במשך תקופה ארוכה, עבר ל' חרם והדרה בידי חבריו לפנימייה. הוא שתק, ספג עד שלא נותרו בו עוד כוחות והוא ניסה לשים קץ לחייו. על פי הנטען, אחת הסיבות העיקריות לחרם שעבר ל' היא צבע עורו – כנער יוצא אתיופיה.
מחקר נרטיבי משולב בדאטה של סטודנטים לחינוך וחברה מהקריה האקדמית אונו, בקרב גברים ונשים מכלל האוכלוסייה שהיו קורבן לחרם, מצא כי בכמעט 80% מהמקרים – הסיבה לחרם הייתה שונות, בעיקר פיזית, בין הקורבן לבין המחרימים. בין השאר, היו ברשימה ילדים וילדות עם עודף משקל או עם בעיות רפואיות, ילדים ממשפחות מפורקות ובאופן מצער אך לא מפתיע – גם פי שלושה יוצאי אתיופיה מאשר שיעורם באוכלוסייה.
שונות כבסיס להדרה וחרם אינה נושא חדש, אך הממצאים הללו מחזקים את ההבנה כי מדובר בסופו של דבר בעניין של פערים: ילדים חלשים יותר, שמגיעים מבתים מוחלשים או ממציאות מורכבת יותר, הופכים במהרה לקורבנות של בריונות בידי כאלה הזקוקים לקורבן כדי לבנות את עוצמתם.
כשהמורים מפספסים הדרה
למחקר הזה, שעוד אשוב אליו, נלווה מיני־מחקר נוסף של קבוצת סטודנטיות יוצאות אתיופיה, מתוך אותה כיתה (גילוי נאות: בהדרכת המרצה שלהן, עורך מגזין זה יהודה שוחט): הסטודנטיות אילנה ג'מבר, שושית קוריסקו, אושרה עזרא, יפה נדאו, טספנש ינבב וחביבית טקלה.
על פי תוצאות המדגם והראיונות שנלוו אליו, 74% מהמרואיינים – כולם יוצאי אתיופיה – חוו תחושת הדרה או חרם. מתוכם, כ־30% ציינו כי חוו זאת בתקופת הצבא, ואילו 4.3% ציינו כי חוו את ההדרה בתקופת השירות הלאומי. אף שהנתונים על השירות בצה"ל מטרידים, אבקש להתמקד במערכת הבית ספרית, בשל חשיבותה הדרמטית בעיצוב דור העתיד ויכולתה לקדם שינוי ותיקון.
"נהגו לשים את האתיופים בשולחנות בסוף הכיתה", סיפר אחד המרואיינים במחקר, ואחרת הוסיפה: "בבית הספר חווינו זלזול, חוסר אכפתיות, יחס שלא ייצא מאיתנו כלום, נוקשות יתר בעונשים כלפי העדה".
כפי שנראה בהמשך, תחושת ההדרה הזו מלווה את הילדים גם כאשר הם מסיימים את הלימודים ומשפיעה על המשך חייהם, במידה רבה היא גם קובעת לעיתים קרובות את גורלם. בהתחשב בעובדה שגם כך הם מגיעים לרוב ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, המנגנון החברתי שדורס אותם שוב ושוב מוביל לייאוש, להתנכרות ולהתגבשות בקבוצות שמצמצמות את האינטראקציה עם שאר החברה הישראלית. וכך, נוצר גם קיטוב שפוגע בטווח הארוך בחוסנה של החברה.
ההבנה שיוצאי אתיופיה סובלים מחרם ומהדרה בחברה הישראלית ברמות כאלה ואחרות ידועה לכל. העובדה שזה מתחיל כבר מגיל בית הספר, ושילדים שהם העתיד של החברה הישראלית לוקחים בה חלק – מטרידה מאוד. עם זאת, באופן אישי – וגם לאומי – צריכה להטריד אותנו הרבה יותר התמודדותה של מערכת החינוך עם התופעה.
וכאן לא מדובר רק ביוצאי אתיופיה. לפני שלושה שבועות נפתחה שנת הלימודים, ואת השורות הבאות מומלץ לכל מחנך ומחנכת לקרוא היטב. על פי תוצאות ממצאי המחקר של הקבוצה הגדולה יותר, שכללה את כל חלקי האוכלוסייה, רק כשליש מהילדים שנפגעו שיתפו את הוריהם, אך לעומת זאת, קרוב ל־60% אחוז שיתפו איש צוות כלשהו. כלומר, ברוב המקרים הצוות החינוכי הוא המחסום האחרון, והתלמידים מצליחים להתגבר על חששם מהפוגעים ורואים בצוות החינוכי כתובת.
למרבה הצער, רק ב־20% מהמקרים שהגיעו לידיעת אנשי הצוות נעשה לתחושתם של הנפגעים משהו כדי להפסיק את החרם. לפחות בשלושה מהמקרים סיפרו המרואיינים כי למורה היה חלק ביצירת האקלים שהוביל לחרם, בשל יחס נוקשה, גזעני או מזלזל באותו תלמיד, רק בשל משקל או צבע עור.
הכוח של הקהילה
התעמקות במחקר מגלה בנקל את נורות האזהרה שכל איש חינוך חייב להכיר מלכתחילה: ברוב גדול של המקרים הובילה חוויית ההדרה והחרם להידרדרות מהירה בלימודים, לפגיעה משמעותית בציונים, להסתגרות, להיעדרות מבית הספר וגם להתנהגויות המביעות באופן מובהק מחשבות אובדניות ופגיעה.
כלומר, גם מבלי שהתלמידים דיווחו למורים או ליועצת בית הספר על הפגיעה – וכ־40% מהם לא דיווחו עליה לאיש – על פי המחקר, אנשי החינוך היו צריכים לזהות את סימני האזהרה בעצמם ולפעול לסיים את החרם ולהעניק לנפגעות או הנפגעים ממנו תמיכה ותחושה שהם לא לבד.
אם נחזור לרגע למחקר שנעשה בקרב יוצאי אתיופיה בלבד, חלק מהמרואיינים סיפרו כי הם מצאו לבסוף מפלט בקבוצת החברים אשר זהה להם מבחינת המוצא. כלומר, הקהילה היא שהצילה אותם.
ואכן, קהילה חזקה היא גורם משמעותי שיכול לסייע בהתמודדות עם חרם. לא רק קהילה המבוססת על מוצא אתני משותף, אלא גם, למשל, קהילת הורי בית הספר.
אם ניקח לדוגמה כיתה של 30 ילדים, הרי שסטטיסטית ברוב מוחלט של המקרים יש לפחות איש צוות והורה או שניים שמבינים או אף יודעים שמשהו אינו כשורה. קהילה בית ספרית או כיתתית חזקה, שבה ההורים פועלים יחדיו, יכולה להוביל למניעה של חרמות ושל תחושות הדרה, וכמובן גם לטיפול מהיר בכל מקרה של פגיעה.
מבלי להוריד דבר מאחריותם של אנשי החינוך, גם לנו ההורים, הורי הנפגעים והורי הבריונים, ישנה אחריות – לעודד את הילדים לשתף, לטפל בילדינו שלנו אם הם לוקחים חלק בבריונות ולא לפטור זאת כמעשה קונדס, ובעיקר לשתף בכל מידע גם הורים אחרים. יחד, יש לנו את הכוח לסיים את המעגל הזה.
מאמינים בעתיד
נקודה אחת אופטימית במידה מסוימת שעולה מהמחקר שערכו הסטודנטיות יוצאות אתיופיה היא כי יותר מ־60% מהנשאלים דיווחו כי הם מאמינים שילדיהם לא יחוו בעתיד את אותן תחושות של הדרה על רקע עדתי או מאמינים שמצבם יהיה טוב יותר מהבחינה הזו. אומנם גם שליש שאינם מאמינים שהמצב ישתנה הם נתון מדכא, אך אעדיף להביט בשני שליש הכוס המלאה.
כלומר, על אף תמונת המצב העגומה, ואף שהם עצמם חוו הדרה, גזענות ואפליה – מרבית הנשאלים האמינו כי העתיד של ילדיהם טוב יותר. כשלעצמי, אני רוצה להאמין כי זוהי תוצאה של שינוי חברתי, גם אם איטי וסיזיפי, והעלאה מתמדת של המודעות לחרם ולהדרה במערכת החינוך ובחברה הישראלית בכללותה.
ובכל זאת, ישנה עוד עבודת תיקון. במחקר שבוצע בקרב יוצאי אתיופיה, הציעו המרואיינים דרכים שונות לשיפור המצב ובהן שינוי תוכנית החינוך בבתי הספר (דגש על ערכים וקבלת השונה); שילוב של יותר יוצאי אתיופיה בתפקידים בכירים; מתן כלים נוספים לצוות המורים כיצד להתמודד עם סיטואציות של הדרה וחרם בכיתה.
שנת הלימודים שנפתחה זה מכבר היא הזדמנות עבור כולנו לקחת אחריות: מנהלים, מורים, יועצות בית הספר והורים. הרשתות החברתיות וההידבקות של הילדים למסכים מובילים להעצמה של תופעות חברתיות שליליות ולקושי רב יותר בשליטה בתכנים שלהם, ובמיוחד במילים ובמעשים שלהם. יותר מכך, הרשתות מעצימות את הפגיעה, מוציאות אותה אל מחוץ לכותלי בית הספר גם לתוך ביתו ומבצרו של הילד.
התפקיד של כולנו הוא לשים לב לסימני האזהרה, לראות את הילדים – לפני שאנחנו מתיימרים להקנות להם מידע וידע, ולחנך אותם לערכים. הצבת התופעה בראש סדר העדיפויות של משרד החינוך ושל כולנו כחברה יכולה להציל נפשות וגם לתקן את החברה הישראלית, מפני שילדים בריונים הופכים למבוגרים בריונים. בואו נהפוך את החברה הישראלית לטובה ומכילה יותר.
