הקרבות התקשורתיים הגדולים ביותר לא נערכים בעיתונים, ברדיו או בטלוויזיה שמטשטשת כל מראה מעורר מחלוקת ומצפצפת ביפ־ביפ על המילים שכל ילד מכיר. צעקות האולפנים, הרמות הגבה ועיוותי הפה הם רק הגרסה לכל המשפחה של המלחמה. מי שרוצה לראות את הקרבות האלימים, בלי צנזורה, צריך לרדת למרתפי הרשת. שם, מאחורי סורגי מגבלת המילים, בתוך המולת המעודדים צמאי הדם, רואים את מלחמות החיסול.
התקשורת, יודעים כולם לדקלם, גוססת בגלל הרשתות. בגלל פייסבוק, אומרים מספידי התקשורת המכובדת מפעם, זו עם הטון הסמכותי, העובדות הבדוקות, האיזון ושיקול הדעת. זה בגללם. כמעט נכון. התקשורת הישנה מרוסקת גם כי אנשים כבר לא מוכנים לשלם בשבילה, וגם כי התרגלנו לקצב אחר. חוץ מזה, לרשת שמחסלת את התקשורת לא קוראים פייסבוק.
רק הזקנים, כך נוהגים לתייג, נמצאים שם. זו אמת חלקית, לסתות הכריש של צוקרברג עדיין יכולות למעוך בביס אחד כל רשת אחרת, אבל זה הדימוי. היפות והסלב חיים באינסטגרם. הילדים והנוער זזים בטיק טוק. מה שכמעט אין ברשתות האלה זה עיתונאים. הם בטוויטר.
כאשר ג'ק דורסי הקים ב־2008 את טוויטר, פייסבוק בת הארבע כבר הייתה בסביבה. דורסי לא אהב אותה. הצעיר הקתולי מטקסס, תערובת אירית־איטלקית, הוא היפוך מוחלט לילד היהודי שבנה רשת פטפטנית ונודניקית. בהתחלה אפילו היה לפייסבוק פיצ'ר נדנוד מובנה, Poke (דקור), תקע לו/לה אצבע בצלע שישימו לב אליך. טוויטר שונה. זו רשת קשוחה, אמריקאית כמו ג'ון וויין. מדברים מעט, לעניין, והכי טוב זה פשוט להכניס אגרוף. בהתחלה הרשו לך לכתוב רק 20 מילים (בערך) בציוץ. כמה צריך כדי לחסל יריב בגידוף חזק שכבר לא קמים ממנו. לימים הכמות הוכפלה, אבל גם 40 מילים זה כלום. כן, אתה יכול לשרשר עוד ציוצים מתחת ולצרף קבצים, אבל אז אתה ילדה טרחנית, אתה גברת צוקרברג.
זירת 40 המילים (280 תווים) מוקפת בהמוני העוקבים שלך. לכוכבים יש עשרות ומאות אלפים. הם באו אליך כדי לראות דם. אתה נמצא כאן בגללם. בגלל התשואות. בגלל האדרנלין. בגלל שכאן, בטוויטר, אפשר להוריד את מסכת הניטרליות המזויפת וללבוש את מדי הקרב הפוליטיים. באולפן, אחרי שאתה משתחרר מהמיקרופון, העורך זורק לך ליד הדלת "יופי", אתה מחייך ורוצה לענות לו, אבל הוא כבר על משהו אחר בתוך השידור הרץ. אתה יוצא, הולך במסדרון הצר, יורד במעלית אל החניון השומם ונוסע לבד הביתה. משלמים לך הרבה, משכורת גבוהה ממש, שמביסה הייטקיסטים, אבל הטעם בפה תפל וחמוץ. עד שאתה נכנס לטוויטר. אל התשואות. אל המלחמה. אל ציוצי המחץ שקורעים איזה פוליטיקאי, או טוב מזה: מחסלים עיתונאי שתמך בפוליטיקאי השנוא. עכשיו הקהל שלך משתולל. זה מה שהם הכי אוהבים. ואתה נותן להם. בשביל התשואות. בשביל סם התגובות. מלך. ענק. כל מילה.
העיתונאים עברו לטוויטר. הם שם מההשכמה עד ההדממה המצערת של הנייד ליד המיטה. הם חיים בטוויטר, אבל מתפרנסים ממקום אחר. לו לבעלים של גופי התקשורת היו שכל ואומץ, לו היו מבינים באמת מה קורה, הם היו באים לכוכב בהבהרה פשוטה. יקירי, אולי לא שמת לב, אבל אתה עובד בטוויטר, אצל המתחרים שלנו. הידע שיש לך ומשמש אותך שם נוצר בעבודה אצלנו. בכסף שלנו. אז אנחנו משנים קצת את הכללים. בינתיים אתה לא מפוטר. בינתיים. אבל אין לך יותר משכורת. אם אתה ממש צריך, לך לטוויטר. שג'ק דורסי ישלם.
–
- למה בן גביר על המסך שלך כל הזמן? | הטור של יונתן שם-אור
- לונדון קולינג: תחזירו את ירון לונדון למסך | הטור של יונתן שם־אור
- עוד יום מייגע בטוויטר // הטור של שי גולדן
