איפה היית כשמגדלי התאומים נפלו? כשהטיל הראשון נחת על תל אביב? כשירו ברבין? אין הרבה כאלה. אירועים נקודתיים, חיצוניים, שמאחדים את הזיכרון הפרטי עם הכללי. באופן רגיל, החיים שלנו סתם נחתכים לפרוסות. בית הספר, הצבא, האוניברסיטה, העבודה, האישה הראשונה. אלה תקופות פרטיות. כדי לחבר אותן אל הפעימה הכללית, אנחנו זקוקים לנקודת התייחסות. האמריקאים עושים את זה בעזרת נשיאים. בזמן של בוש האב עוד הייתי באוניברסיטה. עם קלינטון, עבדתי בוויומינג.
אצלנו תקופות השלטון אינן קשיחות וקצובות כמו באמריקה. כאן חיבור החיים הפרטיים לכהונה של ראש ממשלה קצת יותר רופף. אלא אם מדובר במישהו דומיננטי. כזה שמושל די זמן כדי לתחום תקופה. בן גוריון. בגין.
תלמידי י"ב, עוד שנייה חיילים, היו בני עשר כשבנימין נתניהו נבחר לכהונה השנייה שלו. הראשונה, שהתחילה בדיוק לפני 20 שנה, התרחשה לפני שנולדו. הזיכרון הפעיל של דור שלם מכיל רק ראש ממשלה אחד. הבעיה שלהם תהיה שאלה במבחן. סכם, בשלושה עמודים, את תקופתו של ראש הממשלה.
אין חומר לעמוד. אין אפילו לפסקה. בתקופה הרלוונטית, עוד מעט שמונה שנות כהונה רצופות, שתי קדנציות אמריקאיות – המקסימום שמותר שם לכל נשיא – נתניהו לא חתום על שום דבר. לא מלחמה גדולה, לא הסכם שלום. לא צמיחה כלכלית (אמיתית). לא מפעל אזרחי יוצא דופן. גם לא מחדל נורא. כלום. הפעולה הגדולה שלו הייתה להביא מטוס כיבוי ענקי מארה"ב, כדי לכבות דליקת יער אחרי ששככה והרגה עשרות אנשים.
חוץ מזה, לא היה לפניו שום ראש ממשלה שאמר יותר ממנו את המילה "אני", וגם חיבר אותה לפעלים "הוריתי", "ציוויתי" או "זיהיתי". אלוהים בנה את העולם במילים. למה לא ביבי.
עוד מעט מסתיימות שמונה שנות כהונה רצופות. קדמו להן עוד שלוש, לפני שני עשורים, והיו עוד שלוש שנים באמצע, בתור שר אוצר. לפני כן היה ציר בוושינגטון, שגריר באו"ם וסגן שר החוץ. בין לבין, אחרי מפלות בבחירות, היה גם ראש האופוזיציה. 32 שנים שהוא בתוך החיים שלנו, וכלום. אין מה לכתוב הביתה. לפחות יש בית. בינתיים.
יוני, עדו (התינוק), צילה, בנציון ובנימין נתניהו // צילום אתר ההנצחה ליוני נתניהו
עניין של מורשת
היסטוריונים וחוקרים אוהבים להתעמק. העם, לא כל כך. הזיכרון הקולקטיבי לא מקצה יותר משורה־שתיים, גם לגדולים שבאישים. משהו חשוב מאוד שהמנהיג עשה, ואבחה של קו אופי. זהו. יותר מזה אנחנו לא זוכרים. בן גוריון היה נחוש, פרגמטי, הקים את המדינה. בגין, איש הדר ונואם גדול, עשה את השלום עם מצרים. אריק שרון, מצביא ובולדוזר, ביצע את ההתנתקות. יצחק רבין, ביישן וישר, חתם על הסכם אוסלו, ונרצח. זה הזיכרון. זו המורשת.
יכול להיות שמחר הפרנויה של נתניהו תלבש צורה. כחלון יפרוש מהממשלה ויחבור לגדעון סער, לגבי אשכנזי, ליאיר לפיד. כולם יתגברו על מאבקי האגו ויקימו מפלגה של 40 וכמה מנדטים, אולי עם המחנה הציוני. אולי אפילו עם ליברמן. ביבי יפסיד. הוא יודע את זה. קרוב לוודאי שינסה לחזור אחרי שנתיים־שלוש. למה לא, הוא אוהב מאבקים. אבל הגיל מתחיל לשחק. גם הסטטיסטיקה. אף אחד לא שולט כל כך הרבה שנים. לא כאן, וכמעט לא בשום מקום אחר. אולי זו שנת ביבי האחרונה. איזה מורשת הוא מותיר?
זה חשוב לו. לא רק מפני שהוא בן של היסטוריון, ובעצמו אוהב לצלול אל ספרי ההיסטוריה. הוא אדם מאוד אינטליגנטי, נתניהו. הוא יודע שברגע זה, הדבר הכי משמעותי שההיסטוריה תאמר עליו הוא שבזמנו לא קרה שום דבר. במשמרת שלו לא קמה פלסטין. במשמרת שלו לא חולקה ירושלים. אולי זה מספק אותו, לא את ההיסטוריה. שם הוא ייבלע בין הקודמים שעשו משהו לבין אלה שיבואו אחריו בנקודת הזמן שבה הדברים קורים. אה, עוד דבר לא קרה אצלו. במשמרת שלו לא הושמדנו בפצצות גרעין איראניות.
העיסוק בסכנה האיראנית היה הדבר הגדול ביותר בתקופות הכהונה שלו. מיליארדים נשפכו להכנת הצבא להתקפה שתפוצץ להם את הכורים. אימונים, אמצעים, בניית כוח, אלפי שעות של תכנון. ישיבות אין קץ. התוצאה, מבחינתו, היא lose־lose. אם האיראנים לא ירמו, והפצצה לא תתרומם לעולם, הוא ייזכר כאוויל שניסה להשתלט על הקונגרס של ארה"ב ולכופף משם את הנשיא של הסיסמה "עשה הסכמים, לא מלחמה". אם יתגלה שצדק, ואובמה הוא אידיוט תמים, עוד שנה־שנתיים נראה את פצצת האייתוללות – הוא ייזכר כפחדן שלא הפציץ כשעוד היה אפשר. אהוד ברק, שר הביטחון שלו, כבר דאג לזה. בראיון סיפר כי ב־2012 נתניהו עצר את ההתקפה מפני שרעדו לו הביצים.
האמונה המקובלת ש"לביבי אכפת רק מהשרידות שלו" עושה לו עוול. איפה המנהיג שעומד בראש קואליציה, שלא מתעסק עם שימור הכוח. זה חלק מהעבודה. באנגליה, בגרמניה, אפילו בארה"ב, שבה הנשיא נבחר והשרים שלו הם "מזכירים". גם שם מאבקי ההישרדות לא מסתיימים לעולם. בניגוד לעסק פרטי, שבו הכפופים עושים מה שמורים להם לעשות, בחדרי השלטון כמעט כל אלה שמתחתיך חולמים להחליף אותך. חולמים וזוממים, חולמים ועובדים על זה.
נתניהו חושב על המורשת שיותיר מפני שזה מה שראשי מדינות עושים. הוא מדמיין את הפעולה הגדולה שתצרוב את שמו בהיסטוריה. אין לו אפשרויות רבות. הוא היה יכול להפציץ את איראן, וזה לא קרה. מה שנותר לו זה או לספח את הגדה המערבית, או לחתום על הסכם שלום עם פלסטין. זהו. הוא היה פועל, כך או כך, ומהר. אבל הוא לכוד.
האחים נתניהו בצעירותם // צילום: אוסף משפחת נתניהו
מה למדנו בסיירת
1987. בנימין נתניהו זורח באו"ם. פעם אפרים קישון כתב על נאומי אבא אבן בעצרת הכללית, איך כל היהודים האמריקאים מתמוגגים כי הם לא מבינים אפילו מילה אחת מהאנגלית הגבוהה והנהדרת של המדינאי מישראל. כולם, גם האמריקאים, יושבים עם אוזניות תרגום.
ביבי סיפק לישראלים גאווה דומה. האנגלית האמריקאית שלו מושלמת. המבטא. יכולת הניסוח. קול הבריטון. ההופעה. הוא נראה מיליון דולר. הפרויקט של מישה ארנס נותן פירות. ארנס, אמריקאי במוצאו, שאיתר את האמריקאי בהווייתו. האיש שהכניס את ביבי למערכת הפוליטית. חברים מהארץ מבקרים אותו בניו יורק. ביבי מארח אותם. הוא בסדר עם החבר'ה. אף פעם לא היה ממש אחד מהם, אבל גם לא מתבודד לעתים ונערץ תמיד כמו אח שלו יוני. הוא השתלב יפה בסיירת מטכ"ל. חייל מצוין, לוחם אמיץ. נבון. מדויק. את בית הספר לקצינים סיים בהצטיינות. רק כאלה רשאים לחזור ליחידות ששלחו אותם. לא תמיד רוצים אותם בחזרה. הרבה יוצאי סיירת מטכ"ל עברו אחרי בה"ד 1 לצנחנים, לגולני, לסיירות אחרות. את ביבי רצו. לא בגלל אח שלו. יוני, הבכור, עוד לא היה שם. זה ביבי שהביא אותו לסיירת, לא להפך. יוני צמח בצנחנים.
האחים יוני ובנימין נתניהו // צילום: אוסף משפחת נתניהו, לע"מ
ביבי נותן לחבר שהגיע מהארץ סיגר טוב, מציע כוסית וויסקי, והם מדברים. הוא עוד לא בן 40. עוד שנה נגמרת הקדנציה באו"ם. מה אחר כך, שואל החבר. הביתה, ביבי עונה, אני נכנס לליכוד.
"למה דווקא אליהם?".
"כי אין שם אף אחד".
זו הייתה תשובה מפתיעה. המענה הצפוי היה צריך להיות הרמת גבה. לאן אני כבר יכול ללכת. ארנס הביא אותי. אבא שלי היה המזכיר של ז'בוטינסקי. אני רפובליקני. משק חופשי. קשיחות מדינית. אני ליכודניק עוד לפני ששלחו אותי לאו"ם, לפני ששמו אותי בשגרירות בוושינגטון בתור ציר.
נתניהו אמר לחבר את האמת. אחרי שלוש שנים בעצרת האו"ם הוא סרק את השטח, ובדק. מפלגת העבודה הייתה בידי שמעון פרס. בצד ארב יצחק רבין. מה יש לחפש בארץ הסכינאים הזאת. בליכוד, לעומת זאת, יצחק שמיר, מבוגר, בטח יסיים תוך כמה שנים. מי יכול להחליף אותו? דוד לוי? דן מרידור? בני בגין? רוני מילוא? בדיחה.
מסקנת המפתח, בליכוד אין אף אחד, מראה גם שביבי כיוון אל המקום הראשון כבר בהתחלה, וגם על יכולת ניתוח מדויקת. אין שם אף אחד. לו המצב היה הפוך, לו היה מזהה שממה במפלגת העבודה וצפיפות בצמרת הליכוד, היה הולך אליהם. למה לא. מה זה משנה על איזה מסוק אתה עולה כדי להגיע ליעד שמעבר לגבול. כל מה שצריך זה מספיק דלק במכלים שלו. בליכוד חיכה לו מסוק כזה; במפלגת העבודה, לא.
סיירת מטכ"ל, היחידה, היא בית ספר לחיים. אם התקבלת, אתה שווה. אם סיימת את המסלול, אתה מיוחד. אם היית שם קצין, מפקד צוות, אתה כבר נדיר. מאותו רגע בחיים, לא תפסיק לשנייה אחת להאמין בעצמך. מי שעשה את זה, יכול לעשות כל דבר. בסיירת לומדים עוד הרבה דברים. למשל, שהתכנון המוקדם הוא המפתח היחיד להצלחה. תכנון אומר שאתה יוצא לפעולה רק אחרי שאתה מסלק, באופן מוחלט, את כל גורמי אי הוודאות. זה מחייב מודיעין מלא ושלם, והיכרות מוקדמת של כל השלבים. אימונים, תרגולות, מודלים. בלי סוף. הפאשלות המועטות של הסיירת תמיד קרו כשצוות כלשהו לא התכונן מספיק.
כאשר הלך נתניהו לליכוד הוא ישב הרבה ימים ולילות לפני כן על המודיעין, ובדק צירי התקדמות. בסיירת, כשאתה נכנס לארץ אויב, אתה יודע שכל מי שנמצא שם, אולי חוץ מאיזה סוכן שהכין בשבילך משהו, הוא אויב. אין חברים. כל מה שיש לך זה התכנון המוקדם שלך, והיכולת האישית ששוכללה בהרבה מאוד אימונים. התפיסה לא משתנה בפוליטיקה. כולם אויבים. ומכיוון שכך, אין שום סייגי מוסר. מותר לך להתחפש לטכנאי מטוסים על הכנף של סבנה, לאישה – כמו אהוד ברק בביירות – או סתם להניח מטען שיפוצץ רכב מקרי שעלול להגיע. אתה חופשי לשקר, לרמות, לירות בגב, להגיד היום כך ומחר אחרת. אתה בשטח אויב, ואוי לך אם לא תבצע את המשימה. בלקסיקון של הסיירת, חבורה של אינדיבידואליסטים הישגיים, זה גרוע יותר מבעל שכושל בליל הכלולות. לנו זה לא קורה.
נתניהו צדק. הליכוד היה ריק הלכה למעשה. החיסול של היריבים היה פשוט. פחות מחמש שנים אחרי שנכנס לכנסת, הוא הופך למנהיג הליכוד. אחר כך מנצח בבחירות הכלליות. רק כדי להפסיד שלוש שנים אחרי כן לאיש שפיקד עליו בסיירת מטכ"ל ולימד אותו את תורת הקרבות. זה לא מקרי שהשניים, כל אחד בתורו, לא היו אהובים. סיירת מטכ"ל זה לא פלוגה בגולני. כאן אין אחוקים. רק צוותים קטנים, ממודרים, מוטרפי תחרות. ברק התאייד. ביבי לא. התוצאה נראית מחמיאה לפקוד, אבל זה מצג שווא. ביבי מנצח כאן מערכות בחירות לא מפני ששונאים אותו פחות מאשר את אהוד (ראו סקר). שונאים אותו יותר.
עם בתו התינוקת נועה, 1980 // צילום: אוסף משפחת נתניהו, לע״מ
אמריקאי, כמעט
אומרים שבנימין נתניהו לעולם לא יוותר על פיסה מארץ ישראל. אומרים שזה בגלל אבא שלו. פרופסור להיסטוריה, שסומן בידי האם צילה כאיש הרוח החשוב ביותר שקם לעם היהודי, תערובת של הרמב"ם והרצל. משנת הפרופסור, שהתמחה בתולדות היהודים בזמן תור הזהב והחורבן שקרה להם בגלל הגירוש מספרד, קבעה שיהודים בלי ריבונות ונשק תמיד יירדפו, ידוכאו ויושמדו. זו, כמובן, הייתה תמצית הציונות כולה, בימין ובשמאל. במשפחת נתניהו התייחסו לזה כאל תיאוריה מחתרתית שכל העם דוחה.
בנציון נתניהו, שכל חייו טען כי לא קיבל קביעות באוניברסיטה העברית בגלל עמדותיו הרביזיוניסטיות, ולכן, הסביר, נאלץ לנדוד לאמריקה וללמד באוניברסיטת קורנל, מת כשהיה בן 102, בלי להותיר חותם דרמטי במיוחד בעולם האקדמי. בזמן מלחמת העצמאות, כשהוא בן 38, לא חזר לירושלים כדי לממש את התיאוריה ולשאת נשק. הוא נותר באמריקה. כאשר הבן נכנס בפעם הראשונה ללשכת ראש הממשלה, אפשר היה להניח כי משהו מתורת האב יעצב את הדרך. גם אם זה היה נכון, ההשפעה הזאת התפוגגה מזמן.
ראש ממשלה הוא מלך. פעם, בני המלוכה היו בטוחים כי הם שולטים מפני שאלוהים בעצמו שתל אותם ברחם הנכון, כי אחרת איך אפשר להסביר את זה. למה דווקא אני. בדמוקרטיות אין כוח עליון. אם נבחרת, אם הגעת למקום הזה שכל כך הרבה אנשים מנסים להגיע אליו, וכל כך הרבה משתדלים להכשיל אותך בדרך לשם – סימן שיש בך משהו שאין לאף אחד אחר. זה נכון. אם עשית את זה ארבע פעמים, אז איפה אבא שלך – ואיפה אתה.
כל התיאוריות בעולם מתאיידות בראש שולחן הקבינט. הפער בין מתבונן מבחוץ ובין המצג שמגיע לעיניים של המנהיג כל כך גדול, שלא ניתן לגשר עליו בשום דרך. משקפי הרב־ממד שרק מנהיגים רשאים להרכיב, מציגים עולם שונה לגמרי מזה שנגלה לכל השאר. כשאתה מנהיג, אתה בולע את הגלולה האדומה של המטריקס. מרגע זה, העולם שלך שונה לגמרי מזה שכל האחרים רואים. גם השרים לידך לא רואים אותו. כשאריק הסביר על "דברים שרואים מכאן" האשימו אותו ברפיסות פוליטית. אבל הוא צדק. זה באמת ככה. הידע והמידע, הכוח והעוצמה, האחריות והאימה – לא דומים בכלום לשום ניסיון קודם. אתה לא יכול להתכונן לזה.
אם קיים צל משפחתי שעדיין מסתובב בראש של ביבי, הוא איננו של האב. זה האח שאיננו. הבכור שיועד לתפקיד. הלוחם והאינטלקטואל, מפקד הסיירת שנהרג באנטבה. ביבי לא שואל את עצמו "מה אבא היה עושה". בנציון מת לפני ארבע שנים בלבד, צלול לגמרי. ביבי מעולם לא התייעץ איתו באמת בכלום. האב התמרמר על זה בראיון נדיר, שלאחריו כבר לא נפגש עם מצלמה.
יוני היה המיועד. יוני היה צריך להיות רמטכ"ל, שר ביטחון, ראש ממשלה. אלמלא הכדור באנטבה, בהחלט ייתכן שזה היה קורה. וכך גם המשפחה חושבת. כך האבא סבר. אבל יוני נהרג. כמו אצל בני משפחת קנדי, האבל הפרטי ממונף למפעל פוליטי. ג'ו הטייס נפל, שמו את ג'ון. יוני המפקד נהרג, שולחים את ביבי. 'מכון יונתן לחקר הטרור' היה, בסוף שנות ה־70, פרויקט אמריקאי. עמדו מאחוריו האב, שמחצית חייו גר ועבד בארה"ב, מישה ארנס, וכמה יהודים עשירים. המכון היה איש אחד. ביבי, שהסתובב בעולם והרצה על סכנות הטרור.
החי על המת. החיים הם מזל. המזל הטוב של יוני גרם לו להיוולד בארה"ב, ובכך להיות באופן אוטומטי אזרח אמריקאי שיכול, לפי החוקה, להיות נשיא האומה. אבל הילדות והנעורים שלו עברו בארץ. רק בסוף התיכון חזר לשם. משפחת נתניהו נדדה כל הזמן בין ירושלים לניו יורק. בגלל זה האנגלית שלו הייתה של קיבוצניק. בלי אנגלית אמריקאית, אתה אף פעם לא שייך באמת.
ביבי נולד בירושלים, אבל מאמצע היסודי ועד סוף התיכון היה באמריקה. גם הגיל הצעיר וגם הדחף להשתלב עשו אותו לאמריקאי. האנגלית שלו מושלמת. אפס מבטא זר. הוא אחד מהם. כך הוא מרגיש, עד עצם היום הזה. כשהוא נואם בקונגרס ומנסה, באמצעות חברי המפלגה הרפובליקנית, לכופף את הנשיא הדמוקרטי, הוא לא חושב שהוא מנהיג זר שמחציף פנים. הוא משוכנע שהוא אחד מהחבר'ה של וושינגטון (בהקשר זה מומלץ לקרוא את כתבתה של טל שלו, בגיליון הנוכחי).
זה גם מה שהם חושבים עליו. מבחינת האמריקאים, ביבי הוא מין דיוויד בלאט מהופך. האיש שלהם בארץ הקטנה של החבר'ה מאיפא"ק. אם לא המזל המחורבן שמנע ממנו אזרחות מלידה, הוא היה יושב בבית הלבן ומארח בחדר הסגלגל את ראש ממשלת ישראל שבא לבקר. אולי אפילו אח שלו.
אבל ביבי לא נולד באמריקה. אלמלא המוות של יוני והסקאוטינג של מישה ארנס, בן ניתאי (השם שאימץ שם) היה סתם עוד אמריקאי. ארנס העלה את ביבי על נתיב אחר. הנתיב שיועד ליוני. אפשר להצטער על מקום הלידה, אבל זה לא ניתן לשינוי. חבר'ה מהסיירת תמיד יעדיפו לעמוד בראש להק שועלים מאשר להיטלטל על הזנב בקצה התחת של האריה.
יוני היה יותר ציוני מכולם. המכתבים שלו ספוגים, באמת, באהבה גדולה לארץ. אהבה שמגיעה דרך הרגליים, עם זיעה. שוב ושוב ניסה לעזוב את הצבא, שוב ושוב נקרא, פותה ושוכנע לחזור. הטקסט האחרון ב'מכתבי יוני' הוא איגרת לחברתו ברוריה. יוני אומר לה שהוא כבר לא יודע מה הוא רוצה. שהוא תשוש. שהוא שוכב שעות על המיטה ולא מוצא בתוכו כוח להחליף מנורה. ככה נשמע דיכאון קליני עמוק. ביבי, יחד עם אחיו עידו, ערכו את הספר. המכתב הזה הוכנס על ידם. האקורד הסופי: יוני לא מתאים להנהגה. ביבי כן. לא היית עושה את זה, אומר אולי ביבי בעריכה הזאת. תראה אותי. תראה ותלמד.
עם אהוד ברק ומשה לוי, 1986 // צילום: יעקב סער, לע"מ
חפש את ה"בייס"
את בן גוריון האלילו. לבגין סגדו. את אריק שרון העריצו. את רבין אהבו. את ביבי שונאים. גם יריבים, גם אנשי המחנה שלו (ראו סקר וגם כתבה נרחבת בגיליון זה).
באופן אישי, אחד על אחד, בנימין נתניהו הוא אדם נחמד מאוד. הסיסמאות נעלמות. בכמה ראיונות נדירים שבהם הוריד מעליו את מסכַת המופיע, אפשר להיווכח בזאת. מדבר לעניין, מבין, מקשיב, עונה באמיתות, לא בבריטון של סוכן מכירות.
אין לו חצר. אין לו אלופי פיקודים שמפעילים בשבילו אוגדות של מצביעים. הוא מהסיירת. שם זה עובד אחרת. מהסיירת ומהספרייה. הוא קורא המון. גם את מקיאוולי קרא מן הסתם. אולי יותר מפעם אחת. כשתגיע למעלה, מייעץ הפילוסוף האיטלקי, חסל מיד את אלה שעזרו לך בדרך. אין לך ברירה. הם תמיד יחשבו שהגעת לשם בגללם, והם יהיו בטוחים כי התמורה שקיבלו ממך קטנה מדי. ההתמרמרות תוביל לבגידה. ביבי קרא, ויישם. ליברמן ובנט, סער וכחלון, ארדן ואקוניס. רשימה חלקית.
הוא לא צריך מטה. הוא עובד לבד. הוא מתקשר באופן ישיר עם הבייס שלו. לקח לו זמן להבין את מהות בסיס הבוחרים שלו. היריבים שלו, אגב, עוד לא ממש תפסו. אלה אינם אוהבי או נאמני ארץ ישראל, שממילא חושדים בו, מי יודע מתי יקפוץ לו האריק והוא יחזיר שטחים. אלה גם לא היהודאים, בני הלאום החדש שמוקם כאן על חורבות הציונות העברית. הבוחרים שלו, רבע מכל המצביעים של ישראל, אפילו לא אוהבים אותו באופן מיוחד. גם הם היו בוחרים במישהו אחר, לו היה כזה (ראו סקר). מה שמאחד את תומכי ביבי הוא השנאה. לא השנאה לערבים. לא השנאה לחילונים. אפילו לא השנאה לשמאלנים. מה שמדליק כל כך את התומכים שלו הוא השנאה של המתנגדים הפוליטיים לבנימין נתניהו.
כל מערכת בחירות זה אותו דבר. מפלגות המרכז והשמאל מתחרות ביניהן. מי מצליח לצייר את ביבי נתניהו יותר מכוער, יותר מפלצת, יותר זוועה. מי חושב שהוא פרדי קרוגר. הגולם של פרנקנשטיין. כל מערכת בחירות האסטרטגיה של המתחרים מתמקדת במשוואה, שהתוצאה היא מפלצת. הצבעת לפיד, קיבלת ביבי. בחרת בוז'י, נתניהו יטרוף אותך. ביבי הוא השנוא האולטימטיבי, זה שמחנה שלם שומע את השם שלו ומסובב מיד את הרעשנים.
ביבי תפס. זהו הנתיב הנכון בארץ האויב. כדי לאבטח את ציר ההתקדמות, כל מה שצריך הוא לתחם ולצבוע בגוונים הנכונים את מה שלא אומרים בקול רם. לא הוא. יש כבר אחרים שנופלים למלכודת. לא חסרים מטומטמים בסביבה. החיתוך האמיתי שמשפיע על ההצבעה הוא לא אידיאולוגי. הוא עדתי. מפלגות המרכז והשמאל מזוהות כמפלגות של האשכנזים הוותיקים. עכשיו צריך רק להסביר מה ההבדל בין אשכנזי למזרחי. האשכנזי עשיר, המזרחי עני. האשכנזי פלצן, המזרחי אחלה. האשכנזי אוהב ערבים, המזרחי מת על צה"ל. האשכנזי תל אביבי, המזרחי בפריפריה. האשכנזי קורא את צ'כוב, המזרחי יקרע לו את התחת. והעיקר: האשכנזי שונא את ביבי. לכן, המזרחי עושה לו אצבע משולשת. נא. דווקא ביבי. שתיחנק.
כדי שהאסטרטגיה הזאת תעבוד, מנוע הקיטוב חייב לפעול כל הזמן. זאת העבודה הפוליטית החשובה ביותר של נתניהו. זה קל כמו לשפוך ג'ריקן נפט ולהדליק גפרור. "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". "ערביי ישראל ילמדו להיות נאמנים, או שיחטפו". טלפון מחזק לאבא של חייל שחיסל מפגע מנוטרל וגוסס. האופוזיציה קופצת, טורי השמאלנים גועשים, הפאנליסטים באולפנים יורקים קצף מהפה. העם לא צריך יותר. אלה שונאי ישראל, שונאי יהודים. אשכנזים ששונאים את ביבי.
השנאה שהוא מייצר היא כלי נשק. בלעדיה, בלי השנאה הזאת, הוא לא יכול לנצח בחירות.
בסיס הבוחרים שלו הוא השכבות החלשות של הציבור הישראלי. העניים. הדפוקים. המקופחים. אלה שאין להם כמעט כלום, אפילו לא תקווה. מחצית מהישראלים מרוויחים פחות מ־6,500 שקל בחודש. מחצית המשפחות בישראל מתרסקות במלתעות החובות וההוצאה לפועל. אלה המספרים.
קיים מתאם כמעט חד־חד ערכי בין המצב הכלכלי ובין המוצא העדתי. קיים מתאם מהופך לגמרי בין המילייה הטבעי של נתניהו לבוחרים שלו. החברים מהסיירת, רוב הקצונה הבכירה, מרבית הפרופסורים, המיליארדרים, אנשי העסקים הגדולים – כל האנשים שאיתם נתניהו היה מתרועע לו היה נמצא במקום אחר – לא מצביעים לו. הבוחרים שלו הם מני נפתלי. אנשי משק. הלוחמים של חטיבת כפיר, לא של "היחידה". באופן אישי, ודאי היה שמח לקבל את אהבת האליטות. חבל, אבל אלה החיים. כדי להישאר למעלה, הוא זקוק לשנאה שלהן.
עם המשפחה במטוס, 1996 // צילום: יעקב סער, גטי אימאג'
מישהו לספר לו
"אמא, תראי!" הוא אינסטינקט שנוצר בילדות, ולא נעלם לעולם. מעשה גדול שמחפש מחיאות כפיים. מבקשים אותן מהמורה, מהמפקד בצבא, מהבוס בעבודה. כשאתה בצמרת, הכי צמרת שיש, רק אלוהים נמצא מעליך. גם אם אתה אדם מאמין, היחסים ביניכם חד־צדדיים. אתה לעולם לא יודע מה הוא באמת חושב עליך.
כשביבי עושה עמידת ידיים, אף אחד, חוץ מיובל שטייניץ, לא פורץ בתשואות. לא השרים שלו, לא מנהיגי המפלגות האחרות, אפילו לא הבוחרים שלו. הם צריכים אותו רק בתור דגל, לנפנף ליציע של הקבוצה העשירה והמובסת שיושב על הטריבונה הנגדית.
לא מחיאות כפיים מלמעלה, כי אין שם אף אחד. לא מלמטה, כי אתה לא נמצא בתוך העולם הטבעי שלך. יש רק אדם אחד בעולם שיכול לתת לך ציון לשבח ממקום גבוה יותר. היא לא נמצאת שם כל הזמן, אבל זה מספיק כדי לקבל את הכוח הזה. לא כולן יודעות להשתמש בזה נכון. לא כולן מבינות את זה. שרה נתניהו יודעת.
היא בת הברית היחידה שלו. זו שמבינה. שמעריכה. שתומכת. לה הוא מספר הכול. גם ראש ממשלה מוקף אויבים צריך ליטוף ממישהו. בעיקר הוא. זה בסדר, היא לוחשת לו ברגעי חסד, בסוף הם יבינו, כולם. אתה תותח. שונאים אותך, בטח, בגלל שהם מקנאים. מי מדבר כמוך. אם היית נולד באמריקה, היית הנשיא שלהם. מי הגמדים האלה שיוצאים עליך.
באופן מיידי, נוטים לחבב את ביבי. הוא מרשים, חכם באופן קיצוני, נראה טוב, מעניין, לא מקשקש. כאשר מתברר לך שהוא מתנהג ומדבר אחרת לגמרי ממה שהיית מצפה, האהבה שהיית מפתח לא מומרת לאדישות. היא הופכת לשנאה. ביבי, כאמור, החליט על זה במודע. כך זיהה ובנה את בסיס הכוח.
ההתייחסות המיידית לשרה נתניהו הפוכה לגמרי. לא אוהבים אותה. בלי שום קשר למקום שבו היא נמצאת ברבע המאה האחרונה. נשים נרתעות ממנה, וגברים ממשיכים הלאה. ביבי, גם אם אינו אדם מוחצן, יודע להתהלך עם הבריות. שרה נתניהו בורחת מהן.
החיבור ביניהם הוא בין שני אנשים שנואים, אבל כל אחד מהם שנוא מסיבה אחרת. הסיפורים על שרה לא מפסיקים לזרום מאז שהפכה לאשתו השלישית של בנימין נתניהו. שמירת מתנות. חסכנות מופלגת. העלבות. השפלות. בקבוקים. יין. צרחות. גידופים. "אנחנו עדינים, לא כמוכם המרוקאים, שאוכלים הרבה". "איפה הבעל שלך, ואיפה שלי".
כאשר בני ציפר כתב שהיא דמות "ארוטית", כולם גיחכו. לא בצדק. היא נשית מאוד, שרה. הממד החושני הוא חלק מההוויה שלה. המיטה הזוגית שדרשה בטיסה לאמריקה הרגיזה את המדינה, אבל מבחינתה זו הייתה אולי הצהרה. אנחנו עושים את זה, אנחנו אוהבים להיות יחד, תראו כמה הוא אוהב אותי.
זה לא השתנה בכלום מאז ההתחלה, בקדנציה הראשונה שלהם. היא דרשה שיגיע מוקדם הביתה. אנחנו זוג צעיר, אמרה, יש מטלות משותפות, יש צרכים.
היא דיווה, אבל רק בבית, ובתוך מערכת היחסים. בן הזוג שלה חייב להכיר תודה על ההתמסרות שלה. התמסרות נפשית וגופנית. נתתי לך את גופי, הרשיתי לך לגעת לי בנשמה. העבודה שלה חשובה בדיוק כמו שלו. התמורה שהיא נותנת לו מגיעה ברגעי קשב עמוק, אמפתיה לאין קץ, עצות נבונות, ורימום הגבריות. אולי גם במחווה אמהית, גם מנהיג אוהב להשתטות לפעמים. ברגעים האלה היא חמה וחכמה, מבינה ומלטפת. בשאר הזמן ביבי חייב לזכור שזאת היא שהקריבה הכול בגללו. קריירה אמיתית. חיים אנונימיים. בגללך אני חוטפת. אותך הם שונאים, הם מתנפלים עליי בגללך. גבר חייב להגן על הכבוד של האישה שלו. וביבי מגן. עזבו את שרה, הוא אומר, בואו איתי החוצה.
בעצרת האו"ם, 2012 // Photo: Mario Tama/Getty Images
סוף דבר
ריצ'רד ניקסון תמיד רטן מול הפורטרט של קנדי התלוי בבית הלבן. למה הם אהבו אותו, למה הם שונאים אותי. ביבי הוא לא ניקסון. הוא מצויד בהרבה מאוד תכונות להיות קנדי. הוא יכול, בלי הרבה מאמץ, להגיע למעמד הזה. אסטרטגיית השנאה הביאה לו, בשיא, 30 מנדטים. זה הספיק לניצחון, אבל זה יושב על בלימה. אסטרטגיה אחרת עשויה לתת לו 40, אולי יותר. עשו את זה לפניו. את אריק שרון שנאו לא פחות, לפני שהפך לסבא עם הכבשה על הכתפיים.
השנאה משרתת את ביבי, ומשרתת את שרה. אותו במישור הפוליטי, אותה בזוגיות. כל עוד מפלגות האשכנזים שונאות אותו, יש לו בייס. כל זמן שהוא שנוא, היא מוגנת. הוא לא יכול לדעת ששונאים אותה בגלל מה שהיא. הוא יכול להמשיך להאמין שהיא באמת חוטפת בגללו. וכך, בשיחות המיטה שלהם, בסופי השבוע ליד הבריכה בקיסריה, או בארוחות הבוקר במטבח האמיתי, לא זה של העובדים שמושיק גלאמין צילם, היא תמיד תתמוך בכל צעד שימשיך להשניא אותו. היא תגיד את זה באופן ישיר, וברמיזה, בתמיכה, ובחיוך מעריץ. מי כמוהו יודע איך זה יכול להתחלף להתקפת זעם צרחנית. כשהיא מתוקה, הוא באמת אוהב אותה. שתישאר ככה.
צילום: קובי גדעון, לעמ
עוד מעט מסתיימות שמונה השנים של הכהונה הרצופה. כשזה יקרה, ההיסטוריה תציין את שנת היובל לשליטת ישראל בשטחים. מאז 1967, כשביבי היה חייל צעיר, נוספו שם מיליוני ערבים, ויוצא משם הרבה יותר טרור. העולם, שפעם חיבק את המדינה הקטנה והאמיצה, מגדל עכשיו בקמפוסים את מנהיגי המחר שמתעבים אותנו. ביבי יכול, אם רק ירצה, לסגור עניין. לעשות מה שאיש לפניו לא הצליח. לגמור את הסכסוך בן 120 השנים עם הפלסטינים. לזוז מבר אילן לרמאללה. להפוך את הנאום ההוא למדיניות. בדרך, אולי גם ירפא את הפצע הנורא שגרם לעם ולאומה, פצע השנאה והפירוד.
פה ושם, בהתבטאויות נרגזות, אפשר להבחין בניצוצות. ברעיונות שנבחנים לבד, בלילה, כשהוא יורד מהמיטה, הולך למקרר, ומנסה לרקום את קרעי החלום שנקטע. שומעים את זה במוזיקה, בטונים. בהתקפות על אלה שמימין לו. מי זה ליברמן, נתניהו רוגז, הכדור היחיד ששמע בחיים שלו היה של טניס. שנפתלי בנט לא ילמד אותי ביטחון. אני הובלתי חיילים לקרב. ככה בדיוק אריק דיבר לפני ההתנתקות.
עכשיו, שר ההיסטוריה מדבר אליו. הוא יכול להיכנס להיכל התהילה של הגדולים. ביבי אולי כבר חשב על נאום הנאומים שירעיד את כל העולם בתשואות. ניצחנו. התנועה הציונית ניצחה. כל נקודות האליבי כבר קיימות. ביבי דאג להן. הוא אמר שתי מדינות, הוא אמר פלסטין.
אם זה יקרה, יתחילו לאהוב אותו. ההיסטוריה. האליטות. הבכירים. החברים הטבעיים שלו. המחיר יהיה התאיידות של ברית השנואים מרחוב בלפור. היחס אליה כנראה לא ישתנה. אחרי 20 שנה בצמרת, זו הברירה היחידה שעומדת מול הקצין שבא מהסיירת. שר ההיסטוריה, או מיטה מעופפת.
–
