fbpx

למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור

כי הוא קודם כל בוגד בעקרונות שלו, עד שהוא כמעט חדל מלהתקיים. ויש עוד כמה סיבות

0

זה לא היה סכין בגב. אנשים שחטפו מאחור דקירת פגיון פתאומית מדווחים אחר כך על התחושה. מין חבטה קלה, לפעמים אפילו זה לא. מה שאנשים ספגו הפעם זה אגרוף לבטן שמרסק אותך בלי שום התראה, בהפתעה גמורה.

שם, בבטן המתהפכת, חשים את הבגידה. שם היא מתעוררת ומעירה אותך בלילות, מאכלת את הקרביים ושורפת אותך בלהבת ההחמצה הגדולה שמכלה את חייך. איך נתת לעצמך, איך נתת את עצמך. איך עשו לך את זה, שדדו את הלב, חמסו את הנשמה, הפקיעו ממך את הדבר היחיד שבאמת עומד לרשותך. את המחר. בגידה היא השמדת הקיום של הנבגד. אין עוול צורב ממנה. היא הופכת את הנבגד לכלום, לאבק, לשום דבר, לצרור של כאב מתמשך שמחפש פורקן בהזיות נקמה או בתכנוני השמדה עצמית שתגמור את החיים המחורבנים האלה.

אומרים שהפוליטיקה זה לא החיים. אומרים וטועים. רק הפוליטיקאים אינם החיים, והם שייכים לזן מאוד מיוחד של ערפדים שניזונים מהתקוות, הנשמות והלבבות של המוני המצביעים. כאשר אדם הולך לקלפי הוא צורר את כל חלומותיו בתוך מעטפה קטנה שנשלחת מהלב, עטופה בתקוות רועדות, כמו מכתב אהבה סודי של תלמיד בית ספר. מה לו ולחישובי כוח של בעלי השררה, מה אכפת לו עולמם הקטן, הקטנוני, של עסקני המפלגות. פוליטיקה היא אחת מתמציות החיים החשובות ביותר. אתה מתייחס לאחרים לפי זהותם הפוליטית יותר מאשר לכל מערכת שיוך אחרת. יחסים מתרסקים בגלל פוליטיקה, ולכן בכל מפגש משפחתי מורחב תמיד נזהרים ומזהירים. בלי פוליטיקה.

שלט של כחול לבן, בחירות סבב ג' // צילום: אילן אסייג, ׳הארץ׳

שלט של כחול לבן, בחירות סבב ג' // צילום: אילן אסייג, ׳הארץ׳

אם הקביעה ההיא של אהוד ברק ש"אין פרטנר" הוציאה מהידיים של השמאל את כלי הנשק העיקרי שלו עד אז, הקריאה לשלום, והותירה אותו חשוף מול כוחות הימין הלאומני והדתי – אזי הבגידה של גנץ הותירה את השמאל (טוב, מרכז־שמאל) המום, מוטל על האדמה, גוסס. זו לא הייתה עוד אהבה נכזבת. זה היה ערב הכלולות עצמו, בדרך לחופה, כשברקע נראית טירת החלומות שבה תכף נגור, ואז, רגע לפני הקידושין, בן או בת הזוג מעיפים לך סטירה לפני כל האורחים והולכים לחבק את האקסית, או האקס – אין הבדל מגדרי בעוצמת כאב הבגידה – והולכים אל מי שנשבעו כי הוא מת ומחוק.

בראייה לאחור, כמו אחרי כל בגידה, רואים את הסימנים שכמיהת הלב ערפלה והסתירה. כל ילד יודע שאם מישהו אומר לך אלף פעם "תאמין לי", אתה חייב להבין כי עומד מולך שקרן. למה בני גנץ חזר ואמר כל הזמן "לעולם לא אשב תחת נתניהו", אם לא דמיין את זה במוחו מדי לילה? איזה אדם נורמלי יגיד שוב ושוב את מה שאמור להיות מובן מאליו? איזה גבר יאמר לאהובתו בוקר, צהריים וערב, "בחיים לא אבגוד בך"? איזה גבר? בוגד.

אבל בני גנץ, שהגדיר את עצמו כמין "מרכז" והעמיד את עצמו בראש השמאל, ועמיר פרץ, איש תנועת העבודה הסוציאליסטית שהוריד את השפם כדי שכולם יוכלו לקרוא את השפתיים: "לא עשיתי סקס עם הגברת הזאת", סליחה, "לעולם לא אשב עם נתניהו" – יודעים היטב למה עשו את זה. הם ידעו כי יש סיכוי טוב מאוד שיבגדו. הם ידעו את זה, מפני שהם שייכים למחנה השמאל, והם יודעים שכבר הרבה זמן זה בדיוק מה שהשמאל עושה הכי טוב. בוגד.

עמיר פרץ בתשדיר נגד נתניהו

עמיר פרץ בתשדיר נגד נתניהו

שניצל, אבל אחר

כל המשטרים הימניים דומים זה לזה, אבל כל תנועת שמאל אומללה בדרכה שלה. אומללות השמאל איננה תולדה של אושר הימין, אלא תוצאה של עושר המשטרים הקפיטליסטיים. באקדמיה אוהבים לדבר על המהפך שקרה למדינות הסוציאל־דמוקרטיות בשנות ה־70, כאשר אט־אט הן זנחו את התפיסה הקיינסיאנית, שדגלה בהתערבות ממשלתית מסיבית במשק – וגלשו אל הגישה הניאו־ליברלית, ששחררה את כוחות השוק, הפשירה את קרחוני האשראי הממשלתי והפרטי, והציפה את המעמדות הנמוכים.

הגאות הביאה כסף. הרבה כסף. הגאות הזאת נוצרה בעזרת קטרי הכסף הענקיים, תאגידי־העל, שמשלמים מעט מאוד מיסים. לא נורא, התנחמו הסוציאל־דמוקרטים, שעדיין היו בשלטון או שאפו אליו: את המס לקופת הכלל ניקח מהשכר שהתאגידים האלה נותנים להמוני העובדים שלהם. ניקח מס על כל סנט שנכנס אליהם, וגם על סנט שיוצא. מס הכנסה ומע"מ, מס רכישה ומס קנייה. השלטון תמיד התעשר מעמידה על הגשר וגביית דמי מעבר, לא משנה לאיזה כיוון אתה הולך.

ישראל הסוציאליסטית, חקיינית רפלקסיבית, הלכה לשם עוד מימי פנחס ספיר, שמכר בכלום כסף את נכסי המדינה למקורבים פוליטיים שהפכו למולטי־מיליונרים. שמעון פרס וחבורת ה"ביצועיסטים" של מפא"י־העבודה בשנות ה־60 וה־70 העניקו למהלכים האלה ניחוח עדכני של זמנים חדשים. זו הייתה אמנם בגידה רעיונית עמוקה בעקרונות השמאל, כמעט כמו הרפתקאות הבורסה של התנועה הקיבוצית, אבל השמאל בישראל אומלל בדרכו שלו, לפי הנסיבות המיוחדות רק פה. כאן הבגידה נולדה עוד הרבה לפני, ובנושא אחר.

אין קל מלהרוס דיון על השמאל הישראלי. צריך להתאמץ כדי לא להיכנס אל מבוך הרעיונות, הוויכוחים, המחלוקות ואינספור הספרים שיש על המדפים. אבל הקביעה של כל מיני טהרנים כי "בישראל אין שמאל" תקפה בדיוק כמו האבחנה ש"מה שאוכלים כאן זה לא שניצל". כי במקור האירופי עושים אותו מבשר עגל, לא מחזה עוף. אבל כאן זה השניצל, וכאן השמאל הוא תנועת העבודה על מפלגותיה השונות, ממפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה, רצ שהפכה למרצ, ומפלגות הכאילו־מרכז לדורותיהן, ששאבו מהן את האלקטורט – מקדימה ועד כחול לבן. גם חד"ש, שנולדה ממק"י, שייכת באופן חלקי לתנועות השמאל של ישראל.

יש קו מאפיין המשותף לכל המפלגות שמילאו פעם את מרחב השמאל הישראלי. קונפליקט פנימי שנולד מהמתח בין הרעיון הלאומי לתפיסת הפרט. שמאל, באופן הכי טהור, יוצא מתוך הבנה כי הזולת שווה לך, כל זולת, ופועל כדי לממש את העיקרון הזה במציאות. בפשטות, אלה שיש להם נותנים לאלה שאין להם. במשטר סוציאליסטי, התהליך הזה מתבצע באמצעות הקצאה לא טבעית של כספי המיסים. העשירים, שמשלמים יותר מס, מממנים את העניים. זה לא טבעי, מפני שהדחף הראשוני של בני האדם הוא אגואיסטי לגמרי. אבל להיות שמאל זה ניסיון לעדן את הטבע האנושי ולהעלות אותו לדרגה גבוהה יותר. גם השמאל וגם הימין פועלים מתוך הלב, אבל מחדרים שונים. האלטרואיזם והאמפתיה – מול האגואיזם והפסיכופתיה, שמאופיינת בחוסר יכולת להזדהות עם הזולת.

השמאל הציוני, שבאמת הקים את המדינה העברית, נקלע לקונפליקט הקיומי שלו בחודש מרץ 1949, באי רודוס, כאשר סגן אלוף משה דיין, בליווי כמה דיפלומטים ישראלים, חתמו על הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב. רק מעטים מאוד בחוגי השמאל תפסו אז את מהות הקונפליקט. רוב הערבים שנותרו בתוך תחומי הקו הירוק, במדינה הסוציאליסטית שזה עתה נולדה, כ־150 אלף נפש, הוגדרו כאזרחים סוג ב' ונותרו תחת מרותם של המושלים הצבאיים, שהופקדו עליהם עוד בימי אוקטובר 48', במהלך מלחמת העצמאות. השמאלנות נעצרת במבואות אום אל פחם, טירה וטייבה. האחר המוסלמי, הזולת הערבי, הוחרג מתפיסת העולם של השמאל הישראלי, ממש כשם שעקרון החירות שעליו נבנתה ארה"ב נעצר בשערי חוות העבדים השחורים של ברוני הכותנה.

חטאים קדמונים

המפלגה הקומוניסטית הישראלית התנגדה לממשל הצבאי מיומו הראשון. היא לא הייתה לבד. גם מפ"ם ואחר כך גם אחדות העבודה לחמו בהימצאותה של מערכת מדינית מפלה, שעצם קיומה סותר את מהות השמאל. אבל גם הימין הצטרף למאבק הזה. מנחם בגין ותנועת חרות דרשו כל הזמן את ביטול המערכת הזאת. מדינה דמוקרטית, אמרו, לא יכולה לסווג את אזרחיה לכמה דרגות של חופש. רק שלטון דיקטטורי עושה זאת. לתפיסתם, זה בדיוק מה שהצליח להנהיג כאן בן־גוריון. דיקטטורה סוציאליסטית, שדואגת אך ורק לחייליה, מחזיקי הפנקס האדום. המיעוט הערבי, בדיוק כמו המיעוט המזרחי בעיירות הפיתוח, ממש כמו ההמון הזעיר בורגני בערים הגדולות, הורחקו מהצלחת הסוציאליסטית.

בן־גוריון לא הסכים לבטל את הממשל הצבאי. הוא גם סירב לבטל את הצנזורה על התרבות, את הקצבת המטבע הזר לנוסעים לחו"ל, מנע הקמת תחנת טלוויזיה במדינה, עמד על הראש, אכל קוץ'־מוץ' שהכינה לו מדי יום אשתו הנבגדת תדיר פולה, ורב עם צמרת מפא"י עד שהתפטר סופית, הלך לשדה בוקר והקים את מפלגת רפ"י, שקטפה קציר עלוב של עשרה מנדטים. המחליף שלו, לוי אשכול, ברצף מהלכי דה־בנגוריוניזציה, הקים כאן טלוויזיה, הקל על החיים וביטל באבחת חתימה את תקנת הממשלה הקודמת שהתירה ממשל צבאי. זה קרה ב־1966. המושלים הצבאיים ומפקדותיהם לא נשארו מובטלים זמן רב. כבר במהלך מסעי הקסם של כיבושי ששת הימים הם חזרו לפעול בטריטוריה חדשה. עכשיו הם כבר היו שליטים על מיליוני ערבים בגדה, ברצועת עזה ובחצי האי סיני.

שנות הפרישה של דוד בן־גוריון זיקקו את עולם המחשבות שלו, שהיטהר משטף הניהול היומיומי. 11 שנים לפני ששת הימים, אחרי שישראל כבשה בפעולת בזק את סיני, הוא המריא עם מילות רהב אל "מלכות ישראל השלישית", אבל זו פורקה מיד והוחזרה הביתה בפקודה אמריקאית. עכשיו הוא תפס את המציאות החדשה. ישראל, אמר למעטים שבכלל פנו אליו כדי לשמוע את דעתו, צריכה לחזור לאלתר לגבולות הקו הירוק ולסגת מכל השטחים, פרט לעיר העתיקה של ירושלים ורמת הגולן.

השמאל הישראלי ששלט אז במדינה לא הקשיב לאריה הזקן מהמדבר. ההתבשמות מניצחון הפלא והגודל הלא נתפס של השטחים החדשים ערפלו וסחררו גם את אחרוני השמאלנים. אריק לביא נשבע לרחל אמנו שלעולם לא נעזוב שוב את בית לחם. נעמי שמר, יחד עם נתן אלתרמן, היו ממקימי תנועת ארץ ישראל השלמה. הפוליטיקאים ניסו להמציא כל מיני פטנטים שמאפשרים לאכול את עוגת השטחים, בלי להשמין מהמוני הערבים שממלאים אותה. תוכנית אלון ותוכנית דיין היו שני הרעיונות שהגיעו אל קו הגמר של התודעה הציבורית, ואף אחד מהם לא נוצק לתוך תבנית המציאות. ישראל המשיכה לשלוט באוכלוסיית השטחים באמצעות צווים של אלופי הפיקוד. ממשל צבאי.

יותר ממחצית מאה עברה מאז. ישראל, שברוב השנים האלה נשלטה בידי מפלגות הימין, ממשיכה לשלוט, באופן ישיר ועקיף, בפלסטינים החיים בשטחים שנכבשו. הערבים שחיים בצד הוותיק של גבולות 49' הם שווי זכויות אזרחיות על פי החוקים, אבל נתפסים בפועל כאזרחים סוג ב'. הרבה עבודות בשירות הציבורי חסומות בפניהם, לא מאפשרים להם לבנות יישובים חדשים, ובאופן כללי הם מסומנים כגיס חמישי רדום, שיצטרף אל אחיו אם הנסיבות יאפשרו, אם פלסטין תיכון, ובאיזה מהלך מפתיע, בשילוב החברים מחזבאללה ומאות אלפי הטילים שלהם, יקומו עלינו לכלותנו. מה אתם רוצים מאיתנו, אומרים הישראלים על האזרחים הערבים שחיים פה, הם קוראים לעצמם פלסטינים, בדיוק כמו האחים שלהם בגדה ובעזה.

ישראל, שטרם סיפחה באופן פורמלי את הגדה, מאחדת – לפחות באופן תודעתי – את ערביי ישראל עם האויב הפלסטיני בגדה ובעזה. בדיוק כמו שהאמריקאים הגדירו את אזרחיהם היפנים בזמן מלחמת העולם השנייה, וכלאו אותם במחנות ריכוז. זכויות האזרח של הערבים משמשות אותם, לדעת רוב הציבור היהודי, ככלי פוליטי, שעיקר עניינו הוא תמיכה בפלסטין שתושביה הכבושים חולמים לשוב ליפו, לחיפה ולרמלה בתור שליטים ובעלי בית. אז כן, אומרים הישראלים, גם רוב אלה שבשמאל, כולם שווים, חוץ מאלה שרוצים להשמיד אותי. הערבים לא במשחק. לא סופרים אותם. לא בחיים, ולא בכנסת.

בן־גוריון, כבר לא פעיל פוליטי, חזר בסוף ימיו אל עולם המחשבות שנעכר בעת העשייה היומיומית. מנהיג הסוציאליסטים בישראל, שידע להשקיף על המציאות ממעוף נשרי ההיסטוריה, עשה זאת שוב. 19 שנים אחרי שאיתר את ההזדמנות החד־פעמית והכריז על מדינה, התריע מפני חורבנה שיגיע אם ישראל לא תוציא ממלתעותיה את השלל המורעל. הוא היה משוכנע כי רק מערכת סוציאליסטית מתאימה למשימה ההיסטורית של הקמת מדינה, ושמאל שמבטל זכויות של חלק מהתושבים נועד לגווע, יחד עם המדינה שבנה. כאשר עזב את העולם, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים, הסתלק מהזירה הפוליטית של ישראל השמאלן האחרון.

ילדים מהמגזר הערבי בתקופת הממשל הצבאי // צילום: פריץ כהן, לע״מ

ילדים מהמגזר הערבי בתקופת הממשל הצבאי // צילום: פריץ כהן, לע״מ

מה הצרכן רוצה?

הימין והשמאל נאבקים כאן כבר 100 שנים. זה קרב מתיש של משיכת חבל, שבו הימין משך אליו את השמאל שנגרר אליו, צעד אחד צעד, למרות ניסיונות עיגון הרגליים הרועדות באדמה. החבל הזה, העשוי מהיחס אל הארץ שנכבשה ותושביה הערבים, גרר את השמאל וגרם לו לאבד אחיזה בקרקע שפעם כבש.

היגררות רעיונית למחוזות היחס לערבים במרחב גרמה לשמאל לאבד גם תפיסות נוספות שעליהן פעם ניצב ומהן בנה את עצמו ואת המדינה כולה. המהפכה הציונית, שהובלה והונהגה בידי השמאל, ביטלה בבוז את רעיון הזכות האלוהית על הארץ. אנחנו כאן, הם אמרו, בזכות המרד. מרד בגולה, מרד בחברה היהודית של הגולה, מרד בבתי הכנסת ובישיבות, מרד בשפה היהודית, היידיש. מרד בתפיסה העצמית של היהודים. אנחנו כאן מפני שאנחנו מפסיקים להתפלל ולחכות לרחמי שמיים ולוקחים את גורלנו בידינו. נכון שגם ז'בוטינסקי דגל בזכות המעשה, אבל הוא התמקד בעשייה הצבאית. הסוציאליסטים הטיפו לניתוק הקשר עם הדת היהודית, ולבנייה של אומה חדשה. דת הרבנים, שלפיה חיו יהודי התפוצות, נוצרה בגלות ושייכת לשם. רק לשם. אם רוצים לבנות מדינה, מוכרחים להרוס את מסד הגלות, הרבנות. לא סתם לחמו רבני אירופה בתנועה הציונית. על עצמם הגנו. ולא סתם ממשיכיהם בישראל מסרבים להכיר במדינה, גם לא אלה מהם שנמצאים בכנסת ונשבעים שם אמונים לארץ ישראל, אבל אף פעם לא למדינה.

מפלגות השמאל שנגררו אל מחוזות הימין כבר עברו בתוכן את המהפך המחשבתי הקשור לתפקיד המדינה במשק. הן היו מפלגות שלטון, או כאלה שאיבדו אותו בהפרש זעום, וטוו את הדרך חזרה. העולם שאותו אימצו, אוּמץ מתורות הימין. הוא היה בנוי על כלכלת שוק של תאגידי ענק המתחרים ביניהם על ליבו וכיסו של הצרכן המשועמם והמפונק. מפלגה היא מוצר, הם אמרו, הבוחר הוא צרכן, והלקוח תמיד צודק. תאגיד מצליח כאשר הוא מזהה מה הצרכן רוצה, ומספק לו את המוצר הזה. אם הצרכן רוצה ימין, אמרו בשמאל, זה מה שניתן לו.

הם פילחו את השוק, וראו שהמתחרים מימין מוכרים לצרכנים שלהם לאומיות, דת ורסיסי שטנה של פוליטיקת הזהויות. הלקוח תמיד צודק, הבוחר הוא המלך, והשוק קובע. אז התחנפו לחרדים, שפעם נתפסו כאויבי המהפכה הציונית. טיפחו לאומיות מוקצנת, שפעם עוררה בהם ממש סלידה פיזית, והביאו לכנסים שלהם את זמרי החי"ת והעי"ן במקום את הגבעטרון הלבנבנים, כי זה מה שהולך היום וזה מה שהצרכן רוצה.

גם כאשר התוצאות העסקיות של מהלכי השמאל היו עלובות והידרדרו מבחירות לבחירות, הם נשארו נאמנים לקו. לא היינו נחרצים מספיק, אמרו לעצמם, היססנו בהצגת המסרים החדשים שלנו. הם גם זכרו מה קרה להם כאשר הפלמ"חניק האחרון הגיע לשלטון וניסה ליישם באופן מעשי את עקרונות השמאל. כאשר יצחק רבין קרא ליורדים נפולת של נמושות, הוא ביטא את תמצית הרעיון הציוני. ישראלי שמוותר על זהות ריבונית ומעדיף לחיות שוב כיהודי בגולה, מחמש בעצם המעשה שלו את תפיסת היהודיות הישנה שמולה נלחם השמאל. רק בימין הלובביצ'ר מברוקלין, שמעולם לא דרך כאן, וחסידיו המרקדים שמחכים למשיח, הם "עם ישראל". אחמד, הישראלי מחיפה – לא.

אחרי שרבין נרצח, השמאל ראה מה קרה. הבוחרים שהלכו לקלפיות לא הענישו את המחנה שממנו יצא הרוצח. להפך. הם העיפו מהשלטון את השמאל. רבין מת, ניתחו בשמאל, ועם ישראל חי. אם אנחנו רוצים לחיות, אנחנו חייבים לדבר עם העם בשפה שהוא אוהב.

אובדן הרוח

מירי רגב צעקה במשך שנים שכל אנשי התרבות הם שמאל. היא צודקת כמעט באופן מוחלט. רוב האמנים הם באמת שמאל, מפני שהשמאל הולך אל האדם, לא אל המבנה הלאומי שדורש ממנו להקריב חלקים גדולים מהזהות העצמית שלו. האמנות היא שמאל, מפני שהמוזה איננה פיה קסומה שיורדת מהשמיים לקול מנגינת עונג. המוזה היא אישה בלויה ומוכה, היא ילד להט"בי שחוטף מכות ונאנס בידי רב, היא פועל זר ושקוף שנאנק כדי להוציא פת לחם בארץ זרה. המוזה היא עוולה זועקת, שמפעילה אצל האמנים את הכוח היוצר. זה קרה לס' יזהר, שכתב את 'חרבת חזעה', זה קרה לעמוס עוז ב'מיכאל שלי', זה קרה לחנוך לוין במניפת הסאטירה שלו.

האמנים הם שמאל, אבל הם פוחדים להודות בכך. הקהל שלהם אוהב אותם לאומיים, פטריוטים, וגם אם אין להם כיפה על הראש, הוא שמח לדעת שהם עורכים קידוש בשישי, מתים על צה"ל וכל חייליו כולל אלאור אזריה, מתגאים נורא בדגל הכחול־לבן, ושונאים את הערבים משני הצדדים של הקו הירוק.

עמוס עוז, 2016 // צילום: אליהו הרשקוביץ, ׳הארץ'

עמוס עוז, 2016 // צילום: אליהו הרשקוביץ, ׳הארץ'

השמאל הרעיוני הפוליטי, שפעם היווה מין חגורת קרינה מגוננת, נפח את רוחו כמו בלון מרוקן מאוויר. הסאטירה, הנשק החזק ביותר של השמאל מאז ומעולם, כבר לא חיה כאן. סאטירה זו ההצעה של ג'ונתן סוויפט לאירים הקתולים לאכול את הילדים בזמן הרעב הגדול. סאטירה זה 'החייל האמיץ שווייק' של האשק. סאטירה זה הגנרל של חנוך לוין, שנושא נאום הלהבה לחיילים האמיצים שלו, שכולם נמצאים מתחת לאדמה. הסטנד־אפ הישראלי על הקרחת שפורצת והאינסטלטור שדופק אותך איננו סאטירה. התחפושות והחיקויים של 'ארץ נהדרת' אינם סאטירה. זו פרודיה חביבה ומחויכת, שקורבנותיה עוד מעלים בחלקם לרשת החברתית את החיקוי שעשו להם. אם הפכת לדמות ב'ארץ נהדרת', שיחקת אותה כמעט כמו מישהו שהגיע לגמר בריאליטי.

הרוקנרול נסוג לאחור. זמרים, שפעם הובילו את מחאות השמאל, שהשירים שלהם הפכו להמנוני קרב, נעלמו לחלוטין. מי שר בכלל? במועדונים יש די.ג'יי, שמטגן את המוח במקצבי הלמות מטמטמים. ברדיו וביוטיוב שומעים פופ ים תיכוני רך ונשפך, שמהונדס מראש לאולמי חתונות וטקסי חינה. שירי מחאה סאטיריים מושמעים בתוכניות נוסטלגיה, במין עליונות נעורים מתנשאת של המגישים הצעירים. על מה הם קשקשו פעם, מה יצא מזה. לנון שדמיין עולם של שמאל, גמר, כמו רבין, עם כדור בגב. פינק פלויד, שמנסים לפרק את החומה כבר 40 שנה, הם הסיפור של אבא וסבתא. מה לנו ולזה, בעיקר כאשר רוג'ר ווטרס מארגן עלינו חרמות ומלקק לפלסטינים. לנו יש את עומר אדם, את אייל גולן ואת מלך העולם.

מאשימים את השמאל בצביעות. דיברו שלום, ועשו מלחמות. אמרו שוויון והקימו את הממשל הצבאי. אין בכלל ספק כי המנהיגים שלו ראויים לַהגדרה. אבל המוני המצביעים שבאו אל השמאל רצו להאמין בעולם אחר. פעם, הם שרו שירים אחרים. כשיבוא יבוא שלום. תנו לשמש לעלות. כאלה.

הימין תוקף: על איזה שלום אתם מדברים שם בשמאל? יש כבר עם מצרים, ואגב, אנחנו עשינו אותו. בגין. יש עם ירדן. מה נשאר? אה, שלום עם מי שאתם קוראים להם פלסטין. עם הטרוריסטים שרוצחים לנו חיילים ולעולם־לעולם לא יסכימו למדינה יהודית. כשאתם אומרים היום שלום, טוענים בימין, אתם מתכוונים להקמת מדינת חמאסטן ביהודה ושומרון. השמאל מקשיב, ושותק. השלום נמחק מהלקסיקון. הלך השלום.

הבגידה הרעיונית

פוליטיקת הזהויות, שהנסיקה את הימין ואת מנהיגו, בנויה על שקר. החלוקה איננה בין מזרחים לבין מה שמכונה כאן השבט הלבן. הימין הישראלי הולך אל היהודיות ומטפח אותה בכל דרך אפשרית. בפריפריה, בבני ברק, בבתי הספר, בחקיקה, בדיבור, בהוויה. היהודי קודם לישראלי. הקיום כאן הוא המשך החיים בגולה, לא היפוכם. הדת והמסורת היהודית הן הדבק המאחד את האנשים, והתורה, שממנה אנחנו נוטלים את הזכות על הארץ, היא גם הלוז של כל החיים כאן. ישמעאל שונא ליעקב, אבל לא נורא, אנחנו הם הבנים הנבחרים של האל, וגם החברים הכי טובים של טראמפ.

זו תורת הימין. מפלגות השמאל באמת קטנו, אבל לפחות מחצית העם חש משהו שונה. זה כבר לא מנוסח במילים, מפני שמנהיגות השמאל חדלה לדבר, אבל הבנת העומק קיימת. מדינה של יהודים לא יכולה להתקיים אלא אם היא שמאל. היהודיות המתבדלת החריבה והקטינה את העם במשך אלפיים שנה, ורק היחלצות ממנה הביאה לתקומה. זה מחייב נסיעה בנתיב השמאלי. הליכה בימין תביא בהכרח להתנגשות מוות.

קימום השמאל הוא אינטרס לאומי חיוני. אבל זה לא יוכל להתרחש אם השמאל ימשיך להתכחש אל הבסיס הראשוני שממנו הוא עשוי. ההבנה כי כל אחר שווה לך. בעיקר, הערבים שחיים כאן. הם אזרחי אותה מדינה, הם נושמים את אותו אוויר, הם חלק מאיתנו. אנחנו מתקשים להכיל אותם, בגלל הפלסטינים בגדה ובעזה.

שמאל יכול להילחם באויבים ולהכריע אותם בקרב. שמאל לא יכול לשלוט על עם אחר. שמאל לא יכול לשלוח חיילים צעירים כדי לקיים משטר כיבוש. אתה לא יכול לחוש אדון מול ערבי בשכם, ואחר כך להרגיש שווה מול בן דודו ביפו. אם רוצים להיות שמאל מוכרחים להחזיר את ערך השוויון, וכדי שזה יעבוד צריך לעשות מה שבן־גוריון אמר לפני יותר מ־50 שנה ולהסתלק מהגדה כולה. מהר. אם לא נעוף משם לא יהיה שוויון לערביי ישראל, בלי זה אין שמאל, בלי שמאל המדינה הלכה. זו המשוואה.

שמיר ופרס חותמים על הסכם הרוטציה, 1986 // צילום: הרמן חנניה, לע״מ

שמיר ופרס חותמים על הסכם הרוטציה, 1986 // צילום: הרמן חנניה, לע״מ

כל ניתוח של איש שמאל מוכרח להביא לתוצאה הזו. הבינו את זה שם מזמן, אבל לא עשו עם זה דבר. שמעון פרס, זוכה פרס נובל לשלום, זחל לממשלת אחדות עם הימין של יצחק שמיר, וגם עם אריק שרון. לא חשוב שבמקרה של שנות ה־80 הוא היה הראשון ברוטציה. זו הייתה ממשלת שיתוק השלום. פרס היה ראשון הבוגדים של השמאל. פורץ הדרך. מאז, זה הפך שם למסורת. הבגידה היא חלק אינהרנטי של השמאל. ומי שבגד ברעיון, יבגוד בקלות רבה בחברים מבית. לא במקרה הסכינאות בצמרת העבודה היא חלק מהחיים שם. שרשרת חד גדיא של רוצחים, שהפכו בתורם קורבנות.

השמאל בגד מזמן ברעיונות שמתוכם קם. הוא בגד בשלום, בגד בשוויון, בגד בעצמו. יש לו דגל מקופל, יש לו קריאת קרב שהושתקה, אבל במקום לצאת לרחובות ולקרוא ליציאה מהשטחים, הוא מתרפס בפני בוחרי הימין. השמאל בגד במי שהוא, במי שהיה, במה שהיה יכול להיות.

השמאל בגד, וגם אנחנו לא נקיים. שוב רימינו את עצמנו. עמוק בלב, ידענו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook