גדעון סער איננו האדם שישלהב את הבייס ויצעיד אותו תחת דגל שנאת האליטות. לא חשוב, ממילא כבר אין דיווידנד לסחורה הזאת. העם, כמו שהוכיחו שתי מערכות הבחירות האחרונות, כבר לא מעוניין. העם גם לא רוצה מנהיגים נוסח רגב, סמוטריץ', אמסלם, אוחנה, זוהר.
הליכוד זקוק לאדם שמעצם טיבו מדבר בטונים אחרים ושר בסולם שונה. הוא לא רוקסטאר, גדעון. הוא די־ג'יי. זה שמרקיד המונים עם מוזיקה של אחרים.
סער כריזמטי כמו מורה לסטטיסטיקה. אבל הוא פוליטיקאי מעולה, מהסוג המפא"יניקי, כאלה שתמיד היו גם בחרות הוותיקה. שני עשורים של פעילות פוליטית מוצלחת, יחד עם השנאה של בית המלוכה מבלפור, מציבים אותו בעמדת היורש שהליכודניקים רוצים וצריכים. אין לו סיכוי לנצוץ כמו המנהיג שכשל. אבל אסטרטגית, ביבי טעה בהערכת יתר של הכוח האלקטורלי של השכבות הנמוכות, אלה שנמשחו לליכוד לכאורה ביום הברית. בגלל התמקדות באותו בייס, הליכוד איבד את הימין הרך, המשכיל, הרעיוני, את מעמד הביניים. סער, מנגד, מדבר בשפתם.
עם זאת, כאשר מנהיג נופל והשלטון עובר לידי היריבים, לך תדע מתי תגיע ההזדמנות. הסיכוי שלו הוא עכשיו, בימים אלה. ביום ירידת גיליון זה לדפוס, הודיע: אני מוכן לפריימריז. אם נתניהו פורש, הוא עשוי להיות ראש ממשלה מחר בבוקר, או בעוד שנתיים, ברוטציה. סער חזר מהגלות ומצא עצמו על קרני הדילמה. להאמין לבדיחה העתיקה ולא לעשות כלום, כי ביבי כבר ייפול לבד, או לצאת מולו עכשיו, לפני שכל מיני אחרים יאספו כוח.
