בעמותת ער״ן, המספקת סיוע נפשי ראשוני, דיווחו בשבועות האחרונים כי כל שיחה רביעית שהתקבלה אצלם במוקדם עסקה בהפיכה המשטרתית. רבע מכל מי שפנו לקבל סיוע נפשי הרגישו מצוקה בגלל המצב הפוליטי.
וזה לא שחסרות סיבות בישראל לחוש פחד, חרדה או לחץ. המצב הביטחוני תמיד מרחף מעל הראש, ומגפת הקורונה הביאה לעלייה מסוימת בפניות לסיוע נפשי במערכת הבריאות הציבורית. לפי נתוני משרד הבריאות, בין 2019 ל-2021 התקיימו בממוצע 1.1 מיליון ביקורים בשנה אצל פסיכולוגים ציבוריים. אבל מאז שהממשלה החדשה הציגה את חבילת חוקי המהפכה המשפטית שלה, בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית מדווחים על עלייה חדה במספר הפונים לקבלת סיוע.
"אנשים מרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם״, מסביר ד"ר יובל הירש, מראשי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית ולשעבר יו״ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות, ״וזה לא משנה מה עמדתך, משהו משתנה ביסודות, בדבק החברתי. זה מציף חרדות, פחד, ירידה במצב הרוח". לדברי הירש, החוסן של המדינה מחזיק גם את החוסן הפנימי של האנשים, "רף המצוקה עולה ואנשים זקוקים לעזרה נפשית, פסיכולוגית, האנשים האלה מגיעים ונתקלים בדלתות סגורות".
אין מי שיטפל
אחד מכל שישה מבוגרים בישראל סבל במהלך חייו מהפרעת דיכאון או חרדה, וקרוב לחצי מיליון ישראלים סבלו מסימפטומים של מצוקות רגשיות או מחרדה – מצב קיומי שפוגע בתפקוד, בלימודים, בעבודה ואפילו בפריון, וגורם בין היתר להידרדרות לעוני ולבעיות בריאותיות וחברתיות אחרות. ובעוד שטיפולים פסיכולוגיים נמצאו יעילים ב-50% מטיפולים אחרים, מבחינת שיעור ההחלמה מדיכאון ומחרדה כרונית, הפסיכולוגיה הציבורית בישראל נמצאת כבר שנים על סף קריסה – זמני המתנה ארוכים במיוחד ומחסור בתקנים ובכוח אדם הם רק חלק מהבעיה, שפוגעת במיוחד בתושבות ותושבי הפריפריה ובאוכלוסיות מוחלשות.
בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית צופים שתהיה עלייה נוספת במצוקות ובדרישה לעזרה, כפי שקרה אחרי הקורונה ובתקופות של אי-שקט ביטחוני. ״לצערי כבר עכשיו יש תורים של שנה עד שלוש שנים בפריפריה״, מציין ד״ר הירש. ״כשאדם מגיע עם דיכאון או אובדנות ואומרים לו ׳תחזור עוד שנה׳, זה משהו בלתי נתפס. שמים את נושא בריאות הנפש נמוך, והציבור סובל מזה".
גם אביגל בר, פסיכולוגית חינוכית מומחית וחברה בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, רואה את הדרישה הגוברת לטיפולים. "אנחנו מדינה שנעה מאירוע חירום אחד למשנהו והתופעות האלה מצטברות, הן לא מסתיימות. אנחנו נמצאים כרגע במשבר חברתי אזרחי שהולך ומתעצם משבוע לשבוע, וזה דומה לאירועים של מלחמות, מבצעים צבאיים, או הקורונה. ישנה עלייה ניכרת במצוקה הנפשית בעיקר של צוותים חינוכיים. כשאנחנו חווים את המשבר החברתי הזה, אנחנו כבר נמצאים בפוסט קורונה, זה כמו כדור שלג, ואנחנו לא רואים את האופק".
בשירותי הפסיכולוגיה החינוכית בישראל 30% מהתקנים אינם מאוישים. "במציאות היום יש פסיכולוג חינוכי אחד לכל 1,500 תלמידים, 3,000 הורים ו-150 אנשי צוות מלווים", אומרת בר, "המענה שאני נותנת הוא בכל תחומי הקושי והמצוקה, והם רבים מאוד".
ומה קורה לתלמידים?
"לתלמידים יש מצוקות שהולכות וצפות מיום ליום בעוצמות שלא ראינו בעבר. אנחנו רואים קשיים של ילדים לתקשר ולפתור קונפליקטים, בעיות אלימות, אובדנות, הפרעות אכילה, חרמות. אנחנו צריכים שהמבוגרים ילמדו ויהוו עבורם מודל. אבל בשביל זה הם צריכים מרחב, כלים ואנשי מקצוע, שכרגע לצערי אין".
״ולצד המצוקות של התלמידות והתלמידים, האירוע הנוכחי מעורר מצוקה קשה בראש ובראשונה אצל הצוותים המקצועיים. מצד אחד, ויכוחים מתרחשים בין מורים בתוך בתי הספר, ומצד שני מורות ומורים חוששים להביע דעה כדי לא לייצר קונפליקטים, וגם חוששים לדבר על הנושא עם התלמידים. ומול כל אלה, חשוב להבין שזה אירוע שמתרחש וקשה להתעלם ממנו. זה כאילו שעכשיו תהיה מתקפת טילים – ובבית הספר יפחדו לדבר על זה. הליכה על ביצים ממש. לא ברור לאנשים מה מותר להם ומה אסור. מותר למחות? מותר להביע דעה? במצב כזה אין לצוותים החינוכיים בכלל את הפניות לעסוק בתלמידים שלהם. אדם לא מסוגל לתת מענה לאחר או אפילו לראות אותו כשהוא מרגיש בעצמו לא מוחזק, כאילו שהקרקע נשמטת לו מתחת לרגליים ושהמציאות משתנה".
מה לדעתך יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של המצב הנוכחי על החוסן הנפשי של הציבור?
"כמו מול כל תופעה כזאת, אנשים מגייסים כוחות לתפקד, הם לא מיד מתמוטטים. אבל ככל שעוברים השבועות ודברים רק הולכים ומסלימים, זה מעורר חרדה ומצוקה, ואז רואים אנשים מדברים או מתפרקים מזה".
"מה שאנחנו יודעים זה שהרבה פעמים לוקח זמן לראות את ההשלכות של התהליך הזה עד הסוף. זה מאוד מדאיג כי צריך כאן את הממשלה, שתחזיק את הדבר הזה ותבין שיש פה משבר גדול וצריך לתת לו מענה גם מבחינה נפשית. בקורונה הייתה התכווננות לשיח טיפולי במסגרות החינוכיות וניתן לאנשים מענה רגשי. כאן, לא רק שאין התייחסות לסוגייה, יש הימנעות מדיבור על זה".
איך יכול להיות שהמצב של שירות כל כך בסיסי ונחוץ – הוא כל כך חמור?
"הסיבה שיש כזה מחסור", מסביר הירש, "נובעת מחוסר ההשקעה המתמשך של המדינה בשירות הפסיכולוגי הציבורי. השכר של פסיכולוג ציבורי עומד על 40 ₪ לשעה -זה פחות מבייביסיטר. זה שכר נמוך בצורה קיצונית ביחס לעובדה שהוא ניתן לאנשים שלומדים שנים ארוכות ואחראים לרווחה של חיי אדם. לאחרונה גם בוטל ייצוג הפסיכולוגים בארגון העובדים בהסתדרות, כך שאין אפילו מי שיילחם על זה. אנחנו נאבקים כדי לקבל בחזרה את הייצוג כדי שנוכל לקדם את הפסיכולוגיה הציבורית דרך ההסתדרות הכללית. אבל בראש ובראשונה המדינה צריכה להתעשת, להתעורר על עצמה, ולצפות לכך שבקרוב תהיה עוד החמרה במצוקה הנפשית של הציבור. חוסן נפשי הוא לא תלוי עמדה פוליטית".
תגובת משרד הבריאות: "אנו מודעים למחסור בפסיכולוגים במערכת הבריאות הציבורית ופועלים להגברת המענים בתחום במגוון דרכים. לפני מספר חודשים הוקצו כ-90 מיליון שקלים במסגרת מבחן תמיכה לקופות החולים, במטרה לשפר את השירותים, לקצר את התורים ולהרחיב את המענה. כמו כן, בשנת 2022 הגדיל המשרד את היקף המלגות להתמחות פסיכולוגים ביותר מ-30%. בימים אלה אנו פועלים לפיתוח תוכנית לגיוס מתמחים בפסיכולוגיה בפריפריה ותוכנית טרום התמחות קלינית בפסיכולוגיה בחברה הערבית".
