הרגעים הראשונים בשבעה של בר כלף ז"ל מספרים סיפור מטעה, שונה לחלוטין מהמציאות ודומה במובנים רבים לטרגדיה שאפיינה את שנותיו האחרונות.
לא הכרתי את בר, את אמו או משפחתו בחייו. כל תקופת חיינו התקיימה במקביל מבלי שמי מאיתנו יודע על קיומו השני. לא היו לנו קשרים משותפים, מכרים משותפים, אפילו לא גדלנו באותו נוף. הגעתי לשבעה עם חברה שהציעה לי להצטרף. לא ידענו בדיוק מה אנחנו מחפשות או מה המטרה. היינו שני אזרחים שהרגישו אחריות לכישלון החברתי והמערכתי שנגמר בצורה כה אכזרית, ורצינו לעשות את המינימום – להגיע. לנחם. להציע את עזרתנו המוגבלת.
הבית בו יושבת כוכי, אמו של בר, יפייפה. וילה היושבת בנקודה ירוקה ושלווה בקיבוץ פסטורלי, מלאה בצמחייה ומשדרת רוגע ושקט. המקום המושלם לברוח אליו ברגעים קשים ולהיאסף מחדש.
הבעיה היא, כמובן, שזה לא הבית של כוכי. למשפחת כלף אין בית. למה אין לה בית? כמו בכל סיפור קשה, התשובה כוללת הרבה מורכבויות ודקויות שצנעת הפרט, בטח של מי שעברה חוויה כל כך קשה, מחייבת זהירות. רק נאמר שהשנים האחרונות, בהן נדרשה ללוות את בנה המתמודד עם קשיים כל כך משמעותיים ולהקדיש את כל מרצה כוחה וזמנה לכך, הן חלק משמעותי בסיפור.
כוכי, אימא של בר, אישה מרשימה. חדה ובעלת יכולת התבוננות מפוכחת על חייה ומצבה. 'תראה', היא אומרת לי, 'היה לך פעם סיוט שבו הרגשת שאתה לא יכול לדבר? שכל מה שצריך בשביל לפתור את הבעיה שאתה נמצא בה היא להגיד משפט, מילה פשוטה, אבל אתה לא מצליח להוציא שום קול?'. בוודאי שמכיר. 'אז זהו. זה כל מה שאתה צריך לדעת על מה שקרה. ועכשיו, אחרי הזוועה שעברנו, אני לפחות מרגישה ששומעים אותי. אבל אני לא בטוחה שזה יספיק'. היא נאנחת בעייפות ומסיימת – 'אני פשוט צריכה בית כרגע. חדר לבד. שלי. שאי אפשר לגרש אותי ממנו. לאסוף את עצמי מחדש'.
אני חושב שהדבר הכואב ביותר בסיפורו של בר כלף ז"ל הוא היעדר המחלוקת.
אין ולא הייתה בשום שלב מחלוקת שמדובר באדם צעיר שעבר התפרצות של מצוקה נפשית קשה. התפרצות כזאת מביאה עמה חשיפה לסיכון כפול: ההתמודדות עם המצוקה הנפשית, והקושי והמורכבות בפער בין הקושי שאני חווה היום מול העבר. אדם יכול לחיות חיים שלמים כמסמר הערב, איש חברתי שיוצא למסיבות, עובד, בונה עתיד ופתאום להתמודד עם קשיים נפשיים שגורמים לו להסתגר בבית, להתקשות בפעולות פשוטות כמו ביצוע קניות או נסיעה באוטובוס.
אין, ולא הייתה מחלוקת, שאדם כזה צריך עזרה. המון עזרה. תמיכה נפשית, טיפול, סיוע בדיור, בהכוונה מקצועית מותאמת למצבו. עזרה שהיא לא רק תולדה של תפיסת עולם מוסרית אלא אינטרס אמיתי של הציבור, שמכיר בפער בין המחירים הכלכליים והחברתיים שמשלמת החברה כאשר אדם מוצא עצמו חסר אונים וכלים בלי יכולת לתפקד ללא תמיכה, לבין הרווח החברתי והכלכלי העצום כשאדם כזה מצליח להשתלב בדרכו בחברה, לעבוד ולתרום לקהילה.
ביקום מקביל, זה כל מה שהיה צריך. אם כל אלו מוסכמים עלינו, מה זה משנה מה הסעיף הפתולוגי שהוא יאובחן בו? מה זה משנה האם הסיוע שיקבל יהיה תחת סעיף של נכה צה"ל או סעיף אחר?
אבל אנחנו לא ביקום מקביל, אלא בישראל 2023. מדינה בה מערכת הרווחה במובנה הרחב ובריאות הנפש בפרט היא מערכת עמוסה, מורעבת המתמודדת עם שורה אינסופית של משברים. מחסור בכוח אדם, מחסור בתקציב, מחסור במדיניות סדורה ועקבית הרואה בקיומם של שירותים חברתיים איכותיים השקעה ציבורית קריטית לחברה מודרנית ומפותחת. כל אלו מובילים להתנהלות בעייתית, לגרירת רגליים ולמחדלים. המון מחדלים. היא מובילה לכך שכמחצית מהזכאים לסיוע כיום, על פי סדרת מחקרים של ביטוח לאומי, בכלל לא פונים. הם לא פונים כי המערכת לא נגישה להם. מאיימת עליהם. מרתיעה אותם.
במציאות כזאת, מתקיימים כמה 'איים' של שפיות. איפה שאפשר לקבל טיפול נפשי בלי לחכות שנה. שאפשר לקבל סיוע הגיוני בלי פיקוח חונק ובלי תחושה תמידית שהפונה הוא רמאי עד שיוכח אחרת. הכרה כנכה צה"ל היא כרטיס הכניסה לאחד האיים הללו. ובמצב כזה, כמובן ש"האי" הזה יוצף באנשים שזקוקים. באמת זקוקים. ובמציאות כזאת, כמובן שמי שלא יכנס, יישאר לטבוע.
ובר ז"ל, למרבה הכאב והזעזוע, טבע.
הסיפור הפרטי של בר ואימו חשוב. חשוב, כי כל אדם הוא עולם ומלואו. חשוב, כי עבורה הוא לא נגמר אלא רק התחיל. כי גם היום היא עדיין חסרת פתרון מגורים וזקוקה נואשות לסיוע.
גם הסיפור של מערכת הביטחון חשוב. חשוב כי הלומי קרב רבים ואנשים אחרים שנפגעו כך או אחרת במהלך שירותם, מדברים על תחושות קשות של חשדנות, גרירת רגליים ועוולות אחרים בתהליך ההכרה.
אבל מעבר לזה יש סיפור אחר, חשוב לא פחות – התמונה הכללית. הסיפור האמיתי, בעיניי, הוא היחלשותה המתמדת של רשת הביטחון הישראלית. וככל שהיא תחלש יותר, תורעב יותר, תתמודד עם יותר אי יציבות, כך המחירים יגדלו.
המחירים יהיו המחיר הכלכלי שנשלם על הפער שבין אזרח תורם ועובד לבין אדם שפנה לפשיעה, התמכרות או לרחוב. המחיר יהיה חברתי, כי חוזה חברתי מול אוכלוסיות מוחלשות הכולל אך ורק דרישות בלי שום תקווה או אופק לעתיד טוב יותר – לעולם לא יוכל להחזיק לאורך זמן, והמחיר יהיה גם מוסרי. כן, מוסרי. כי מדינה שמאפשרת לכוכי כלף לשבת שבעה בלי לדעת לאן תלך אחרי שתקום, היא מדינה שחיה עם אות קין מוסרי על מצחה ולא תוכל לעולם לראות בעצמה אור לגויים.
לתרומות לכוכי כלף: https://payboxapp.page.link/J4ycQJHieusQyNZb7
