בקיצור: הימים הללו טלטלו את כל אזרחי מדינת ישראל וערערו את כל התפיסות והאמונות שלנו. אבל במקום להמשיך לשמש כלי משחק בידיהם של פוליטיקאים ציניים שמנסים לסכסך בינינו ולמקם אותנו על המפה הפוליטית לטובת הצרכים שלהם, אנחנו יכולים לבחור אחרת.
בכל פעם מחדש כשאני חושבת שזהו, אני תל אביבית על מלא, ישראלית במקסימום, 100%משולבת בחברה הישראלית – מגיע איזה אירוע מכונן שטורף את הקלפים ומלמד אותי שיש לי עוד הרבה מאוד שיעורים ללמוד. באופן כללי, צניעות זאת מילה חשובה. גם עבורי. אני עוד לא יודעת כלום.
מאז אירועי ה־7 באוקטובר ותחילת המלחמה, אני מתחברת לערכים ישראלים שאף פעם לא היו חלק מהשפה שלי – לא כחרדית וגם לא כחילונית. מצד אחד, אני מוצאת את עצמי שולחת מילות עידוד – וגם עוגיות וגופיות – לאחי הלוחם הגיבור בעזה, ומאמינה למילים ומשפטים שיוצאים לי מהפה כמו ״עכשיו זה הזמן שלנו״, ״אתה שומר לנו על הבית״, ו״אני אוהבת אותך מאוד״. מצד שני, וי אחד המייצג הודעה שלא נקראה בימי לחימה ארוכים ומתישים, והלב חרד עד מוות.
המציאות שלנו כאן בתקופה הזו מרגישה כמו סרט. לפעמים אני כותבת הודעות לחברים לוחמים, מנסה לחזק אותם מהעורף בכלים שיש לי, ואני מרגישה כאילו חוה אלברשטיין בכבודה ובעצמה עומדת מאחוריי וכותבת שיר עם מילים כמו ״תקומה״ ו״תקווה״.
מה הקשר ביני לבין התסריט ההזוי הזה? בכלל לא ידעתי שאני בעצם ציונית, זה אף פעם לא היה חלק מהשיח.
אירועי ה־7 באוקטובר טלטלו את כולנו, כל אחד ואחת במדינה הקטנה שלנו. הם טלטלו את התפיסות הפוליטיות, את התפיסות הישראליות, את הציונות, את היהדות, את הקשר מול אלוהים – אם הוא בכלל קיים. הכול שרוי במין כאוס כזה, שמציף אותנו בשאלות מהותיות, קיומיות.
הפרקטיקה היום־יומית נעלמה לתהום שרלוונטי לעולם של פריווילגיים, אלה שיכולים להרשות לעצמם לריב או להתווכח על דברים ממשיים, ואנחנו נשארנו עם לב מדמם ושאלות מהותיות של זהות ושייכות, ועם סימן שאלה אחד גדול, למה? וגם: עד כמה אנחנו מוכנים לשים את עצמנו בקו האש? והאם אין לנו ברירה כי בעצם נדפקנו, ובאמת אין לנו ארץ אחרת גם אם אדמתנו בוערת?
בעולם שמסביבי, אני נתקלת ברבים ששואלים שאלות כמו ״האם הליברליות הפרוגרסיבית פושטת את הרגל״. הם מרגישים נבגדים על ידי העולם. אפשר להבין. חברים שרקדו איתנו במסיבות טראנס בפסטיבלים כמו ה״אזורה״ או ה״בום״ כותבים נגדנו ומתייחסים אלינו כאחרוני הקיצוניים. הפרוגרסיביים הקיצוניים נכנעים לנרטיב של החמאס, ו״שלום״ היא הרי מילת קסם שכל היפי אוהב מסיבות ליברל אוהב לגלגל על הלשון, מבלי להבין כלום.
באופן כללי כל כך הרבה יותר קל למכור נרטיב לליברלים־פרוגרסיביים, שבאופן אוטומטי מרחמים על האנדרדוג ומזדהים איתו. זה גם הרבה יותר כיף, קל ומצטלם נפלא להיות ליברל מול חלשים.
במציאות, הליברליות לא פושטת רגל. להפך, היא מציבה בפנינו אתגרים ליברליים אמיתיים, של סיטואציות מורכבות שמאפיינות את עקרונות הליברליות. העניין הוא שעד היום זה אף פעם לא עמד בפני מבחן האמת, מבחן שבו אנחנו נשאלים שאלות מהותיות של חיים ומוות.
במשך שנים, נתפס הביטוי ״עת מלחמה ועת שלום״ כחלק מתפיסה מיושנת, ותרנית וחומלת מדי, ובשנים האחרונות השאיפה הזו לשלום אף נתפסה כאן כבוגדנית.
במבט של מי שהגיעה מבחוץ, אני מבינה שהיינו בסך הכול בובות משחק בידיהם של אלה שרוצים אותנו מתקוטטים ומפולגים, מפני שאחרת אין להם זכות קיום משל עצמם. ההנהגה חייבה אותנו להתמקם בנקודה כלשהי על המפה הפוליטית, מפני שאם לא נציב את עצמנו – היא תאבד מהרלוונטיות שלה.
כך, כבר שנים שיש לנו כאן ״שמאל שאוהב ערבים״ וימין ש״רוצה למחוק אותם מעל המפה״. אירועי ה־7 באוקטובר ערבלו את כל המערכת וגרמו לאנשים להסתכל על עצמם במראה ולשאול מי הם ומה קרה לזהות הליברלית שלהם, לצד קריאות ״עם ישראל חי״ ורצון בנקמה.
באופן אישי, קריאות לשטֵחַ את עזה או שמות וכִּתובים על פגזים פחות עושים לי את זה. אני לא מרגישה שהנקמה מנחמת לי את הלב, והוא לא יינחם גם מדגלי חוף נובה בעזה.
הרגש האנושי מתקשה להכיל מורכבות של גם וגם. זו הסיבה שהישראלי הממוצע מבקש לנקום את פשעי ה־7 באוקטובר, כחלק מרגש אנושי טבעי, ובעזרת נרטיבים שמנחים אותו מתי הלב שלו במקום הנכון ומתי הוא בוגד בזהות הישראלית שלו. באותה נשימה, אותו אדם שקורא לנקמה עשוי להרגיש אשמה על פשיטת הרגל המוסרית שלו עצמו.
מתוך כל השאלות המהותיות שעולות בתקופה האחרונה אני מבקשת להציע את תפיסת ה״גם וגם״, זאת שעזרה לי לצאת מהמגזר החרדי מבלי לשנוא אותו. זאת שמביאה אותי לנהל בית מעורב – עם ילד חרדי וחילוני. זאת שבאופן כללי מיישבת סתירות מהותיות של שברי חיים.
אנחנו, כולנו, יכולים להיות גם וגם. ״אין יותר ימין ושמאל״ זה לא סלוגן אחדות של המלחמה, אלא סלוגן שנועד להזכיר לנו שאנחנו חייבים להפסיק להיות כלי משחק בידי אלה שמנסים למקם אותנו על המפה, מימין או משמאל, כדי שהם יוכלו להמשיך לשחק.
לא. אנחנו יכולים להיות גם כאן וגם שם, בדיוק מאותה סיבה: יש עת למלחמה ועת לשלום.
צילום: AP | Ohad Zwigenberg
