בעולם הרבנות קיימים שני מודלים: רבנות מייעצת ומשקפת, לעומת רבנות מעצבת ומגבשת. המודל החרדי נשען על ה'מועצות' (גדולי התורה, חכמי התורה) שאליהן ניגשים הפוליטיקאים החרדים עם שאלות ודילמות, גם יומיומיות וגם מרכזיות – והם מחויבים כמובן לקבל את פסיקת הרבנים. מי שמסרב מוצא את עצמו מחוץ למסגרת הפוליטית החרדית.
עולם הרבנות הציונית־דתית צמח ברובו בתוך עולם הרבנות החרדית. גדולי הדור בציונות הדתית בדור הזה, וראש וראשון להם הרב חיים דרוקמן, נמצאים בעומק החשיבה החרדית. זו תפיסה סטטית. במקביל התרחש בציונות הדתית תהליך פיצול בין החרד"ליות לליברליות. בעשור האחרון קלט "המחנה הליברלי" בציונות הדתית את מי שבעבר "נפלטו" מהמחנה. הדתל"ש, ה"דתילוני" והדתי על הרצף הם כיום חלק מהציונות הדתית הליברלית. המהלך המוצלח של הקמת קבינט הקורונה האזרחי של נפתלי בנט, העומד במרכז סדר היום שלו, הוא דוגמה לבחירת נושא כללי ללא מאפיינים דתיים – המוביל את הציונות הדתית לטשטוש מגזרי לא מודע. האם הייתה ברירה? בהחלט. יכול היה זקן רבני הציונות הדתית הרב דרוקמן להתייצב בראש המחנה ולהכריע כבעבר כי הרבנות הציונית־דתית היא מייעצת ומשקפת. עצם השינוי היה ממצב את הרבנות הציונית־דתית כרלוונטית בקרב הציבור שלה, כעכשווית ועדיין לא מתפשרת על ההלכה. ככל שהקשב הציבורי הדתי־לאומי להנהגה הרבנית יירד – גם הקשב הפוליטי יפחת עד ייעלם. האם דרוקמן איחר את הרכבת? לא. מתוך גדלותו התורנית נכון שיפנה לקרב אליו את צעירי הרבנים המבינים את תפקידם העדכני, והעברת השרביט תתרחש מתוך השלמה ולא בלית ברירה.
–
