סדרת המתח העתידנית 'הון שלטון', בהפקתם של בן אפלק ומאט דיימון, מתארת עולם שנשלט בידי חברות עסקיות בעלות כוח בלתי מרוסן. שנת 2074, אזורים נרחבים הפכו בלתי ראויים למגורי אדם עקב ההתחממות הגלובלית וקריסת האקלים. מאות מיליונים נאלצו לעזוב את בתיהם וארצותיהם עקב שריפות, שיטפונות והתייבשות. "פליטי האקלים" הללו חיים במצוקה מחרידה ב"אזור האדום" – בגטאות של רעב ופשע. מצידה השני של החומה, ב"אזור הירוק" המטופח להפליא, מתגורר קומץ של האוכלוסייה, אחוז אחד, תחת שמירה כבדה. אלה נהנים מאיכות חיים פנטסטית, שכלולים טכנולוגיים מפעימים, וכמובן מזון ללא הגבלה.
המערכת הדיסטופית הזו כולה נתונה לעריצותן של חברות ענק, ששולטות באופן מוחלט בחיי עובדיהן ואף נהנות מסמכויות ריבוניות שהוענקו להן בתיקון מיוחד לחוקה. הן גם מחזיקות בצבאות משלהן. המטרה היחידה של התאגידים השולטים היא למקסם את הרווחים לבעלי המניות שלהם. זה העיקרון המנחה, האמת האחת, וכל האמצעים כשרים.
בעצם, זו לא ממש דיסטופיה, כי מה שמתואר שם מזכיר תופעות רבות שכבר מושלות בחיינו. הסדרה הזו היא חלק מגל גדול בעולם – בפוליטיקה, בתרבות, באקדמיה – שמנסה להתמודד עם תופעה דרמטית המתרחשת כאן ועכשיו. אין צורך לנדוד למחוזות הפנטזיה כדי להבין את האיום הגדול על ריבונות האדם כתוצאה מזרימה חסרת תקדים של ממון, ידע וכוח לידי קומץ תאגידים אדירים, שנשלטים בידי קבוצה קטנטנה של אוליגרכים. כבר כיום הם חזקים ומשפיעים יותר מרוב ראשי המדינות בעולם.
קבוצת המיליארדרים, למשל, מונה 1,800 איש, בשר ודם. הם מחזיקים בהון כולל של 7 טריליון דולר (טריליון = אלף מיליארד). אם נבודד מתוכם את ה־100 העשירים ביותר, הרי אלה מחזיקים בהון כמו מחצית מאוכלוסיית העולם. כל איש כזה "שווה" 35 מיליון אנשים אחרים. לעתים אחד כזה שווה יותר ממדינה שלמה. ריכוז כזה של משאבים בידי מספר כה קטן של אנשים הוא איום מהותי על המערכת הפוליטית והכלכלית בעולם, ומוביל למתחים חריפים ולתסיסה חברתית. הגירת המונים היא אחד הביטויים לכך.
אלה לא המושגים הרגילים של עושר, וזה ממש לא "היה ככה תמיד", אלא תופעה חדשה. בתוך שנים בודדות גדל ריכוז הכסף בידי קבוצה זעירה של אנשים לממדים בלתי נתפסים. גם מקור הכסף ואופן השגתו שונים. מתוך עשרת העשירים ביותר בארה"ב, שישה עומדים בראש ענקיות אינטרנט, מחשוב ורשתות חברתיות, המעניקות להם כוח שכזה, שכבר כיום קשה לומר בוודאות שהוא מרוסן ונתון לפיקוח ציבורי: ביל גייטס ממייקרוסופט, ג'ף בזוס מאמזון, מארק צוקרברג מפייסבוק, לארי אליסון מאורקל, ולארי פייג' וסרגיי ברין מגוגל. אלה תאגידים אגרסיביים שממקסמים את צבר ההון באמצעות שילוב מחוכם של טכנולוגיה ותקשורת: המידע האישי העצום הנצבר על המשתמשים, האלגוריתמים המסתוריים למיון התוכן, ובהתאמה הפרסום הפולשני, וכמובן הכוונת דעת הקהל כדי שיקנה וישלם יותר ויותר. הונו האישי של צוקרברג, למשל, מגיע ל־44 מיליארד דולר. בשל גילו הצעיר (33) הוא צבר יותר כסף בכל יום בחייו מאשר כל אדם אחר בעולם.
למדינות, בוודאי הגדולות, עדיין יש כלים להתמודד עם התופעה ולרסן אותה, אך רובן מועלות בחובתן ומתקפלות בפני התאגידים. ולמי שמניף את טענת "השוק החופשי" יש לומר: אין שום דבר חופשי ודמוקרטי בפערים כאלה. "התאגידים הגדולים הם יצירי המדינה", קבע תיאודור רוזוולט כבר לפני יותר מ־100 שנה, "ולא רק שלמדינה יש הזכות לשלוט בהם, זו חובתה".
–
- ד"ש מזקני ציון: מסע בעקבות ההשפעה של היהודים בפוליטיקה העולמית // אורן נהרי
- מצעד העדים במשפט נתניהו // מאת שרה ליבוביץ־דר
- מותה של האמנות | רשימה מאת יונתן שם־אור
- למה הם בטוויטר (ולא מפסיקים לצייץ) // הטור של יונתן שם־אור
