איפה גדל הפיסטוק?

בקיצור: שאלות ששאלו ילדים מבתי ספר שונים מלמדות כי ההתרכזות בערים, הצפיפות והפיתוי שבמסכים, הרחיקו אותם מערכי הטבע עד כי אפילו ידע בסיסי בתחום הוא פלא עבורם. ניכר כי מערכת החינוך במתכונתה הנוכחית אינה נותנת מענה לצרכים, ומכיוון שספק אם יתאפשר להגדיל את מספר שעות הלימוד במדעים – שבהם נכללים גם לימודי אקולוגיה – אין אלא לשלב את תכני הקיימות והגנת הסביבה באופן רוחבי בבתי הספר

מורה למדעים באחת מחטיבות הביניים בשכונה טובה בעיר באזור השרון, סיפרה לי לאחרונה על פליאתם של תלמידים בכיתה ט' כששמעו שהכותנה שממנה עשוי הטי־שירט הייצוגי של בית הספר היא חלק מצמח שגדל בשדה.  

כעבור שבוע, פחות או יותר, ילדים בכיתה אחרת באותו בית ספר יוקרתי למדי גילו להפתעתם כי הפיסטוקים – כלומר החלק שאנחנו אוכלים – הם זרעים שגדלים על עצים.  

תלמידים בוגרים מבית ספר אחר, לא משנה מאיזו עיר, היו משוכנעים שכלנית היא ורד. וזהו רק קצה הקרחון. ישנם בוודאי עוד אין ספור דוגמאות לטעויות כאלה, שמקורן בבורות, ונראה כי תחת עינינו הפקוחה מאבדים ילדי ישראל את המודעות לטבע. 

אם בימים עברו היו הילדים אוספים צמחי בר ומייבשים אותם בין דפי המחברות; מטיילים בפרדסים אחרי הגשם ומריחים את ריח ההדרים המשכר, הנמהל בריח האדמה הרטובה; וצופים בראשנים מקפצים בשלולית ומתחילים את חייהם; כיום אולי אחוז קטן במיוחד זוכה לאחת מהחוויות האלה בילדותו, וגם זה רק בתנאי שהוריו הם כבר אוהבי טבע מהבית ומנחילים את האהבה הזו גם לדורות הבאים.  

כעת, אני מאמין, הגיע הזמן לנקוט צעדים כדי להחזיר – ולו במעט – את הזיקה הפיזית בין הילד, התלמיד, לבין הטבע שבו הוא חי, אף אם הטבע הזה בסביבה האורבנית הולך ומצטמצם.  

גדלים ומצטופפים 

בישראל, קצב גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר מבין המדינות המפותחות – 2% –וילדי ישראל מצטופפים יותר ויותר בערים ובשכונות המורכבות מבתי קומות גבוהים, עד כי כיום מדורגת ישראל במקום ה־26 בדירוג העולמי של מדינות לפי צפיפות אוכלוסין. 

ציפוף האוכלוסין, שהוא נגזרת של מדיניות הממשלות האחרונות בישראל, מבורך בסופו של דבר, מפני שהוא מעכב הרס של שטחים פתוחים ואתרי טבע. עם זאת, הוא טומן בחובו בעיה חינוכית שהולכת ומחמירה עם השנים, שהיא תוצאה של הצפיפות לצד השינויים התרבותיים והטכנולוגיים בעולם: אפילו בקרב ילדים הגדלים מחוץ למרכזי הערים הגדולות, ההסתגרות בין כותלי קניונים, בגני שעשועים שבהם הדשא מלאכותי, ובמרפסות שמש עם קליטת WIFI טובה שמאפשרת היצמדות למסכי הסמארטפונים, מרחיקה את הילד מהיכרות עם הטבע שנמצא לעיתים במרחק של פחות מקילומטר מביתו. 

כך, בסופו של דבר, הילד מכיר טוב יותר צמחים שהובאו לכאן במיוחד מדרום אמריקה ונשתלו בבריכת הנוי ליד הקניון, מאשר חרצית, סביון ופרג.  

למראית עין, בשבתות ובחגים ובחופשים מוצפים אתרי הטבע בהמוני משפחות ומטיילים, אבל ללא תיווך בסיסי של ידע על מה שרואות העיניים בטבע, הערך החינוכי של הטיול נמוך מהפוטנציאל הרב הגלום בו.  

כאן נכנסת לתמונה מערכת החינוך. תוכנית הלימודים במדע ובטכנולוגיה עשירה בתכנים סביבתיים, כמו חינוך להפרדת אשפה ולצמצום בצריכת אנרגיה כדי להפחית את פליטת הפחמן הדו־חמצני לאטמוספירה, אולם ההיכרות הבלתי אמצעית עם הטבע – עם מיני החי והצומח בסביבה הקרובה, עם מקווי המים, הסלעים, החופים והחורש המקיף את השכונה המודרנית – נראה כי הולכת ונעדרת מהקוריקולום.  

מהם ערכים סביבתיים? 

החינוך לשמירת הסביבה הוא ערכי וחשוב, אולם חוסר היכרות בסיסי של הילד את הטבע הסובב אותו עלול לפגוע במוטיבציה שלו ולגרום לו לתהות – על מה אני בעצם מגן? מהי אותה סביבה חשובה כל כך שעל ערכיה אני מתבקש לשמור? מהם אותם ערכים?  

משבר האקלים בהחלט מסכן את בית הגידול של דובי הקוטב, כפי שנלמד בשיעור מדעים; הוא גורם להמסת קרחונים ולפגיעה גם בביוספרה כולה – בבעלי החיים בקטבים, בדגה וגם בבני האדם שחיים קרוב לחופים.  

עם זאת, אצלנו בחצר האחורית והקדמית, בתי הגידול של בעלי חיים וצמחים רבים מאוד עומדים בפני סכנה ברורה ומיידית לא פחות ואף הרבה יותר. וכאן, בניגוד לסיביר ולקנדה, לכולנו יש יכולת לפעול. אם נצליח להנחיל להם את המידע ואת הערכים הללו, יוכלו הילדים של היום לשמור על המשך קיומם של השטחים הפתוחים עבור המטיילים בשבתות – ורצוי גם בימי חול – בדורות הבאים. 

מכל אלה ניכר כי מה שנותנת כיום תוכנית הלימוד במדעים – ובמקצועות רלוונטיים נוספים, שבהם נכללים תחום האקולוגיה ושמירת הטבע – אינו מספק כלל. יהיה זה תמים לצפות ששעות ההוראה של מקצועות המדעים ילכו ויגדלו בשנים הקרובות, אנו יודעים באיזה מרחב אנו פועלים.  

על כן יש לשלב את תכני הקיימות והגנת הסביבה כמה שיותר באופן רוחבי בבתי הספר, להשריש אותם בתוכניות הלימודים של מקצועות ההומניסטיקה ולדאוג שבהכשרת כל המורים שנכנסים למערכת החינוך יהיה רכיב של חינוך לקיימות.  

 

המאמר בשיתוף המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט