הסיכוי האחרון של יאיר לפיד

מי שנשאר לנו, וכשאני אומר לנו זה לשמאל־מרכז, זה יאיר לפיד. מה שכנראה נשאר ליאיר לפיד זה עוד סיבוב אחרון. הכל או כלום.

יותר משבע שנים אחרי שהבקיע את המערכת הפוליטית עם 19 מנדטים בריצת הבכורה שלו, וכשנה וחצי אחרי שהתאבד פוליטית ונתן לבני גנץ את הבכורה בתנועת האופוזיציה הגדולה, הוא נשלף מבור החידלון. גם אם כחול לבן היו מנצחים, אם בני גנץ וגבי אשכנזי לא היו בוגדים בבוחריהם, יאיר לפיד היה הופך למספר שתיים נצחי. הבחור הנמוך בחבורת הגנרלים המחייכים עם שיני הזאב.

הבגידה של הגנרלים, הבדיחה שמפלגת העבודה עשתה מעצמה, הריסוק הנורא של מחנה המרכז־שמאל וההתחזקות המאיימת של בנימין נתניהו – החזירו את יאיר לפיד לחיים. משמאל לנתניהו אין אף אחד אחר. עכשיו, זה רק הוא. לבדו. בכל המרחב העצום, המלא בשברים של מה שפעם היו מפלגות השמאל והמרכז של ישראל, יש רק לפיד.

חכו, אומרים כל מיני מומחים, אין ואקום בטבע. בטח לא בפוליטיקה. לקראת הבחירות יקומו גופים חדשים, מפלגות שלא הכרתם, הקלפים יתערבבו מחדש. במקום כחול לבן שמתאיידת בסקרים, יבואו אולי גנרלים טריים שכבר מתחממים על הקווים. גדי איזנקוט, הם אומרים בפנים מצועפות, כזה עוד לא היה לנו. חיילים ותיקים, שלא הוכתמו בפיאסקו של ממשלת הסיאוב הפריטטית, יחזרו. ציפי לבני. סתיו שפיר. אהוד ברק הוא לעולם אופציה. ויהיו גם גופים סקטוריאליים. ה"שולמנים" של העצמאים הקטנים. אולי רשימת מוחלשים, עניים, נכים. כל מיני.

אבל אלה רק אדוות. התודעה הקולקטיבית שלנו עדיין כואבת. הבגידה קרובה מדי, הפצע טרם הגליד. איך נאמין למי שרק מדבר? איך ניתן את הקול לעוד גנרל שיחשוב, דקה אחרי הבחירות, שכולנו חיילים שלו? איך נתפתה להצביע שוב עבור אנשים שאין לנו מושג אמיתי מי הם? למדנו.

הבחירות הקרובות – והן קרובות מאוד – יהיו המשחק האחרון של לפיד. כן, הוא אומר ש"אנחנו רצים מרתון", אבל אלה רק מילים. בשמונה השנים שלו בפוליטיקה כבר הספיק לפיד להדהים עם הישג גדול, להיות שר אוצר, לחטוף פיטורים מביבי, להצטמק ל־11 מנדטים, להתחבר לגנץ במבנה עקום של רוטציה, לוותר עליה, לפרוש ברגע הנכון, ולזכות בתואר יו"ר האופוזיציה. אבל גם עכשיו, כאשר בסקרים הוא גובר בקלות על מי שבגדו בו ונשארו עם השם כחול לבן, הוא לא מצליח לרסק את תקרת הזכוכית הכבדה שהסוקרים הניחו לו על הראש. בין קיץ 2017 לתחילת 2018, כשהיה ואקום, הצליח לטפס בסקרים עד ל־25 מנדטים. אבל לפני ואחרי לא דגדג בדרך כלל אפילו את ה־20. גם עכשיו הוא רחוק משם.

אם יאיר לפיד לא יצליח לנסוק אל מחוזות ה־30 מנדטים, זה לא יהיה רק קיצו הפוליטי. זה יהיה גם שינוי משמעותי יותר במפה הפוליטית של ישראל. המחלוקות יתקיימו רק בין 50 גוונים של ימין. כל אלה שמסווגים את עצמם למחנה ליברלי, חילוני, מערבי – לא ימצאו עד להודעה חדשה בית פוליטי הולם. ואז, גם אלה שלא יחפשו בית ממשי בארץ אחרת ירגישו כאן כגולים, בארץ שהיא כבר לא שלהם.

יאיר לפיד נמצא כעת בדיוק במקום הנכון. בזמן הנכון. עכשיו רק צריך לברר אם הוא גם האיש הנכון. אם יש לו יכולת לעשות את זה.

מרכז הכובד

יאיר לפיד מיקם את עצמו במרכז. זו לא סתם התמקמות. הוא מוכר את רעיון "המרכז" שלו בהתלהבות של קנאי דתי. הוא בונה תיאוריות מורכבות, שבאות להסביר למה המרכז הפוליטי הוא המקום הנכון ביותר להיות בו. כמה כיף פה. למה רק מהמקום הזה צריך לפעול. למה נקודת האמצע הניידת הזאת היא־היא המטרה הנשגבת של כולנו. אנחנו, הוא אומר, ימין ושמאל, מסכימים על יותר מ־80 אחוז מהדברים. המרכז, הוא מטיף, לוקח את הדברים הטובים משני הצדדים, ומיישם אותם לטובת כולם. אם מסכימים על 80 אחוז ומעלה מהדברים, אז את מעט האחוזים שנותרו במחלוקת בהחלט אפשר לשאת.

נשמע נחמד, נכון? אבל זו טעות כפולה. גם בניתוח, וגם בדגל. הזהות של כל דבר בעולם לא נקבעת על פי הדמיון שלו למשהו או מישהו אחר, אלא על פי השוני. הניואנס הוא הזהות. השימפנזים ובני האדם חולקים 95 אחוז מהגנום, אבל חמשת האחוזים הם כל ההבדל. שמעון ריקלין וגדעון לוי, משני קצוות המפה הפוליטית, חולקים המון ערכים משותפים. הם בוודאי מתעבים רמאים, אנסים, גנבים. הם יעזרו לחבר בצרה, הם ינסו להיות הורים טובים. הם אפילו יצחקו מאותן בדיחות, ויתרגשו באותם סרטים. אבל הם חלוקים באופן קיצוני במישור הפוליטי. הזהות שלהם נוצרת באזורי אי־ההסכמה ביניהם.

אבל גם לו לפיד היה צודק באופן תיאורטי, הקריאה אל המרכז לא סוחפת אנשים. בוודאי לא אנשים צעירים. "מרכז" היא רק עוד מילה נרדפת לממוצע, ומי מוכן להודות בממוצעות שלו. לפיד אומר בכל הזדמנות ש"באנו לעבוד", וגם אם זה נשמע נכון, וישיר, וענייני, והכל שקוף ובגובה העיניים – אנשים מחפשים במנהיגות משהו אחר לגמרי.

לפיד אמור לדעת. הוא כבר היה פרזנטור של בנק גדול. תפקיד הפרזנטור הוא לא להסביר לאנשים את היתרונות של הבנק, אלא לגרום להם להזדהות איתו. זה מתרחש בגלל האישיות הכריזמטית של הפרזנטור. מנהיג מפלגה הוא פרזנטור, שמציע את עצמו כמלך הבא שלך. מה זה משנה אם המלך מוכתר מלידה או באמצעות הקלפי? וגם לא כל כך חשוב אילו סייגים אנחנו, במדינות הדמוקרטיות, שמים על המלך הזמני שבחרנו לנו. ראש ממשלה, בכל מקום בעולם, נהנה מהילה של מלכות. הוא לעולם האדם החשוב ביותר בכל חדר שבו הוא נמצא, ולא משנה אם הגיע לשם במכונית האאודי איי־8 ושיירת המאבטחים, כמו בישראל, או באוטובוס, כמו בדנמרק. מלך הוא מלך.

המלך מייצג את המדינה, שהיא, לפני כל דבר אחר, רעיון. בדיוק כמו הדגל. ג'ון סמית, האמריקאי שחי בוויסקונסין, מרגיש כתושב של מעצמה עולמית, רק כי למד לחשוב על עצמו ככה. באופן מעשי, חייו מצומצמים כמו אלה של חיים כהן מפתח תקווה, או של כל פרט אחר ברוב המדינות שעל פני כדור הארץ. אלה החיים. תא משפחתי, מקום מגורים, עבודה, תקוות שבורות, הצלחות קטנות, אהבות אבודות, גידול צאצאים.

כאשר אנחנו הולכים לבחור את המלך שלנו, אנחנו מדמיינים את הארץ הרעיונית שבה אנחנו רוצים לחיות. אתה לא בוחר מלך כי הוא מבטיח לך סייעת שלישית בגן, או תוספת תקנים לבתי החולים, או ניהול יעיל יותר של מערכת הרכבות והכבישים. אתה בוחר במלך כי אתה מאמין שבזמן התקפה הוא יוכל להגן עלינו, בעת צרה הוא יוכל לחלץ אותנו, ובזמנים רגועים יעזור לחולל כאן פריחה. אתה בוחר במלך, שמלביש על חייך הפרוזאיים מעטה רוחני של משהו גדול ממך, של סביבה רעיונית שבתוכה מרגישים כי הכל אפשרי, והחיים הם בכל זאת הבטחה שיכולה להתגשם.

–

כדי להחליף מלך, צריך ללכוד את הדמיון ואת הנשמה של העם. צריך להרוג את האויב המפלצתי, גוליית, בקלע ממזרי, או לכל הפחות לייצר תחושה שאתה יכול. צריך לצייר אופק מזהיר. אוי לו לסטארטאפיסט שיבוא עם מצגת למשקיעים ויסביר להם שהוא רק רוצה לספק מוצר סביר במחיר הוגן. כזה שכבר ניסו להכניס לשוק אלף פעם, אבל שעכשיו זה פתאום יצליח. אם לא ידליק אותם בחלום ההתעשרות הגדולה, אם לא יצית בהם את אש התשוקה להשתתף במשהו חדשני ומלהיב, הם יפהקו בלי נימוס. משקיעים, בדיוק כמו מצביעים, הם לא זן מפרגן. רעיון המרכז הוא מין מוצר כזה. שעמום.

בהיסטוריה הפוליטית של ישראל תמיד היו מפלגות בורגניות שהגדירו את עצמן כ"מרכז". הציונים הכלליים, המפלגה הפרוגרסיבית, הליברלים, הליברלים העצמאיים, ד"ש, שינוי, מפלגת המרכז, קדימה, יש עתיד.

כל עוד המפלגות האלה דגלו במרכזיות שלהן, הן היו שחקניות משנה. רובן התאיידו או נבלעו במפלגות ובגופים גדולים מהן. המפלגה הליברלית, שהתמזגה באופן שוויוני עם חרות של בגין לגח"ל, נעלמה לחלוטין. בדיוק כמו כל השאר. רק קדימה, להרף פוליטי קצר, בימים של אריק שרון ואהוד אולמרט, הצליחה להגיע לשלטון, אבל רק בגלל שיצאה מאזור הנוחות של המרכז ונקטה פתאום עמדה פוליטית לעומתית וחד־משמעית. ולמרות שאולמרט הגיע אז לראשות הממשלה וניצח בבחירות את הליכוד והעבודה, זה קרה מכוח האינרציה שייצר מנהיג גדול מהחיים בתקופה קריטית, שרון, והחבירה אליו של בכירי הליכוד והעבודה שרצו לפרק את מפלגות האם. קדימה נולדה כמפלגת מרכז, אבל הלכה שמאלה, וניצחה.

המרכז, כרעיון פוליטי, לא מצליח לשרוד. זה לא קרה כאן מעולם. אם יאיר לפיד ימשיך להתעקש על המרכז המדומיין הזה, לעולם לא יגיע אל ארץ 30 המנדטים; שבה, אם יש מזל, והקונסטלציה מסתדרת, מקבלים את הגלימה והכתר. המרכז הוא נקודת האמצע, רק נקודה. אם יתעקש להתבצר שם, יהפוך לפסיק בהיסטוריה.

בית אבא

האם יאיר לפיד מסוגל לנצל את ההזדמנות האחרונה, שהתגלגלה אליו בגלל האופי הרופס של בני גנץ? האם יש בתוכו מאגרי נפש שיכולים להניע אותו מהקיבעון הרעיוני שבו הוא שרוי כמעט כל חייו?

כל הגדולים כאן עברו את התהליך הזה. דוד בן־גוריון, שחתם על הסכם השילומים עם גרמניה ב־1952, והציל בכך את ישראל ואת מפעל העלייה ההמונית שלו. מנחם בגין, שהחזיר את סיני וחתם על הסכם שלום עם מצרים. אריק שרון, טורף הערבים, שהוציא את ישראל מעזה וקללותיה. אהוד אולמרט, שנבחר לראשות עיריית ירושלים כאשר הבטיח שלעולם לא ייתן לחלק אותה, והגיע להסכם שלום עם מחמוד עבאס, שלא התממש רק מפני שיורט בבית המשפט, בין השאר בידי תומכים לשעבר.

היצמדות קנאית לאיזה מרכז דמיוני מקרינה חוסר רצון, או יכולת, להחליט בסוגיות האמת שעומדות לפתחנו. התמקדות בשיפורים טכניים של החיים כאן נתפסים, ברובד העמוק של התודעה, כאקט ילדותי של אדם המסרב לקחת החלטה מחייבת. וילד, מוצלח ככל שיהיה, לעולם לא יקבל כאן את הזכות להנהיג. יאיר, למרות שהוא עוד רגע כבר בן 57, עדיין מצטייר כילד טוב. ילד טוב, בהנהגה, זה דבר רע מאוד. המעטים שמגיעים לשם, לא שורדים.

כדי להכיר קצת את המבנה הנפשי של יאיר לפיד, צריך לקרוא שניים מהספרים שכתב. ב־2009, קצת יותר משנה אחרי שיוסף (טומי) לפיד מת, פרסם יאיר את 'זיכרונות אחרי מותי'. ביוגרפיה של האב, שכתובה בגוף ראשון. כלומר, טומי עצמו כאילו כותב. צריך להתרכז ולהבין היטב את המהלך: יאיר לפיד נכנס לעורו של אביו, ומדבר משם. קשה למצוא מקבילה ספרותית־פסיכולוגית כזו. ספר יוצא דופן. כתוב היטב. מרתק.

יאיר/טומי מגולל את קורותיו, מאז שנולד כטומיסלאב למפל הקטן בנובי סאד שבסרביה (אז, עדיין חלק מיוגוסלביה) בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20. מלחמת העולם שפרצה הסיטה את המשפחה לבודפשט שבהונגריה הסמוכה. שם הוא פחד כל הזמן מהנאצים שבאים לקחת את היהודים, שם רעב ללחם, שם ניצל אלף פעם באלף ניסים.

אחרי שהמלחמה הסתיימה, חזר ליוגוסלביה הקומוניסטית של טיטו וחי שם עוד שלוש שנים, וב־1948, והוא בן 17, הגיע לארץ. היה חשמלאי רכב בצבא הצעיר שנלחם על העצמאות, וניסה להיות ישראלי. הוא פלרטט עם המון נערות, רבות מהן מוזכרות בשמן, התחתן בסוף עם שולמית, הסופרת החכמה והמופנמת, הקים משפחה, איבד בת אהובה בתאונת דרכים, ונאבק כל הדרך למעלה בקריירה העיתונאית והטלוויזיונית שלו. מימיו בעיתון העולים ההונגרי 'אוי קלט', הכתבות והטורים ב'מעריב', העיתונים שערך, מנכ"ל רשות השידור, פאנליסט כוכב בטלוויזיה, עד שהסכים להצעה של אברהם פורז ממפלגת שינוי הדועכת, עמד בראשה והוביל אותה. בהתחלה לשישה מנדטים מרשימים, שנותרו מחוץ לממשלה של אהוד ברק שהעדיף את ש"ס; אבל אחר כך, בבחירות הבאות, כבר זינקה ל־15 מנדטים, ולפיד מונה לשר המשפטים וסגן ראש הממשלה תחת שרון, שפיטר אותו אחרי שנה, ב־2004, ואז הפך לפיד ליו"ר האופוזיציה.

שינוי הייתה מפלגת מרכז, שדרשה מהחרדים להתגייס. הקריירה הפוליטית של טומי לפיד הסתיימה ב־2006, בגלל עסקן סתמי מהמפלגה הדמוקרטית שלו, שבחרה את נציגיה. רון לוינטל, שהתמודד מולו על תפקיד יו"ר התנועה, קיבל 47 אחוזים, והדיח בדרך את חברו של לפיד, פורז, מהמקום השני ברשימה. טומי הפגוע פרש. אם זו כל התמיכה שהוא מקבל, הם יכולים לנשק לו.

מפלגת שינוי של לוינטל קיבלה פחות מ־5,000 קולות, בערך כמו סמיון גרפמן בבחירות שהיו כאן באפריל 2019. טומי חזר אל משחקי השח שלו – הוא היה גם יו"ר איגוד השחמט הישראלי – אל כתיבה בעיתון, אל שידורי הרדיו. התפקיד הציבורי האחרון שלו היה יו"ר יד ושם. הילד שבא מהשואה סיים את חייו כשהוא עומד בראש המוסד המנציח את זכרה, ביוני 2008.

יאיר עבד מהר. הספר של/על אבא יצא שנה אחרי הלוויה. טומי הנהנתן, הבוטה, השנון, האינטליגנטי, חובב המדון והפיוס הנלווה, אוהב הנשים, האוכל והיין, היה גם אדם שכל חייו לא הצליח להשתחרר מפחד המוות, שהוזרק אל נשמת הילד שלו. הציונות שלו נולדה בבית שימוש ציבורי ירוק באחד מרחובות בודפשט, בימים האחרונים של המלחמה. הנאצים הצעידו יותר מאלף יהודים אל הנהר הקפוא כדי לירות בהם ("לירות בי", כותב יאיר, "בי"). מטוסי בעלות הברית הפריעו למצעד, והחיילים הרימו את הרובים למעלה כדי להתגונן. במהומה שנוצרה אמא של טומי הכניסה את שניהם לתא של בית שימוש ציבורי, בצבע ירוק. שם, רועד ומחבק את חייו שהוחזרו לו, הבין שיהודי בלי נשק אולי יכול לחיות, אבל רק בבית שימוש.

זה הסיפור של טומי, אבל יאיר כותב אותו בגוף ראשון. נשמת האב הוערתה אל גופו של הבן. כל העולם הרעיוני של יאיר לפיד הוא המשכו הישיר לזה של טומי. קורות החיים של טומי הם גם סיפורו האישי של יאיר לפיד. החוויות של טומי נתפסות במוחו ככאלה שעבר בעצמו. יאיר לפיד הוא טומי הישראלי, זה שרצה להיות. אבל הצבר מגימנסיה הרצליה, הנער שגדל על הביטלס ולהקות הרוק המופלאות של שנות ה־70, השחקן והמגיש ופזמונאי הרוק ובעל הטור הכל־ישראלי, נוצר בבודפשט, בבית השימוש הירוק.

להתנער כבר מהשואה

הביוגרפיות של יאיר ושל טומי כמעט זהות. הדמיון מופלא. כמו טומי, גם יאיר התחיל בכתיבה לעיתון. כמו טומי, גם יאיר עבר לטלוויזיה, והפך שם לכוכב גדול. כמו טומי, גם יאיר התחתן עם אישה כותבת. האב עם שולמית, יאיר עם ליהיא לפיד. וכמו טומי, גם הוא בנה והוביל מפלגת מרכז שדגלה העיקרי והיעיל ביותר היה מלחמה במפלגות החרדיות.

אין הבדלים גדולים בין שינוי של טומי ליש עתיד של יאיר. דאגה למה שקרוי "מעמד הביניים", שזו הבורגנות העתיקה מפעם, מימי הציונים הכלליים, שנאה עזה לקומוניזם, ופחד מתמיד ממתקפת פתע של הנאצים, מה זה משנה אם הם לובשים עבאיה וכאפייה ולא מדים שחורים, מה זה חשוב אם קוראים להם הלמוט או זועבי. מי שרוצה להרוג אותך הוא נאצי, והדרך היחידה למנוע את הטבח היא להיות חזקים בצורה לא פרופורציונלית, חמושים עד השיניים, ונכונים להשתמש בכל נשק כדי להרוג את האויב.

אין הבדל בקבוצת הייחוס, ב"בייס", בתומכים הטבעיים והמיידיים. מעמד ביניים ומעלה, חילוני, מבוסס, משכיל, מתון, הגון. שינוי ויש עתיד הן אותה מפלגה, עם אותו מנהיג. אפילו האותיות דומות. ה"עתיד" בשם המפלגה מופיע כי זה מתחרז מצוין עם לפיד, אבל ה"יש" הן האותיות שהיו בפתק של מפלגת שינוי ההיא.

בספר 'מסע אל העתיד', שיצא לאור לפני שלוש שנים, יאיר לפיד פורש את המצע הרעיוני שלו. אסופה של פרקים ונאומים, שהכללתם בספר אחד אמורה לשמש מפתח להנגשת עקרונות התנועה ומפת הדרכים שלה. אבל דווקא אלה מרוכזים בפרקון קטן, דל דפים, ומדיף שעמום.

"שבע הנקודות" – כך קרוי הפרק – מבטיחות "לשנות את המדינה". הנה הן: כוח צבאי אדיר, הסדר אזורי עם היפרדות ושמירת גושי ההתיישבות, ניקוי המערכת הפוליטית, מדינה יהודית ודמוקרטית עם חוק שבת חדש וזיקה אל הקהילות היהודיות הלא־אורתודוקסיות בגולה, אכיפת החוק וגיוס אלפי שוטרים, הזנקת הכלכלה בעזרת עוד קרנות תמיכה ועידוד להיי־טק, והשקעת כל רווחי הגז בחינוך חינם, עד תואר שני לתושבי הפריפריה. זו הבשורה. אלה שבע הנקודות של יש עתיד.

קשה לדמיין המוני צעירים ובני נוער שמתכנסים בכיכר וצועקים: "שבע נקודות, שבע נקודות, שבע נקודוווות!". החזון של לפיד מצטייר כמו חיבור של נער שקדן בשיעור אזרחות בתיכון. שום דבר מההצעות – המוכרות לעייפה – לא באמת יכול לשנות את המדינה, אפילו אם יתממשו. קשה גם להאמין ברצינות הכוונות של לפיד, או לחשוד כי ממש התעמק בנושאים. הסיבה היא המשקל הזעום של הרעיונות האלה בספר. השואה, לעומת זאת, מבצבצת אלפי פעמים, בפרקים ישירים, באזכורים, ברוח.

הפרק הכמעט אחרון אצל לפיד איננו "אל מחר חדש". הוא נקרא "אני ציוני". אסופת סיסמאות במקצב, בריתמוס, שיצר פעם הגורו הגדול של משפחת לפיד, ראש "המאפיה ההונגרית" של ימי 'מעריב' העליזים, אפרים קישון, בטקסט שמסביר מהי ישראל. לפיד רוכב על הריתמוס: "אני מאמין", הוא פותח, "שבארץ ישראל קם העם היהודי, אבל קצת באיחור. אם הוא היה מקשיב לשעון המעורר לא הייתה שואה והסבא המת שלי – זה שאני קרוי על שמו – היה מספיק לרקוד עם סבתא ואלס אחרון על גדות הירקון".

הפרק האחרון בספר, זה שחותם אותו ואמור להשאיר אותך, הקורא, עם הזיכרון החזק ביותר, הוא נאום שנשא יאיר בעיר בודפשט, עם המתקן הסניטרי שהציל את חיי האב ואיפשר את הולדת הבן. "יש רגע", הוא פונה אל חברי הפרלמנט ההונגרי, "הוא הרגע המכונן של המשפחה שלי, הוא הרגע המכונן שלי, למרות שלא נולדתי כשהוא אירע. הוא קרה פה בבודפשט, בפברואר 1945". ואז, הוא מספר להם על מצעד המוות, על המטוסים שבאו להפציץ, על סבתא ואבא שהסתתרו בבית השימוש הירוק.

השואה מכתיבה את העולם הפוליטי של יאיר לפיד. טומי, שכל כך רצה להיות ישראלי, גידל את יאיר על תרבות השואה, ויצר ילד שואה יליד הארץ, כמו רבים אחרים מבני הדור השני. אבל אלה לא היו הישראלים שבנו את המקום הזה. אלה לא היו המודל שהעולים הצעירים מלפני קום המדינה, כמו דן בן־אמוץ וחיים חפר, ניסו להידמות אליהם. משה דיין, כמו יצחק רבין, היו ציונים רק עד אותו יום בנובמבר 1947, שבו מועצת האו"ם קבעה כי מגיעה ליהודים בארץ ישראל מדינה, והמיליציות החצי צבאיות של הפלסטינים, אלה שכינינו כנופיות, התחילו בפעולות אלימות כדי למנוע את האסון הגדול שעוד מעט ייפול עליהם. אחר כך, הם הפכו פשוט לישראלים.

רק תעמולת הבלהות של הימין, והתרפקות אל שורשי היהדות הגלותיים, הפכו את המונח הטבעי "ישראלי" למשהו חשוד, כי גם איימן עודה ואחמד טיבי מתהדרים בתואר הזה. מה ליאיר ולזועבי'ז. לו היה פחות ציוני וקצת יותר ישראלי, לו היה פחות שואתי ויותר בן המקום הזה – באמת – היה מסכים לקבל את התמיכה שלהם בסיבוב הבחירות השני, ואולי אפילו היה הופך לראש ממשלה אחרי פרק הרוטציה של גנץ. כאשר כבר הסכים בסיבוב השלישי זה היה מאוחר מדי, ובפוליטיקה, בדיוק כמו בכל שטח אחר, עיתוי הוא תמיד הדבר החשוב ביותר.

ניסויים וטעיות

ילדים משתדלים לא להיות כמו ההורים שלהם. לא לחזור על השגיאות. אפילו ילדים של אנשים חזקים ומצליחים כמו טומי לפיד, שמנסים לממש בחייהם את מורשת האב. השגיאה של טומי, משוכנע יאיר לפיד, הייתה המבנה הדמוקרטי של שינוי. זה מה שהצמיח את מקרה רון לוינטל, זה מה שגרם לחורבן. יאיר, שלמד משגיאת האב, החליט כי במפלגה שלו אין בחירות. לא עד סוף ימי הכנסת ה־25, יהיו מתי שיהיו. זו כבר הארכה שלישית של התאריך המקורי שנקבע בחוקת המפלגה על ידי מייסדה, לפיד עצמו. הדמוקרטיה שלה מטיף המנהיג מסתיימת בשערי יש עתיד.

התוצאה היא זיהוי מוחלט של התנועה עם המנהיג. למרות הכריזמה של יאיר, המשקל הסגולי שלו מול נתניהו מציב אותו כל הזמן בעמדת המפסיד. ואפילו אם נתניהו יפרוש, לליכוד יש מחנה גדול, וליש עתיד יש רק את העומד בראש. בלעדיו, אין לה שום כוח אלקטורלי. כמה מנדטים יקבלו עפר שלח או אורנה ברביבאי? המפלגה הזאת היא האיש, ואם האיש לא מצליח למלא במספיק אוויר את הבלון להמראה, כדאי מאוד לחשוב על תוספת כוח מהתנועה עצמה. רק במפלגות קצה רעיוניות אין משמעות לפריימריז, כי הקולות מוזרמים אל האידיאה, לא אל המנהיג. דווקא במפלגה גדולה, או אפילו בינונית, שפניה לשלטון ואין לה אידיאות הופכות עולם, בחירות מקדימות הן זריקת עניין ומכפיל כוח חשוב.

יש עתיד הקימה מערך ארגוני גדול ויעיל, מה שמעיד על יכולות ניהול טובות. מצד שני, הרכבת הרשימה, שנתונה כולה בידיים של לפיד, מלמדת על היעדר עין נוקבת למינויים. ההתקפלות מול גנץ בתחילת 2019, שנעשתה אמנם בגלל לחץ ציבורי, התגלתה כמקח טעות מר במיוחד. וחברות הכנסת שערקו אל האחות החורגת מהקואליציה ממש לאחרונה, לפני ואחרי חקיקת החוק הנורווגי, הן עוד עדות לחוסר דיוק קטלני.

יאיר לפיד מדבר בשם קבוצת אוכלוסייה מסוימת ומאופיינת, שחיה בערך בין ראשון לציון לרעננה. בעלי מקצועות חופשיים, מהנדסים, עורכי דין, רופאים, הייטקיסטים, מורים. אנשים שמשתכרים ברמה סבירה, אבל מודעים היטב לבעיות של השכירים הזוטרים החיים על שכר מינימום. זה מה שמרוויחים הילדים שלהם, שממלצרים ומקמבנים לעצמם כל מיני עבודות של תקופת הנעורים והבחרות.

כאשר פנה אל הבוחרת המאופיינת שלו בתחילת הדרך הפוליטית, הנדס דמות גנרית פיקטיבית. ריקי כהן שלו גרה בחדרה, ויחד עם בעלה הם מביאים 20 אלף שקל בחודש. הוא בנה את השם, כמו שקוקה קולה ממיינת את הנערות והנערים לסרטוני הפרסומת שלה. גזע, משקל, מראה, דימוי סטריאוטיפי מיידי. כהן הוא שם משפחה שרק מעיד על היהדות, לא על המוצא העדתי. ריקי זה שם של אישה מפעם, ורבקה – שם המקור – יש היום רק בבני ברק ובמודיעין עילית. ריקי – או רבקה – אין בתל ברוך צפון. חדרה זה בדיוק אמצע הדרך בין תל אביב לחיפה. לא מרכז, אבל גם לא ממש פריפריה. לא במקרה ריקי כהן הוטחה בפניו כבומרנג. אין מישהי כזאת, ואם יש, יאיר לא מכיר אותה. אם במקומה היה פונה לדנה קליין מהרצליה, היו מאמינים לו. זו קבוצת הייחוס שלו.

זיוף לא עובד. גם לא בפוליטיקה. או שאתה מדבר בשם קבוצה מוגדרת, או שאתה פונה באמת לכולם. אבל אם אתה דבק בקבוצה, לא תפרוץ מעבר לגבולותיה. כדי לפנות לכולם, לא משתמשים בדמות מלאכותית כמו ריקי.

חפש את הקונפליקט. סוף דבר

יאיר לפיד הוא אדם ברוך כישרונות. הוא כותב טוב, פזמונאי לא רע, מחזאי, תסריטאי, פובליציסט מצוין, שחקן מעניין, מגיש טלוויזיה נפלא – ופוליטיקאי בינוני, שהצליח להימלט מכיליון, רק בגלל הכריזמה, האופי הנחוש והופעת הכוכב שלו.

יאיר הוא קודם כל אדם כותב, שגדל לאורם של שניים. אפרים קישון ויהונתן גפן, שזרח ב'מעריב' בימי הנעורים שלו. קישון הוא גאון מליגה אחרת לגמרי. בניגוד לגפן, ואחר כך גם ללפיד, הוא הבין את סוד החדירה אל התודעה הקולקטיבית. אתה לא עושה את זה בעזרת הגיגים, שנונים ככל שיהיו. אלה נשטפים מהמוח דקה לאחר הקריאה, וגם אם הם נותרים שם, זה יהיה בלי הקרדיט שלך. ההומור של קישון נבנה על דמויות, פעולות ומצבים. לא רק שולטהייס וארבינקא, גם אפרים עצמו נתרם על ידי עצמו לגלריית הדמויות. לא מפתיע שקישון הצליח כל כך בתור מחזאי ובמאי. מהיום הראשון זה מה שהוא כתב. סצנות.

יהונתן גפן התחבב על הקוראים, ובעיקר הקוראות, בעזרת כישרון כתיבה שנותב לחנחוני התנחמדות. זה גם היה המגדלור שלאורו כתב יאיר. כאשר הוא כותב, למשל, שאשתו חכמה ממנו, זו סתם התחנפנות שנועדה לנשים. הוא לא באמת חושב ככה. התנחמדות יעילה עד טווח מסוים. בדיוק כמו מצע פוליטי אנמי, שמדבר בשם ולמען האנשים ההגונים. כאשר מגיבים לכותב באמירה "אתה ענק, ביטאת בדיוק את המחשבות שלי", זו לא באמת מחמאה. רק כאשר אומרים לך כי הבאת את הקורא לחשוב על משהו בצורה חדשה לגמרי, באמת עשית משהו.

יאיר בילה קצת בשנות ה־90 בלוס אנג'לס, כאשר הוזמן על ידי ארנון מילצ'ן לכתוב שם תסריטים. הוא נפגש שם עם הרבה מאוד אנשים בכירים בתעשייה. על אחת הפגישות הוא מספר בהקדמה שהתבקש לכתוב במהדורה העברית של 'סיפור' מאת רוברט מקי, אחד המורים החשובים בעולם לאמנות כתיבת התסריט. תגיד – מספר לפיד על שיחה שהייתה לו עם מפיק־על – איך זה שאתם, עם כל הכסף העצום ששופכים על כל סרט, עם השחקנים והבמאים הכי טובים בעולם, מייצרים כל כך הרבה סרטים גרועים ובינוניים, וכל כך מעט טובים? התשובה הפתיעה את לפיד: זה פשוט הכי טוב שאנחנו יכולים.

אולי זה הכי טוב שיאיר לפיד יכול. אולי הקיבעון וההיצמדות לדמות האב כובלים לו את הרגליים. אולי לעולם לא ימצא בתוכו מספיק כוחות נפש כדי לנער את מצע החננות ולהציע דברים קצת יותר מסעירים, כאלה שגם אם לא קורים, מענגים ומלהיבים כאשר מדמיינים אותם. משהו כמו לחזור לרעיון החוקה לישראל ובזו להפריד לתמיד את הדת מהמדינה, שיתוף פעולה עם האזרחים הערבים, התנגדות פעילה לנוכחות בשטחים שמונעת מאיתנו פתרון אמיתי, צמצום הפערים בעזרת העלאת שכר המינימום והשוואה שלו לזה המקובל במדינות אירופה המתקדמות. יש כאן הרבה נושאים ממשיים שדורשים עמדה לעומתית ופתרונות כוחניים, כאלה שחלקים מהעם ממש לא ירצו לקבל. כאשר יאיר לפיד מציע "פתרונות באמצעות שיח", הוא בסך הכל מעתיק מברק אובמה, שכבר נשכח ונמחק.

לפיד קרא בוודאי את 'סיפור' של רוברט מקי, ספר שהוא עצמו כתב לו הקדמה. סיפור טוב, מקי מסביר, יכול להתפתח ולרתק רק אם יש קונפליקט. בלי הרכיב הזה, בלי עימות, איש לא מתעניין. יש המון אנשים שמחכים עכשיו לקריאת כיוון. הם מפוזרים בלי רועה, בלי מסגרת, צנופים בכאבם.

האנשים האלה לא רוצים "שיח". זה מזכיר להם את ה"בוא תעשה אצלנו פעם שבת". הם רוצים עימות. הם רוצים הכרעה. הם רוצים את ישראל שכמעט־כמעט הצליחו ליצור פה, את זו שיכולה להיות. אם יאיר לפיד יתחיל להקשיב להם, לא לקול אביו המת, אולי משהו יקרה.

אבל יאיר חייב לזוז. זה הסיכוי האחרון שלו. אולי גם הסיכוי האחרון שלנו.

–

• למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור
• ברוכים הבאים למחנה המִרכּוּז של יאיר לפיד // מאת תם אהרון
• לכחול לבן, רע יכול להיות טוב // הטור של ירון דקל