בקיצור: לאמון הציבור בצה״ל ישנה חשיבות דרמטית ביכולתו של הצבא לקבל את המשאבים הנדרשים, ולזכות בהתגייסות מיטבית של כוחות המילואים ובתקציבים מהמדינה. בישראל, על אף הכשלים, הציבור הישראלי עדיין נותן אמון בצה״ל, אבל מאחורי המספרים ישנו חשש אמיתי מפני העתיד.
כבר כמה שנים שסקרי דעת קהל בדמוקרטיות ברחבי העולם מצביעים על ירידה בשיעור האמון הציבורי במוסדות הציבור, ירידה שלא פסחה גם על ישראל. ובכל זאת, בישראל, כמו בדמוקרטיות רבות אחרות, ישנו מוסד אחד שמצליח לשמור על רמת אמון גבוהה: הצבא. תופעה זו עומדת בעינה גם במהלך המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר. עם זאת, יהיה זה מסוכן לביטחון ישראל וליכולתה להצליח במערכה הצבאית, אם נניח כי בכל הנוגע לאמון בצבא מצבנו שפיר.
בקרב חוקרות פוליטיקה ודעת קהל שוררת הסכמה כי לאמון, בפרט בדמוקרטיות, חשיבות ללגיטימיות השלטון והמוסדות, ומחקרים שונים מצאו כי הוא קשור בשיעור הצבעה ובציות לסמכות המוסדות.
בהקשר לצבא, בספר שהתפרסם רק לאחרונה, מראה המומחה למדע המדינה, פיטר פיוור (Feaver), שאמון בצבא תואם לתמיכה בהקצאת משאבים לצבא, שימוש בו כמענה לבעיות, ולרחישת כבוד רב יותר למשרתים בצבא. רגשות חיוביים ביחס לצבא מיתרגמים לנכונות להעניק לו הטבות חומריות וסימבוליות. ברור, אם כן, מדוע יש לצבאות אינטרס שרמת האמון בהם תהיה גבוהה – הם תלויים בהקצאת משאבים מצד החברה והמדינה לביצוע משימותיהם (ושימור כוחם הארגוני).
אם הדברים נכונים בעת שלום, על אחת כמה וכמה בשעת מלחמה. לפחות בהיבט הזה נראה שאין לצה"ל ממה לחשוש: סקר אחרי סקר מתחילת המלחמה מראה כי אמון הציבור בצה"ל גבוה ביותר, כפי שניתן לראות גם בין עמודים אלה.
בהתאמה, כפי שחוזה פיוור, קיימת בפוליטיקה הישראלית הסכמה רחבה כי יש להקצות למערכת הביטחון את המשאבים הדרושים למלחמה, ונשמעת ביקורת על הקצאת משאבים למטרות אחרות. שיעור ההתייצבות למילואים הרקיע שחקים, והציבור מפגין סיבולת רבה למשך המילואים.
מקום לספק
בה בעת, רמת האמון הגבוהה חשודה משום שבאותה נשימה הציבור רואה בצה"ל, בצדק, אחראי מרכזי לכשל ה־7 באוקטובר. הדבר משול למי שנתן לבנק את כל הונו, גילה שהבנק השקיע אותו באופן חסר אחריות ואז כשנשאל על מידת אמונו בבנק הוא משיב שהיא גבוהה.
חוקרות המכון למחקרי ביטחון לאומי תוהות על כך במפורש ומציעות שתי סיבות לכך: אחת, שהציבור מפריד בין הכשל בהתרעה ובמענה למתקפת חמאס לבין ניהול הלחימה בפועל, שאותה הוא שופט באופן חיובי יותר. השנייה היא שהסקרים משקפים מחויבות לצה"ל בשעה שהוא במלחמה הנתפסת כצורך קיומי.
בהקשר הזה, אלך צעד אחד הלאה: תחושת הביטחון של הציבור ביכולת המדינה ובכללה צה"ל להגן עליהם בביתם, פחתה דרמטית לאחר ה־7 באוקטובר. מה שהתשובה לשאלת האמון משקפת, אולי, הוא רגש חיובי כללי כלפי הצבא: בפרט בשעת מלחמה, כשצה"ל נמצא תחת אש אויב ממש, לא ראוי להביע רגש שלילי כלפיו. אם זה אכן המצב, צה"ל עשוי לזכות במשאבים רבים יותר לאחר המלחמה משום שצרכי הביטחון יתפסו כבוערים יותר, אך לא ליד חופשית להשתמש בהם כרצונו.
לצד המיקוד בכשל, ישנה סיבה שנייה שבגינה אסור להתבשם יתר על המידה מנתוני האמון הגבוהים הללו: יש יסוד סביר להאמין שהמלחמה בלמה תהליך שחיקה עמוק יותר במעמדו של צה"ל בציבור. בראשית 2022 זעקו כותרות העיתונים על כך שלראשונה זה שנים נרשמה צניחה באמון הציבור בצה"ל. מ־90% בסקרים קודמים בקרב הציבור היהודי בצבא, עד ל־78% על פי מדד הדמוקרטיה לשנת 2021 של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
התאוששות קלה נרשמה בשנה שלאחר מכן, אך מייד לאחר מכן החל תהליך פוליטיזציה מואץ של צה"ל בחסות המאבק סביב ההפיכה המשטרית. בסקרים שהתפרסמו ערב המלחמה ניתן היה לזהות סימנים ראשוניים לתהליך זה, כאשר מידת האמון שהביעו תומכי חקיקת ההפיכה בצה"ל היה נמוך במעט מזה שהביעו מתנגדי ההפיכה (82% לעומת 90%). פער זה היה חריף בהרבה בכל הנוגע להערכת אופן תגובת צמרת הצבא – 68% ממתנגדי ההפיכה סברו כי זו נכונה ושקולה, לעומת 31% בלבד מתומכיה.
גם אם חקיקת ההפיכה עצמה ירדה ברובה מהפרק, יכולתה לתרום לפוליטיזציה של הצבא ושינוי במאפייני אמון הציבור בו עדיין קיימת. עוד טרם הסתיימה הלחימה בעזה כבר ניסה ראש הממשלה להטיל את האחריות לכישלון הצבא ב־7 באוקטובר על מחאת המילואימניקים, ובחוגי ימין נפוצות תיאוריות קונספירציה לפיהן הצבא קשר נגד ראש הממשלה והתיר למתקפת חמאס להתרחש כדי לפגוע בממשלת נתניהו. מנגד, התפרסם כי אמ"ן התריע בפני ראש הממשלה כי הקרע הפנימי עלול להוביל את אויביה של ישראל להעז לפעול נגדה.
סביר מאד כי מאמצים אלה רק יתעצמו ביום שאחרי המלחמה, כשהנשורת הפוליטית מה־7 באוקטובר תתברר במלואה, והאמון שעליו מתבסס צה״ל ישנה את פניו.
בין הצבא לממשלה
בעוד שהאזהרות בנוגע לאמון בצבא צריכות לעורר חשש בצה"ל ובציבור הישראלי לגבי יכולתו של הצבא להסתמך על ציבור אוהד, ישנה בעיית אמון אחת שלא נידונה בסקרי דעת קהל ומשפיעה על המלחמה כבר כרגע: האמון שבין הצבא לבין ראשי המדינה.
יחסי צבא־חברה מתקיימים במשולש שבין הצבא, החברה האזרחית והמערכת המדינתית, ובעיקר ההנהגה הפוליטית. בישראל לרוב יש קרבה, יש הטוענים הדוקה מדי, בין הדרג המדיני לבין צמרת הצבא. למלחמה הנוכחית בעזה נכנסה ישראל כשיחסים אלה בשפל שכמותו לא נראה שנים.
בהרמת כוסית לחג הפסח האשים נתניהו את המטה הכללי כי צה"ל החליט לשבות, שבועות מספר לאחר שניסה לפטר את שר הביטחון שלו ונכשל. סמוך להעברת החוק לביטול עילת הסבירות סירב ראש הממשלה להיפגש עם הרמטכ"ל ולהאזין לאזהרותיו, והמתח לא נפסק עם תחילת המלחמה.
במחקר העוסק בגיבוש הערכה אסטרטגית, טוענת מדענית המדינה רוסה ברוקס כי חיכוך וחוסר אמון בין הדרג הצבאי לדרג הפוליטי, פוגע מהותית בהערכה אסטרטגית. שיתוף המידע נפגע, הצדדים חוששים לשתף זה את זה בספקות ובחולשות שהם מזהים בארגונים שעליהם הם אחראים, וכתוצאה מכך גוברים הסיכונים לשאננות, להחמצת הזדמנויות ולתקלות שיכולות היו להימנע.
אלה היו מערכות היחסים שהתפתחו בין דונלד טראמפ לבין ראשי הצבא האמריקאי, שהובילו לבסוף את הצבא לגרור רגליים במילוי פקודותיו של הנשיא ולנסות להניא אותו ממהלכים אליהם חתר. בהקשר הישראלי, ניתן לשייך את ההיסוס של הדרג המדיני להציב תוכנית אסטרטגית ומטרות ברורות למלחמה, בין היתר למתח השורר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי.
האמון הגבוה שמביע הציבור בצה"ל במהלך המלחמה בעזה יכול להיות מקור לנחמה בשעות הקשות בהן נמצאת ישראל, אך אסור להפריז במשמעותו. כבר עכשיו ברור כי צה"ל נקלע לסיטואציה פוליטית שמקשה ותקשה עוד יותר על יכולתו לבצע את משימותיו. לשחיקת האמון בצה"ל ואפילו "רק" לשינוי באופן שבו הוא מתחלק, עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת ליכולתה של ישראל לספק את צרכי הביטחון שלה, דווקא בשעה בה אזרחי המדינה חשים כי ביטחונם מעורער יותר משהיה זה זמן רב.
