fbpx

האם משבר הקורונה ישנה את הפוליטיקה הישראלית? // מאת רותם דנון

נתניהו לא ישתנה כפוליטיקאי. הוא לא יוכל לרתום אף ממשלה לעבודה שיטתית, מסודרת, מעוקרת ככל האפשר משיקולים פוליטיים קטנוניים ושליליים.

0

"תעשיית הדכדוך עדיין קיימת. יש לה ייצוגים בתקשורת. השנה יש חידוש, תעשיית הדכדוך הצמיחה ענף חדש. ענף החמוצים". בנאום זכור מ־2017 הצליח בנימין נתניהו לטבוע מונח פוליטי מנצח. זה לא קורה הרבה. הוא אכן קופירייטר מצוין, אבל גם במקרה של כזה, הפורטפוליו שלו מותיר מעט סלוגנים בתודעה הקולקטיבית לאורך זמן. החמוצים הצליח. נתניהו תיאר את מתנגדיו, שטסים לחו"ל מספר פעמים בשנה, מתענגים על החיים, אבל מקטרים ומקטרים, רק כי הוא בשלטון.

משבר הקורונה תופס את נתניהו במצב שמעולם לא הכיר כראש ממשלה. אבטלה גואה, כלכלה מתרסקת, בלבול מוחלט של האזרחים מול המסרים. מול המצב בכלל. מספרי התמיכה במנהיג הליכוד עדיין מרשימים, אבל נדמה שמתחת לפני השטח קורה משהו. יש הרבה יותר "חמוצים", והפעם אי אפשר להתווכח על הצדקת חמיצותם. המספרים מתרגמים, בין השאר, כיצד שבירת המערכת הפוליטית באמצעות פירוק כחול לבן הביאה לייאוש במרכז־שמאל. ייאוש שקשה יהיה להשתקם ממנו. אבל המצב הזה לא הביא לעלייה בגרעין הקשה של הביביסטים, אוהדיו השרופים של מנהיג הליכוד, שילכו איתו בכל מצב. לכן הסקרים, בפשטות, מתעתעים.

השאלה המעניינת ביותר בהקשר הזה היא האם משבר כלכלי ממושך ישנה פה מהותית את המפה הפוליטית. בארה"ב, למשל, הולכים לבחירות לפני הכל על המצב הכלכלי. רוב השנים האמריקאים היו מאוחדים ובטוחים בזהותם הקולקטיבית, כך שניואנסים כמו ליברליות או שמרנות לא הפכו לעניין כה אקוטי, שבשמו אפשר לרסק מחנה פוליטי שלם ולהעביר את הזירה לקרב זהויות.

בשבעת עשורי קיומה של ישראל לא נרשמו יותר מדי מחאות חברתיות. אלו שהונעו בידי המעמד הנמוך, העני, קרו בעיקר בתקופת מפא"י. ממהומות ואדי סאליב ועד הפנתרים השחורים. מאז שעלה מנחם בגין לשלטון, השכבות החלשות הולכות בעיקר עם הימין. עם הליכוד, ובהמשך גם עם ש"ס. ההצבעה הפכה זהותית. נתניהו הוא אומן בעיצוב הפוליטיקה והחברה בהקשר הזה. פעם אחת נכשל קשות בסחיפת המצביעים האלה, ב־2006, אבל זה היה מעמדת חולשה אופוזיציונית, אחרי קשיחותו הקפיטליסטית כשר אוצר, זגזוגו בממשלת שרון ופירוק הליכוד. מאז, זהו אינו אותו נתניהו, ואינה אותה ישראל.

המחאה החברתית של 2011 אמנם הוציאה מאות אלפים לרחובות, אבל רובם היו בני המעמד הבינוני. בינות המפגינים ניתן היה לזהות גם אנשים שדרים לבטח במנעמי העשירון העליון. הם רצו להביע הזדהות, והם לא סובלים את נתניהו. אנשים מבוססים יותר, משכילים יותר, הם אלו שמניעים בדרך כלל מחאות אפקטיביות – ולא המעמדות הנמוכים. זה קרה לאורך כל ההיסטוריה המודרנית; כמו במחאת אותה קולוניה בריטית שהתיישבה ביבשת החדשה אמריקה, נגד המלך ג'ורג' השלישי, שממנה נולדה ארה"ב; ובאותה תקופה ממש, גם המהפכה הצרפתית נגד המלך לואי ה־16.

מאז קיץ 2011 נרשמו כמה וכמה מחאות בולטות. כאלו מתרחשות גם כעת, בצוק עיתות הקורונה. אבל למחאות הקורונה, כמו לאלו שקדמו להן, יש מאפיין בולט אחד: הן נפרדות. הפגנות סגרגטיביות. בדיוק כמו אלו שראינו בשנים האחרונות: בני העדה האתיופית לא הצטרפו להפגנות הנכים, שלא הצטרפו להפגנות תושבי הדרום, שלא הצטרפו להפגנות הנשים נגד האלימות כלפיהן, שלא הצטרפו למפגיני פתח תקווה וכיכר הבימה נגד השחיתות, שלא הצטרפו לבני העדה האתיופית, וחוזר חלילה. כך גם עכשיו. בעלי עסקים קטנים מפגינים, תעשיית התרבות מפגינה, בעלי אולמות האירועים, ובמקביל מחאת 'הדגלים השחורים' מתייצבת מול מעון ראש הממשלה בבלפור. נפגעי הקורונה הכלכלית לא מובלים על ידי אף דמות פוליטית או חברתית בולטת, וכך גם מתנגדי נתניהו והשחיתות. טיפין־טיפין של הפגנות מפוזרות. במקום שאלה יזרמו אחד אל השני כמו כספית לכדי כוח משמעותי, הם נשארים מבודדים, קטנים. עם זה אפשר להתמודד. בינתיים.

האחריות האזרחית

כל זה מוביל לשאלה, מהו מקומו של האזרח במערכת הדמוקרטית? לפני בחירות 1992 הסתובב ח"כ יעקב שמאי מהליכוד, יו"ר סיעת 'תכלת לבן' בהסתדרות, בין ריכוזי עולים חדשים בפריפריה. הוא פגש עולה חדשה, מבוגרת, מרוסיה, שעבדה בעבודת כפיים כלשהי בשכר נמוך מאוד. היא הייתה מדוכדכת. מה קרה? יש עבודה, הכל בסדר, אמר לה שמאי (שהיה רגיש מאוד חברתית, באמת). ברוסיה הייתי רופאה, כאן אני עושה את זה, ענתה לו. שמאי אמר אז לבני שיחו שהליכוד הולך להתרסק בבחירות.

מלבד כלכלה מדשדשת, ועלייה ענקית מרוסיה שטרם הייתה מזוהה פוליטית (והעניקה לרבין את הניצחון), גם האזרחים הוותיקים לא רוו נחת. הישראלים של אז, כמו בעשורים קודמים, היו אזרחים מעורבים. בכל בית כמעט היה מנוי לעיתון, למהדורת 'מבט' היו 90 אחוזי רייטינג. התקשורת התאפיינה בתחרות מעטה ובצמצום מגוון הדעות, שזה רע – אבל גם באחריות ובשיקול דעת, ללא היגררות אחרי מלחמות רייטינג או שעתוק של הברברת ברשתות החברתיות, רק כדי שהקשב לא ילך רק אליהן. בימים ההם, סיפור כמו דו"ח מבקר המדינה היה פותח מהדורות במשך ימים ארוכים. ודאי כשהיה מדובר במרים בן פורת המיתולוגית. הדו"ח שלה ב־1991 היה קטלני לליכוד. הוא צייר תמונה של שלטון מושחת, בעיקר בתחומי התקציבים הייחודיים למקורבים לשררה והמינויים הפוליטיים הלא ראויים. ממצאיו מחווירים לעומת המציאות הפוליטית דהיום. ב־2020, גם אם בלשכתה של בן פורת ז"ל לא היה יושב מתניהו אנגלמן אלא מבקר עוצמתי, עם שיניים ורצון להסתער, "דו"ח המבקר" הוא כבר כמעט אות מתה בחיינו הציבוריים. אייטם מספר 12 במהדורה, ו־300 מילה בעמוד נידח בעיתון למחרת.

האם התקשורת אשמה? חלקית. אבל התקשורת חיה בסימביוזה עם צרכניה. עידן נתניהו השני התפתח במקביל לעידן המדיה החברתית. תקופה של ביזור מסרים והתבצרות בפוזיציה, שאלף ואחד גורמים מעצבים אותה – שבטיות, פחד, אמוציות כאלו ואחרות, מסרים מרודדים, אמיתות מומצאות. ההתפתחות הרעה הזו מקלה על מנהיגים במקומות רבים לוותר כמעט על ממד האחריות בתפקידם. אבל אחריות בחיים הפוליטיים היא תרכובת שמבוססת על שני יסודות: המנהיגותי – והאזרחי. מי זוכר מה פורסם בדו"חות המבקר? כמה אנשים יצאו בשנים האחרונות לרחובות אחרי חשיפת כשלים שלטוניים, עוולות מנהיגותיות או שחיתות שיטתית? הצד האזרחי ידע בעבר להתעמק, להזדעזע, לדרוש תשובות ותיקונים. הוא תגמל, לשבט או לחסד, בקלפי. אם בסופו של דבר משבר הקורונה לא יהיה מאז'ורי מספיק כדי להביא מחדש ציבורים, כאן ובעולם, לקחת אחריות מול השלטונות, קשה לראות כבר איזה משבר ישנה את זה. אולי רק משבר האקלים, כשזה ייתן את אותותיו ההרסניים ביותר.

הקשר עם הבוחר

נתניהו יודע את כל זה. ולכן התנהלותו התקשורתית והפוליטית השתנתה ללא הכר. מסריו מחד רדודים, שקריים, קונספירטיביים, מאשימים; מאידך, עמוסים בפרגון עצמי ובחיזוק אוהדיו. זה משהו עמוק יותר מסתם עניין של אופי. זה של נתניהו מורכב ממודוס אופרנדי שמהותו מלחמה תמידית ומהנחת יסוד בינארית לגבי העולם שסובב אותו – שמחלקת הכל ל"מי לנו (כלומר, לי) ומי לצרינו". לא, זה לא רק שם. בעידן מהפכת המידע עדיף להשתלט על כמה שיותר אפיקי הפצה של אותו מידע, ולהיות כמה שיותר רפטטיבי ובסיסי במסרים. כאלה שמניעים את המקומות העמוקים של שנאה, פחד, קיטוב – אבל גם גאווה, פטריוטיות. הפרקטיקות שהוא פיתח בהקשר הזה מייצרות ליקויי עומק בכל המערכות, שיהיה קשה לתקן חזרה.

זה מתחיל בראש ובראשונה במה שהוא מעניק, ברמת הקשר עם הציבור. זהו קשר מזלזל. אדם בעל אינטליגנציה יוצאת דופן, עם עומק וידע וסקרנות ותובנות, שנותן כל כך מעט. זה לא מתרחש רק בממד של המסרים, זו הגישה הכללית. מנהיג בעל מצפון לאומי אמיתי היה מייצר שיח גבוה מול עמו והיה מרומם אוכלוסיות שלמות בהקשר הזה. כן, זה כולל את נושא לימודי הליבה אצל החרדים, וגם את הדרך שבה הוא תופס את השכבות החלשות ומעוטות ההשכלה, והיחס שלו למגזר הערבי־ישראלי.

מכל זה נגזר גם הקשר שלו עם התקשורת. גישתו, תורתו, היא Politicize everything. התקשורת נופלת לשם בקטגוריית "אויב". זה אינו חדש, אבל הפך קיצוני בשנים האחרונות. לא הוא, למשל, מי שהמציא את ההימנעות מראיונות. זה פותח בתקופת אריק שרון. אבל נתניהו הפך את זה לנשק של ממש. ככל שהצליח לכופף את ערוצי התקשורת למסריו, לתגובותיו ולסיקורו המתמשך, אין צורך בראיונות. אין לו בעיה באמת להתראיין. הוא יודע לנגח את המראיינים במידה, להעביר בדיוק את שרצה להעביר, ללא קשר לשאלות. האם ההשלכות הרחבות של משבר הקורונה – שעוד קשה לראותן – יאפשרו לו להמשיך בתפיסות האלה? בפרקטיקות האלה? או האם חלק נרחב מהציבור, מותש וחסר אמון בממשל ובפוליטיקאי מספר 1, לא ישלים יותר עם המצב הזה. לא עם אופי המסרים ולא עם אופי הפצתם?

מערכות פוליטיות שבורות

בהיעדר משברים גדולים, ארוכי טווח, יכול היה נתניהו לעצב את עצמו בצורה ייחודית לפוליטיקאי בהיבט נוסף. הוא האיש השנוא ביותר בתוך המערכת הפוליטית, מצד מתנגדיו, כמו גם מצד שותפיו. זה לא באמת מעניין אותו. עוצמתו נגזרת ממקומות אחרים. הוא מערכת בתוך מערכת. הוא ספֵרה, שמרחפת מעל המערכת הפוליטית הסטנדרטית, בוחשת ומעצבת אותה כפי יכולתה. הסימביוזה שהוא כישות פוליטית ייצר עם שאר המערכת, רעה וחולה. היא מורידה ומייאשת ומרחיקה פוליטיקאים טובים, ומרוממת עשבים שוטים, כאלה שמועילים לו לטווח קצר אבל מזיקים לכולנו בטווח הארוך.

משבר ארוך, מתמשך, יכול לעקר את ההוויה הזו מיעילותה ומשרידותה. אין טעם לחזור, מרים ונכזבים, להצהרות ההתפארות שלו על הצלחותיו בגל הראשון של הקורונה. כשלי הגל השני הם אלה שממחישים בדיוק היכן הבעיה. לקבל החלטות דרמטיות על סגירת הגבולות, על הגבלות נוקשות וסגר בערים, זה אינו עניין פשוט. אבל לייצר מערכת יעילה, נחושה, שעובדת כדי להיערך ולטפל בהשלכות, בריאותית וכלכלית, זה משהו שהוא פשוט לא מסוגל לו. בהיותו מערכת חוץ־מערכתית, הוא מצוין בשרידות פוליטית ובביצור תדמיתו ושלטונו, אבל הוא מעולם – ולעולם – לא יוכל לתקן את המערכת הציבורית החולה. זה משהו אחד לרטון על הבירוקרטיה הישראלית החולה במשך שנים, ומשהו אחר לראות כיצד הבירוקרטיה הזו, בעת משבר, גורמת לעשרות אלפי עסקים לקרוס. זה משהו אחד לראות שיקולים פוליטיים קטנוניים, אישיים, שמקהים את שיניו של כל שר ביטחון תחתיו (אלה באים והולכים, הופכים ממורמרים, ומתקוטטים איתו מתוך הממשלה ומחוצה לה. התרגלנו), אבל זה משהו אחר להבין שהשיקולים האלה, הפרקטיקה הזו, מנעו מאיתנו התמודדות רצינית עם המגפה.

נתניהו הוא אדם בעל תפיסה נשיאותית, שחי במשטר פרלמנטרי. מאחר שמעולם לא ראה כיצד יצליח לתכנן תהליך סדור, ארוך טווח, של שינוי שיטת הממשל בישראל, הוא הלך בכיוון אחר – שרומם אותו וקלקל כאן את המערכות. הוא מסתכל על שלושת המיניסטריונים הבכירים ביותר: חוץ, ביטחון ואוצר – ומרוקן אותם ואת שריהם ממהות וממשקל ציבורי, במשך שנים, בשיטתיות. הוא שר־על לענייני כלכלה, חוץ, ביטחון. לכן אף פוליטיקאי שהיה במשרדים האלה בשנים האחרונות לא עבר את התהליך הטבעי של התפתחות וקבלת דיווידנדים ציבוריים, בדרך להפוך לדמות בכירה באמת. דווקא אם אתה שר במשרד שאינו מעניין אותו מי־יודע־מה, יש לך סיכוי טוב יותר להצליח.

קחו לדוגמה את נפתלי בנט. יו"ר ימינה הגיע כהבטחה גדולה, מיתג מחדש מפלגה עבשה, התגלה כפוליטיקאי חכם, שאפתן, פעלתן ומקורי. במשרד החינוך הוא היה שר מצטיין. בכל פעם שמגיעים לבחירות נתניהו מגלח לו מנדטים, במיצובו את הליכוד כמפלגה הימנית ביותר; בהפיכתו שלו את עצמו לנציג הימין הלגיטימי היחיד, מי שאם יירד גרם אחד מכוחו – אזי הימין כולו בסכנה. לכן לא כל כך עזרה לבנט הקדנציה שלו בחינוך. וכשכבר הגיע למספר חודשים במשרד הביטחון, גילה שהוא קרוב מדי ללוע הארי. זה ריסק את יחסיהם הרעועים ורוויי הטינה ממילא. כעת הוא אופוזיציונר מצטיין, ואנחנו מפסידים פוליטיקאי מסוג אחר, חדשני, יעיל ומסור.

מהי אופוזיציה?

ואם נחזור למחאות, או ננסה לקשור את הלך הרוח הציבורי לאורך השנים לתרגומו הפוליטי, נראה שאופיין של שנות נתניהו יצר עוד מצב לא סביר. מצב רע ומזיק לאורך זמן בחיים הציבוריים. הכנסת הפכה למוסד כמעט לא רלוונטי. אין הפרדת רשויות אמיתית. לא, לא בגלל "הרשעים מבג"ץ", שמסרסים את נבחרי הציבור. הסירוס האמיתי הוא ביחסים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. האחרונה היא נספח שלטוני מוחלש של הראשונה, במקום להיות גוף חזק, עצמאי, רלוונטי.

כל זה בממד הקואליציוני. ובממד המשלים? שם נוצרה תופעה שאינה קיימת בשום משטר פרלמנטרי בריא. זו העובדה שאופוזיציה כבר לא נבנית בכנסת. הפעם האחרונה שיו"ר אופוזיציה היה מועמד בעל סיכוי לנצח בבחירות, הייתה בהתמודדותו של יצחק הרצוג ב־2015. זה לא קרה בגלל בולטות שלו כיו"ר אופוזיציה (הוא שימש בתפקיד הזה שנה בלבד, לפני שנתניהו פירק את ממשלתו בדרך לבחירות). המומנטום שנוצר בחיבור עם ציפי לבני, מול קלקולי הממשלה היוצאת והמרמור מול התנהלות נתניהו גם בבייס שלו, הפך את הרצוג למועמד רציני, עד שהתרסק מול מכונת הקמפיין האכזרית שהיא נתניהו, ברגע האמת.

למעשה, אף יו"ר אופוזיציה לא נבנה כאן כמועמד לראשות ממשלה בזכות תוארו ומהותו הנגזרת מכך – האיש שמוביל את ההתנגדות לממשלה הנבחרת, מתוך בית הנבחרים. ההצלחות הפוליטיות הגדולות ביותר הגיעו מבחוץ, רק כדי שכוחן יישחק בהמשך. יאיר לפיד פרץ עם 19 מנדטים בבחירות 2013. בני גנץ הפציע בחיינו, אחרי חודשים של "בילד אפ" שקט, בלי לדבר ובלי להתראיין, עד אותו אירוע מהונדס לעילא בגני התערוכה, שבו נשא נאום מהודק מפרומפטר. יום אחר כך נשק כבר ל־20 מנדטים בסקרים. מהרגע שפוליטיקאים טריים מועדים לטעויות של טירונים, נכנסים למערכת הפוליטית, לביבי קל יחסית לפרק אותם.

האם תקופת הקורונה תשנה משהו בהקשר הזה? האם מיאוס ציבורי נרחב יוכל להזרים דלק לאופוזיציה הפרלמנטרית? האם האחרונה תדע לאתר את הרחש הציבורי באופן מדויק, ולאחד כוחות מחאה שצומחים הרחק מגבעת רם, משכנה של הכנסת? האם בכלל, בזרמים התת־קרקעיים, שכרגע מתפרצים רק כגייזרים בודדים פה ושם, בדמות הפגנות כאלו ואחרות, ניתן למצוא דמויות חדשות, מפתיעות, שיחברו לפוליטיקאים פעילים ויחד ייצרו כוח משמעותי ורלוונטי, כזה שמציע "דיל ישראלי חדש"? הדיל הזה אינו נוגע לסיפוח או לתחרות מי נמצא רחוק יותר על הסקאלה הימנית. זהו דיל שמנקה את הביביזם מהמערכת הפוליטית, בדרך ליחסי גומלין מחודשים, בריאים יותר, בין ציבור הבוחרים לנבחריו. בין העם למושלים בו.

אם, חלילה, הקורונה כאן כדי להישאר לאורך זמן; אם השלכותיה הכלכליות והחברתיות טרם הראו את נזקיהן המשמעותיים באמת, לטווח הארוך; אם אכן הרע ביותר עוד לפנינו – לא סביר שנראה שינוי מהותי, מתבקש, באופי של נתניהו כמנהיג, וכפועל יוצא – באופן שבו המשבר הארוך הזה יטופל. ראשית, הוא לא ישתנה כפוליטיקאי. הוא לא יוכל לרתום ממשלה – רחבה או צרה – לעבודה שיטתית, מסודרת, מעוקרת ככל האפשר משיקולים פוליטיים קטנוניים ושליליים. הוא כבר לא ישנה את אופי עבודתו של המגזר הציבורי. ומלבד זאת, מאז סוף 2016 נתון ראשו של נתניהו לפני הכל לעניין אחד, וזה הולך ומתעצם ככל שחולף הזמן. מצבו המשפטי, שהחל בחקירות וכעת כבר הגיע בפני בית המשפט עם כתב אישום כבד, הוא הפרימט העליון שלו. בחודשים הקרובים תהיה רגיעה מסוימת, מלבד מלחמות ספורדיות כמו זו שראינו בנושא המימון. שלב ההוכחות והעדויות יגיע בתחילת 2021. אם באותה העת נתמודד עם משבר מתמשך ומחריף, הדיסוננס בין נתניהו לבין חלק גדול מבוחריו יגדל. הוא, בחסות אישיותו, מצוקתו (וגם משפחתו הלוחמנית), לא יראה כיצד חושיו הפוליטיים הולכים וקהים. כיצד הסנטימנט הציבורי, משמאל ומימין, הופך משהו שהוא בלתי מושג לתפיסה ולניהול מבחינתו. או אז, משבר הקורונה באמת יוכל להיות קטליזטור שישנה משמעותית את הזירה הפוליטית בישראל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook