כמו תקופתו של דונלד טראמפ בארצות הברית עבור העיתונות האמריקאית, כך גם היו אמורים הימים הללו להיות ימיה היפים של העיתונות הישראלית. כאשר התותחים רועמים בזעם ומכוונים את קניהם אל הדמוקרטיה, מאיימים להחריב אותה, העיתונות היא קו ההגנה האחרון לפני הקריסה.
בעת משבר נמדדת העיתונות ביכולתה להציף מעל לפני השטח את שאינו נראה לעין: כוונות נסתרות, הסכמים סודיים, שחיתויות מתהוות, עמדות שהוסוו היטב. בפועל, העיתונות הישראלית – ובמיוחד אמורים הדברים על ערוצי הטלוויזיה – הפכה דווקא למחולל סיסמאות ריקות, תמונות ענק, כותרות חלולות ודיונים צעקניים באולפנים.
סיקור בלתי פוסק של המחאות וההפגנות הוא בהחלט חדשות, אך אינו עיתונות. יותר מכך, אטען שהסיקור הנרחב של ההפגנות וקידומן משמש עבור חלק מכלי התקשורת כאבקת כביסה מלבינה. ״הנה, אם תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אנחנו מדווחים על ההפגנות ומקדמים אותן, ובכך מגינים על הדמוקרטיה".
זו אינה עיתונות. עיתונאים, בתקופה כזו, חושפים את העברות הכספים המפלצתיות בקואליציה ולמה ואת מי הן משמשות; מגלים את המינויים המתהווים ממש בימים אלה; מביאים הקלטות; דנים ברפורמה המשפטית הנדרשת באמת, במשמעויותיה; חושפים ומדברים על העוול שמתרחש כאן כבר שנים, בחסות מערכת המשפט.
לא לשווא מאז עלה לשלטון לראשונה, וביתר שאת כיום, עוסק בנימין נתניהו באובססיביות בתקשורת הישראלית, מנסה לשנות את פניה. האמת היא, שהחודשים האחרונים מלמדים שהוא הצליח. אומנם ברשלנות, כמו הדיקטטור וואנאבי הכושל שהוא, אבל העובדה היא שתקשורת המיינסטרים הישראלית כיום הולכת ודועכת, נכנעת לרשתות החברתיות, לגחמות הטיקטוק, כורעת ברך בפני שר הפיתות והפרובוקציות, שאותו היא בעצמה בנתה, רק כדי לגלגל עיניים מעלייתו.
ממש בשבועות שעמודים אלה יורדים לדפוס, נולדה גיבורה חדשה שמתראיינת תדיר – אשתו של שר הפיתות, שמופיעה כפרשנית לעת מצוא. חברים יקרים, כשהעבריין המורשע בתמיכה בטרור יגיע לעשרים ושלושים מנדטים וישלח פלנגות של פורעים לאולפני הטלוויזיה, איש לא יזכור לכם שבניתם אותו. גם אתם תחטפו.
*****
בכלל, מספיק להעיף מבט מהיר במה שהתרחש בשוק התקשורת בשני העשורים האחרונים כדי להבין מה מתכנן נתניהו למערכת המשפט. כשהחל להתערב בתקשורת, נתניהו לא ביקש רפורמה שתיתן קול לכל אלה שאינם נראים ואינם נשמעים. ״ישראל השנייה״ של שולייתו החייכן עם הקוקו והסרפן אינה זו שעמדה לנגד עיניו. הוא לא ביקש לקדם עיתונאים ערבים, חרדים, יוצאי אתיופיה, חובשי כיפה סרוגה. הוא ביקש לקדם את נאמניו, שופריו, אלה שיהדהדו את מסריו, יפיצו את שקריו בלי להתבייש ובלי למצמץ.
עובדה היא כי את התאגיד, שהוא עצמו הביא לעולם, מבקש נתניהו באמצעות שליחו הקרעי לסגור, אף שהוא כלי התקשורת המגוון ביותר תרבותית בישראל – מלבד ״ליברל״, כמובן. לעומת זאת, הוא ביקש ומבקש לקדם בובות פיתום בדמות ״אנשי תקשורת״, מהנהנים, זחוחים, שישפריצו שקרים באולפנים. ביקש, מבקש וגם קיבל.
בתקשורת הישראלית יש היום עיתונאים מצוינים, ממגוון התרבויות שיש לחברה הישראלית להציע, אבל יש בה גם הרבה יותר מדי שופרות שבינם לבין עיתונות אין ולא כלום. כעת, בשם האיזון המטופש והחנפנות למשפחת המלוכה המתהווה, כל עורך מגדל לעצמו איזה גולם שכזה, בור ושקרן, שיפיץ את שקריו תחת הגנת ״חופש הביטוי״.
אזכיר, עיתונות לא אמורה להיות מאוזנת, אלא לשאוף לייצר איזון. מפני שהמציאות אינה מאוזנת, ואין איזון בין חזק לחלש, בין דובר אמת לבין שקרן. להביא לאולפן אדם שנצמד לעובדות ומולו את אחד משקרני נתניהו, זו לא עיתונות. זו כניעה לטרור איומי הסגירה.
קלמן ליבסקינד ואלחנן גרונר, לדוגמה, הם שניים מהעיתונאים המעצבנים ביותר עבורי בישראל. שניהם מחזיקים בדעות שבעיניי הן מסוכנות, ואחד מהם גם בעמדות גזעניות מבחילות. אבל שניהם עיתונאים, שאקפוץ לאש כדי להגן על זכותם לדווח את האמת כפי שהם רואים אותה. הבו לי כאלה להתעמת איתם, אידיאולוגים, במקום השמעון־ריקלינים־ינון־מגלים־יעקב־ברדוגואים, משרתיו של מחרב הדמוקרטיה.
*****
הימים הללו, היו אמורים להיות ימיהם היפים של הפוליטיקאים המתונים בליכוד ובקואליציה, אנשי הימין־מרכז האידיאולוגי אך ההגון. היו אמורים, אך גם כאן, בשיטתיות, החריב נתניהו את הפוליטיקה הישראלית, הקיף את עצמו בגלמים טיפשים במיוחד שאותם הוא מטפח כדי להיראות ענק, והצליח למשטר גם את ההגונים שבקרב חבריו לממשלה.
לו היו סבורים שנתניהו מוביל את ישראל לפסגות, אילו רק היו מאמינים לו ולרפורמות שהוא מוביל, ניחא. לא הייתי אומר מילה או מבקר אותם. אבל אני מכיר אותם, יודע את עמדותיהם. לפחות שליש מחברי הקואליציה הזו, באחריות, חושבים שבהתנהלותו מוביל נתניהו את מדינת ישראל לאסון. אני יודע מפני ששמעתי אותם – חברי כנסת מכל מפלגות הקואליציה, שמדברים על מדינת ישראל של נתניהו במונחים של טיטאניק.
אבל כלפי חוץ, או בראיונות בתקשורת, הם שותקים או גרוע מכך – מביעים עמדה שהיא במובהק הפוכה מדעתם. תמהני, איך יכול אדם להביט בעצמו במראה, כאשר הוא חושב שהתנהלות מסוימת מסכנת את משפחתו, את ילדיו, את חבריו, ובמקום לצאת נגדה הוא נותן לה גיבוי מוחלט. בלי למצמץ. ״צריך להמשיך עם הרפורמה בכל הכוח״, שמעתי אחד מהם אומר זה מכבר בריאיון, ולא יכולתי שלא לראות את פניו מתכרכמות, את אפו מתעוות ואת הקולות בראשו מהדהדים: ״אני לא ראוי״.
*****
לסיום, בואו נדבר על צדק. מערכת אכיפת החוק הישראלית אינה בימיה היפים ביותר. היא לא מגוונת, לא מייצגת את מגוון הקולות בחברה ומכשירה לעיתים קרובות דורסנות כלפי החלשים וחסרי האמצעים. שלא כפי שהיא אמורה להיות, הפרקליטות בישראל שואפת להרשיע, במקום לשאוף לעשיית צדק גם במחיר של הפסד; המשטרה חלשה ומוחלשת; ישנם גם שופטים שאינם ראויים לכיסאם. אכן, המערכת כולה זקוקה לניעור.
עם זאת, לא נתניהו ואנשיו הם הקורבנות של מערכת המשפט בפרט ואכיפת החוק בכלל. אזרחי – ולא אזרחי – ישראל החלשים הם הנפגעים העיקריים. הפלסטינים שאין להם בכלל עם מי לדבר, הבדואים והחרדים, וכל אלה שחיים בשטחי ההפקר בתוך מדינת ישראל, נתונים לחסדי קהילתם או גורמים עבריינים, מפני שהמשטרה ובתי המשפט לא יושיעו אותם ביום פקודה.
את זה צריך לתקן. זהו תפקידה של רפורמה. לוודא שסלאח מהפזורה, ג׳והר מחווארה, שרה מבית״ר עילית, אלנתן מגבעת יוחנן ועו״ד אביגדור מכפר שמריהו זוכים לאותו דין. בדיוק. אותה ענישה כשצריך, אותן זכויות. לא להסתמך על ״תחושה״ ש״משהו״ ״לא בסדר״. לחקור, לברר, לתקן.
אכן, אנחנו חיים בעידן של תחושות: מוכרים לנו ״תחושת ביטחון״ במקום ביטחון; ״תחושת עוול״ במקום עוול; ו״תחושת צדק״ במקום צדק. אבל אי אפשר לנהל מדינה בתחושות, מכיוון שכולם מרגישים משהו, תמיד. ובישראל כולם בטוחים שדופקים אותם, השאלה היא רק מי צועק חזק יותר, או מי יורה רעל באופן אפקטיבי יותר. בגיליון הזה ניסינו לנקות את התחושות, ולהציג כהרגלנו את המציאות, ללא פילטרים, גם כשאינה נעימה. זו המציאות שלנו כאן, וזו המציאות שמצפה לנו בשנים הקרובות אם לא נפעל לתיקון.
קריאה מהנה.
