הצהרתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ביום שבו הניח את כתב האישום הקשה נגד ראש הממשלה, היא מלאכת מחשבת של ניסוח. שילוב של אישי, ממלכתי, משפטי, עם סימן קריאה בסופו. לא משאיר מקום לספק. מעבר בין לשון רבים ללשון יחיד. ומעל לכל, נטילת האחריות למצב המסובך, על כתפיו, וכתפיו בלבד.
כבר בתחילת הטקסט משתמש היועמ"ש בנימה אישית. כמעט אפולוגטית. "היום הזה הוא יום קשה ועצוב (…) יום שבו היועץ המשפטי לממשלה מחליט על הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן בגין עבירות חמורות של שחיתות שלטונית הוא יום קשה ועצוב, מבחינת הציבור בישראל ומבחינתי באופן אישי".
אחרי שהחמיא לנתניהו, נוטל היועמ"ש את הפטיש ומתחיל להלום. שאף אחד לא יתבלבל. המחויבות העמוקה, היחידה שלו, היא "לשלטון החוק, לאינטרס הציבורי ולאזרחיה של מדינת ישראל. אכיפת החוק איננה נתונה לבחירה. זה לא עניין של ימין או שמאל. זה לא עניין של פוליטיקה"
הנימה האישית נמשכת בכל החלק הראשון. משל רוצה לרכך את המהלומה שעומדת לנחות על ראשו של נתניהו. הוא מספר על כך שהוא, יחד עם אזרחי ישראל, נושאים עיניהם אל נבחרי הציבור וראש הממשלה בראשם, ואז מוסיף: "ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אדם עתיר זכויות. זכיתי לעבוד עמו ולעמוד על כישוריו הרבים ועל יכולותיו המיוחדות כראש ממשלה. את ההחלטה על הגשת כתב האישום נגדו קיבלתי בלב כבד (…) אך גם בלב שלם".
ואחרי שהחמיא, נוטל ד"ר מנדלבליט את הפטיש ומתחיל להלום. בידו האחת פטיש ובשנייה נישא נס שלטון החוק. שאף אחד לא יתבלבל. המחויבות העמוקה, היחידה שלו, כך הוא אומר, היא "לשלטון החוק, לאינטרס הציבורי ולאזרחיה של מדינת ישראל. אכיפת החוק איננה נתונה לבחירה. זה לא עניין של ימין או שמאל. זה לא עניין של פוליטיקה". ומלשון רבים עובר ללשון יחיד. כמו אומר – בעוד אתה, נתניהו, לא נוטל אחריות על מעשיך ותוקף – אני קובע: "זוהי חובה המוטלת עלינו – אנשי מערכת אכיפת החוק, ועליי באופן אישי כמי שעומד בראשה. זוהי החובה שלי כלפי אזרחי המדינה (…) זוהי המשמעות הבסיסית ביותר של שלטון החוק במדינה דמוקרטית. מהסיבה הזו בדיוק, היום הזה הוא אמנם יום קשה, אבל הוא גם יום חשוב". ומנדלבליט קובע שאין אדם מורם. אין אדם שהחוק אינו כולל אותו.
——
בלשון מהירה ונקייה הוא מקריא את הנימוקים להחלטתו, מדוע החליט להאשים את ראש הממשלה בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ובאותו קול ישר, ללא עליות ומורדות בטון, ותוך שהוא מציץ מדי פעם מעל משקפיו לעבר מצלמות הטלוויזיה, הוא אומר: "ההחלטה אותה קיבלתי על הגשת כתב אישום בשלושת האישומים האמורים נגד ראש הממשלה התקבלה אך ורק משיקולים ראייתיים ובהתאם לדין. שום שיקול אחר לא השפיע עליי". כמו אומר לראש הממשלה – קח אחריות כמו שאני לוקח אחריות.
ואז מספק מנדלבליט את המילים ההכרחיות שנאמרו באותו יום, והתייחסו למתקפה הבלתי נגמרת מצד ראש הממשלה ונספחיו נגד גורמי אכיפת החוק (וגם נגד התקשורת). מונולוג שנאמר גם הוא באותו טון שבו הקריא את סעיפי האישום, יבש ותכליתי: "קולות רבים ומדאיגים שנשמעו בתקופה האחרונה, המגיעים לעיתים עד כדי איומים של ממש, נגד בעלי תפקידים במערכת אכיפת החוק. נשמעו ביטויים מרחיקי לכת שאין להם מקום בשיח הציבורי. השיח הזה הוא מסוכן. הוא משחק באש. יש לחדול ממנו. אני קורא מפה לכולם, ובראש ובראשונה למנהיגי המדינה: יש להתנער מהשיח האלים והמתלהם נגד אנשי מערכת אכיפת החוק. יש להוקיע אותו. יש לגנות אותו. זוהי אחריות משותפת של כולנו יחד לשמור על מוסדות החוק והמשפט שמגינים על אזרחי המדינה מפני פשיעה על סוגיה השונים". מנדלבליט משתמש בכוונה ב"יש להוקיע אותו" ו"יש לגנות אותו", זהו ציטוט ישיר מנאומו האחרון של יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל, בהתייחסו לאלימות בחברה הישראלית. והוא אינו מתחמק מלומר שהם אינם חפים מטעויות ואינם חסינים מביקורת. שיש מקום לביקורת ולבירור; אך הדרך – כן, אותה דרך – מובילה לגיהינום.
ואז, שב לכללי ולממלכתי: "מערכת אכיפת החוק היא מוסד ממלכתי. היא מוסד של המדינה (…) ופעלנו ללא מורא וללא פחד, למען האינטרס הציבורי ולמען שלטון החוק". ושוב לפרטי וללקיחת אחריות על הסיטואציה: "במסגרת הליווי של החקירות בתיקים אלו, הקפדתי להתמקד אך ורק בחשד למעשים פליליים. לא עסקתי ברכילות, ולא עסקתי בזוטות – חתרתי למילוי חובתי מכוח החוק למיצוי דין אך ורק במקום שבו הדבר נדרש. החקירות היו מקצועיות ויסודיות".
ובניגוד לשר לביטחון פנים גלעד ארדן, ובניגוד לראש הממשלה נתניהו, ששעה אחרי הצהרת היועמ"ש קרא "לחקור את החוקרים", מנדלבליט גיבה ושיבח את גורמי החקירה: "כאן המקום להוקיר את תרומתה של משטרת ישראל, ובעיקר של אגף החקירות והמודיעין, שמפקדיו וחוקריו עשו עבודה מאומצת וטובה בהגעה לחקר האמת (…) תרומתם לאכיפת החוק בישראל לא תסולא בפז".
——
בסיום, הוא מפרט את דרך קבלת ההחלטות ובעיקר את הרצינות שבה דנו בטענות הסניגורים, אינו משאיר אבן על אבן, ואז תוקע את החרב, כצופה פני עתיד: "תופעה נוספת שחזינו בה הייתה ניסיון לקיים את השימוע – לאחר שכבר הסתיימו הדיונים בפניי – רק שהפעם בפומבי, תוך הצגת תמונה חלקית ומגמתית, שלא לומר מעוותת, של הדברים. הדבר נועד לצייר תמונה כאילו כל החלטה שתתקבל שאיננה סגירת התיקים היא בהכרח שגויה". ומסובב את חרבו: "גם בהקשר הזה האמת צריכה להיאמר – תיקי החקירה בעניינו של ראש הממשלה מבוססים על מאות ראיות שנאספו במסגרת חקירה יסודית ומאומצת – עדויות, מסמכים, התכתבויות, הקלטות ועוד ועוד. הראיות הללו נבחנו באופן מקצועי ומעמיק". ושוב חזרה ללשון יחיד: "רק לאחר שהשתכנעתי שהתשתית הראייתית כולה מקימה סיכוי סביר להרשעה בפלילים, החלטתי כאמור להעמיד לדין את ראש הממשלה (…) העבירות בהן מואשם ראש הממשלה הן עבירות חמורות. עבירת השוחד (…) מבטאת פגיעה חמורה בטוהר המידות בשירות הציבורי".
וביודעו שנתניהו וחבר חסידיו יזעקו מעל כל הר וגבעה שהוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, ממהר מנדלבליט לומר את המובן מאליו, כמשיח כלפי חבורת נודניקים. כן, אני יודע: "גם לאחר הגשת כתב אישום, ככל אדם, ראש הממשלה הוא בחזקת חף מפשע. על התביעה הכללית להוכיח את אשמתו בבית המשפט, ורק בית המשפט הוא שיכול להרשיעו בדין בסופו של יום".
ואז מופיע ה"אבל", שגם אם הוא וירטואלי, הוא אכזרי: "אם ייקבע כי ראש הממשלה אכן ביצע את העבירות המיוחסות (…) כי אז מדובר במעשים חמורים (…) קבלת מתנות ע"י נבחר ציבור בהיקף של מאות אלפי שקלים במסגרת מעין 'קו אספקה' שיטתי שמתקיים באופן רצוף לאורך שנים – היא דבר חמור. (…) טיפול של נבחר ציבור בענייניו האישיים והכלכליים של נותן המתנות הללו – הוא דבר חמור. (…) קיום שיח מתמשך ע"י נבחר ציבור אודות הצעת שוחד במטרה להפיק טובת הנאה מקיומו של השיח – הוא דבר חמור".
הסיומת חזקה. דבריו שבים ללשון יחיד. לשון הלוקחת אחריות על הסיטואציה. לא מחלק אותה לא עם שי ניצן ולא עם ליאת בן־ארי ואומר: "לכן, חובתי (ההדגשה במקור) על פי הדין – היא הגשת כתב אישום. לא מדובר בבחירה. מדובר בחובה (…) בסופו של יום, ההחלטה שהתקבלה היא ההחלטה שלי".
הוא שאמרנו – מלאכת מחשבת.
