטראמפ עוד היה רק גיבור ריאליטי. היא הייתה דמוקרטיה שמנסה לחיות עם טרור, לפני ה־11 בספטמבר. היא המדינה היהודית. אל תאמר לעצמך שזה פשוט לא חשוב. המהפכנות של מדינת ישראל, בתור המדינה היחידה בעולם שנוסדה כמדינת רווחה, כיקום המשלב סולידריות וערכים סוציאליים עם לאומיות מופגנת, יכולה להתניע מחדש ערכים פרוגרסיביים בכל מקום. כדי שזה יקרה, המהפכנות הזו צריכה לשרוד ולא להיות מומתת.

אתה תגיד לי – מה אתה רוצה. אינני אחראי לחלקים אחרים בקהילה. ואני אומר לך – אם יש קהילה, יש אחריות. זו משמעות המושג. חברים מכובדים בקהילתך עושים מאמץ אדיר לשנות את אופי מדינתי; בקהילה שלך החברים האלה הם מיעוט. פה, הם מלכים. ואיפה אתה? איפה חלקך בכל זה?

אני מבין את האכזבות שלך מישראל. את הרצון של הילדים שלך להתרחק ממנה, או להתרחק מעיסוק פוליטי בה. את הרצון שהיא תתבגר כבר, לא תתייחס אליך כאל הדוד העשיר או הנודניק מאמריקה. ובוא נאמר את האמת: עוד שנה, או עוד חמש, האנומליה ששמה דונלד טראמפ תיעלם – או תתרחב ותהפוך לממאירה בדרכים אחרות. אם היא תתרחב, האם לא כדאי לך, ולילדיך, שהדמוקרטיה הישראלית תשרוד? ואם היא צפויה להיעלם, האם אין טעם בכך שתשקיע מעט מרץ גם בהגנה על ערכים דמוקרטיים בישראל?

כאן, בישראל, דווקא ובעיקר בה, כדאי לנהל את הקרב הזה. זו מדינת קרב קלאסית, "בטלגראונד סטייט".

וזה כדאי כי כאן אפשר לנצח. אלו הם ערכיה היסודיים, ההומניים והסוציאליים. החשיבות של ישראל חורגת גם ממשמעויותיה לעם היהודי. זוהי המורשת שלה, שיכולה להתרחב גם אל תוך העתיד. הוריך והוריהם קנו לעצמם זכויות בבניינו של היישוב היהודי בארץ ישראל; אל תוותר עליהן במהירות רבה כל כך.

שלך,

חבר ישראלי.

*המכתב הזה הוא כמובן מכתב לחבר דמיוני, המורכב מחברים רבים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook