fbpx

האם תם עידן המלחמות? // הטור של דוד חודק

אל תחגגו עוד את סוף המלחמות

0

המלחמה היא אחד המעצבים החשובים של האנושות וקורותיה. לאחרונה יצא לאור ספרם של חיים אסא ויוסף אגסי 'על המלחמה'. לא במקרה, שמו זהה לשם ספרו המפורסם של קרל פון קלאוזביץ, שתיאר את המלחמה ועקרונותיה במאה ה־19. המחברים קובעים שספרו של הגנרל הפרוסי אינו רלוונטי לימינו. טענה סבירה, שהרי עברו 190 שנה מסיום כתיבתו, והוא הושפע בין היתר מניסיון המחבר במלחמות נפוליאון. אך בכך לא סגי. המחברים מכריזים על תום עידן המלחמות הקונבנציונליות, נוסח מלחמת יום הכיפורים. לדבריהם, התפתחות "התודעה האזרחית" ברחבי העולם, על רקע התקדמות הפצת המידע והתקשורת הנגישים כמעט לכל, תמנע מלחמות. מחלוקות ותחרויות בין מדינות יתקיימו, אך המענה יהיה בהסדרים ובהשפעה על התודעה, באופן שימנע מלחמה. המחברים גם קוראים לגנרלים, כולל הישראלים, לצאת מקיבעונם הצבאי, שגורם להם להחמיץ את ההתפתחויות ולהתכונן למלחמות העבר.

לישראלים עניין רב בטענות המחברים ובדיון, שהרי בשבעת העשורים האחרונים היינו צד למספר רב של מלחמות ומבצעים, ואזורנו עדיין לא התייצב. האם הגיעו ימות המשיח, והגנרלים הישראלים יכולים להניח לדאגותיהם הצבאיות ולהתמחות במקרמה? נראה שאצה למחברים דרכם. עם זאת, אם נבחן את תוצאת המבצעים הרבים שישראל ערכה כנגד הטרור, ניתן לסכמם בצער ככישלון חלקי. ייתכן ועלינו לשנות גישה: אינטליגנציה כתחליף לכוח.

ידועה קביעתו של פון קלאוזביץ לפיה "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", והגדרת המלחמה כמעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על היריב. ליבת טענתו באשר לדרך השגת הניצחון היא העמדת כוח גדול משל היריב לקרב הדמים המכריע. המלחמה היא תופעה תרבותית, ויש שאף מייחסים אותה למבנה הפסיכולוגי של הנפש, המתבטא בדחף "הילחם או ברח". יהושפט הרכבי בספרו המקיף 'מלחמה ואסטרטגיה' מפרט שלוש סיבות למלחמה: קיום הביטחון הלאומי, הגדלת הנכסים והעוצמה, ובקשת התהילה. לב טולסטוי, שכתב את 'מלחמה ושלום', סבר שהמלחמה היא אירוע דטרמיניסטי הנובע מאוסף סיבות ונסיבות. האם תופעת המלחמה תעבור סובלימציה והיא תוחלף בתחרות בין עמים שתיושב בהסדרים מדיניים? ייתכן כי זהו הכיוון שבו צועדת האנושות, אך עלינו לנהוג בגישת המחברים בדרך של כבדהו וחשדהו.

אסא ואגסי טוענים שכיום נותרו שני איומים צבאיים בלבד: מלחמה גרעינית ואיום הטרור והגרילה. כיצד גישה זו מסבירה עשר שנות מלחמה בסוריה, שטרם הסתיימה; או את הלוחמה בין אזרבייג'ן לארמניה בימים אלה? אלו מלחמות קונבנציונליות מהסוג הישן. המחברים נותנים משקל רב לתקשורת ההמונים ולמערכות הפצת המידע. לדבריהם, מערכות אלו וההתפתחויות הצפויות בהן תאפשרנה לשכנע עמים בעדיפות ההסדר והיציבות על פני המלחמה וההרס שבצידה; מה עוד יגרום ל"תודעה האזרחית" לגבור על ה"תודעה הצבאית", שהובילה עד לאחרונה לפתרון המלחמה? התפתחות אותה תודעה, בזכות התפתחות מערכות המידע וההפצה לכל, והעובדה שבמלחמות האחרונות העורף האזרחי הוא המטרה העיקרית, להבדיל ממלחמות העבר שבהן הלחימה התרחשה בין צבאות.

האם נעלמה מעיני המחברים שאותם אמצעי הפצת המידע והתקשורת שאמורים למנוע מלחמות, ניתנים למניפולציה הפוכה של עידוד האנשים ודחיפתם למלחמה על אותה תשתית טכנולוגית המשרתת את ה"תודעה האזרחית"?

האזור שבו אנו נמצאים טרם התייצב והוא מרובה הפתעות. בארבע מהמדינות המקיפות אותנו (מצרים, סוריה, ירדן וסעודיה) כ־10,000 טנקים וכ־900 מטוסי יירוט ותקיפה. מי יבטיח לנו שקשיים פנימיים, הסתה דתית ואינטרסים מעצמתיים בינלאומיים או אזוריים, לא יגרמו לארסנל מאיים זה לתקוף את ישראל. האם "התודעה האזרחית" באותן מדינות תעצור את דינמיקת המלחמה, אם תחל? אני סבור שלא.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook