עומר בן זוגי הוא סטודנט באוניברסיטת קולומביה (הסיבה שבגינה הגענו לניו יורק לשנתיים) . ממש עכשיו הוא קיבל מייל ״חירום״ מנשיאת האוניברסיטה.
במייל היא מבקשת לעדכן שבשירותים בפקולטה למדיניות ציבורית בקומה 4, בדיוק איפה שהוא לומד, נמצאו ציורים של צלבי קרס. היא מעדכנת שהמשטרה מעורבת ומביעה שאט נפש מהמעשה.
אנחנו גרים במגורי הסטודנטים של קולומביה. שנה שאני חוצה את הקמפוס בכל יום עם בן השנתיים והכלבה, אבל כבר שבועיים וחצי שמי שאינו סטודנט לא יכול להכנס כי יש הפגנות כמעט מדי יום. זה אומר שהאווירה מתוחה לא רק בזמן ההפגנה אלא גם לפני ואחרי. מאות אנשים הולכים ברחוב עם שלטים ודגלים עם מסרים שמעקרים את זכות קיומה של ישראל.
ברחבי העיר החלו להופיע מדבקות על גבי שלטי החטופים שאנחנו מדביקים: מדבקה עם המילה ״כובש״ על המילה ״חטוף״. זה לא משנה שרבים מהפרצופים על הפוסטרים הם בכלל פעילי שלום או פעוטות, עבור ציבור צעיר ושטוף בורות ושנאה אף אחד מהם הוא לא אדם פרטי חף מפשע שנלקח ממיטתו באימה, אלא ״כובש״.
אנשים צועקים בבורות מוחלטת מהנהר ועד לים לשחרר את פלסטין אבל אין להם שמץ איזה נהר ואיזה ים. בלי להתבלבל הם קוראים לישראל להפסיק את ״רצח העם״ או את ״הטיהור האתני״ שהיא מבצעת.
לכי תסבירי לאנשים שלא יודעים עלינו חצי דבר, שנואמים בנחרצות שישראל עושה קולוניאליזם לבן, שעושים רומנטיזציה לחמאס כאילו מדובר בפעילי זכויות אדם – לכי תסבירי להם שהלב שלך בעזה. שהילדים והחברים והאחיות של החברים שלך נחטפו ונאנסו ונפצעו ונרצחו.
לכי תסבירי שחמאס לא משחררים את פלסטין.
לכי תגידי להם שאת בעצמך פעילת שלום, שכשהטרור הרצחני לקח את חיי סבתא שלך כשאבא שלך ואחותו היו פעוטות רכים, זה רק הפך את סבא שלך ואת כל המשפחה לרודפי שלום נחושים יותר כי אכן, אין דרך אחרת . אבל בין רדיפת שלום לגיבוי טבח רצחני יש תהום והם בצד הלא נכון שלה.
היו מי שהציעו לי להקרין את סרטוני הזוועה, בלי טשטוש, על בנייני הקמפוס או אפילו על בניין האו״ם, אבל המפגינים הרי אומרים שזה זיוף או חמור מזה – שצה״ל עושה את אותו הדבר לילדים ואמהות בעזה. אז מה זה יועיל?
הם ניזונים מעמודי פייק ברשתות, הם רוצים להיות בצד הטוב של ההיסטוריה ולעמוד לצד האנדרדוג ובשם כך משטיחים את השיח, מתעלמים מההיסטוריה, ממשבר גיאו-פוליטי מורכב שאין לו פתרונות קלים. לא פוצים פה על מעשי הטבח, האונס, העינוי, החטיפה.
מכון המחקר של אוניברסיטת הרווארד למגמות פוליטיות בקרב אמריקאים פרסם סקר על פיו 48% מבני דור Z האמריקאים מצדדים בחמאס, 51% מהם מצדיקים את הטבח בגלל מצב הפלסטינים בעזה שנגרם באחריות ישראל ו -29% חושבים שארה"ב צריכה לצדד בחמאס. המספרים האלו מדאיגים מאוד. אלה האנשים שינהיגו בעתיד את המעצמה הגדולה בעולם ואת בת בריתנו החשובה ביותר.
אבל רגע. איך זה קרה לנו?
אם תשאלו כל אמריקאי-יהודי הוא יגיד שמגיל גן מלמדים אותם שאם חס וחלילה האנטישמיות תעלה, תמיד תהיה להם את ישראל. אהבה ותמיכה ללא תנאי בישראל היא משהו שמקבלים פה מינקות. אז איך קרה שאת הדור הצעיר איבדנו ככה? איך דווקא ארגוני הצעירים היהודים הם אלו שמובילים את ההפגנות נגדנו בארה״ב?
אפשר להאשים את העצלנות האינטלקטואלית של דור Z, הרשתות החברתיות ועידן הפייק, אבל גם אם הטרנד בממשלה הוא התנערות ממנה, האחריות גם כאן היא עליהם: ממשלות נתניהו הזניחו לחלוטין את זירת ה״הסברה״ הבינלאומית ואת הקשר עם יהדות התפוצות. זה לא חדש, בל עכשיו אנחנו חוטפים את ההשלכות בפרצוף.
תוך כדי האבל, התסכול והכאב, הפחד להיות בחוץ, ההימנעות מלדבר עברית ברחוב אנחנו נדרשים למשימת ההסברה והנה עולה שוב הזעם מאותה שבת נוראית – הופקרנו. גם כאן.
15 שנות שלטון נתניהו חיסלו את יחסי החוץ של ישראל. ללשכת נתניהו בקושי קיימים קשרים עם אנשי תקשורת בכירים מסביב לעולם, הוא ייבש את משרד החוץ ודילל אותו, הציב את האנשים הכי-לא-מתאימים-שניתן-לאתר לכל תפקיד מקצועי ורגיש בשנים האחרונות, שריין שר תפוצות שמעליב ופוגע בקהילות פה ואפילו נתניהו עצמו, על מדרגות המטוס לניו יורק, קרא לקהילות היהודיות משת״פים של איראן וארגוני טרור כי אנשיהן יצאו להפגין למען הדמוקרטיה הישראלית. בשביל הקהילות המקומיות כאן, זו התרת דם מחרידה שטרם הספיקו להתאושש ממנה.
במקביל, תמונות של מתנחלים שורפים ויורים על חפים מפשע, סרטוני ההשפלות הבלתי נסבלות כלפי פלסטינים בתמיכת שרי הממשלה, רצים פה כמו אש בשדה קוצים.
הצעירים הפרוגרסיבים מרגישים שהם צריכים להכריע בין הזהויות שלהם: ליברלים, דמוקרטים ושוחרי שוויון ושלום, או מעניקים תמיכה ללא סייג לממשלת ישראל, גם כאשר היא פועלת בניגוד גמור לסט הערכים הדמוקרטי והיהודי שעליהם הם התחנכו.
המספרים עונים לנו מה הם בחרו.
ועכשיו? ראש הממשלה שלנו נתן יותר מ-25 ראיונות באנגלית רהוטה על ההפיכה המשטרית, אבל כבר 3 שבועות לא עלה לראיון אחד באנגלית כדי להילחם גם בחזית הזאת. אל תספרו שהוא מנהל את המלחמה ולכן לא פנוי, הוא מוצא את הזמן להצטלם עם חיילים שנאלצים לעמוד לידו לפוטו אופ אחת ליום.
אנחנו מופקרים שוב וזה מכאיב ומפחיד ומרתיח. אני כותבת בזמן שמגיעים דיווחים על סועדים שכלואים במסעדה ישראלית בניו יורק כי יש הפגנת פרו-חמאס בחוץ והעובדים והלקוחות נצורים. המציאות פה הפכה בבת אחת למאיימת.
בדיוק כמו החמ״ל של מטה המחאה בארץ, גם אנחנו הפנינו את כל התשתיות והמשאבים שלנו על מנת לחזק את ישראל מפה במאבק הנוכחי. גייסנו מיליוני דולרים, אנחנו רוכשים ומעבירים ציוד לארץ, מייצרים תקשורת לטובת ישראל ולמען שחרור החטופים. אבל איפה ממשלת ישראל? איפה האנגלית הרהוטה של ראש הממשלה כשצריך אותה?
אנחנו נקום מהאפר כי זה בדם שלנו. אנחנו נציל את עצמנו בעצמנו, קודם כל מפני אויב צמא דם ואז גם מההנהגה המזניחה והמפרקת הנוכחית. ואז, נבנה מחדש – ישראל ויהדות התפוצות גם יחד.
