חייבים לתת למורים אופקים חדשים

אי־אז, זמן לא רב לפני בחירתו לנשיאות, הרים יצחק הרצוג טלפון לעובד יחזקאל, בעבר מזכיר הממשלה, ובפיו הצעה: להתמנות ליו״ר דירקטוריוני לוינסקי־וינגייט, שני מוסדות אקדמיים העתידים להתמזג. כעבור שנתיים וחצי, רגע אחרי טקס אישור ההסכם על ידי משרד החינוך והוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה, יחזקאל מניח את אבני היסוד לחזון שלתפיסתו ישנה לא רק את מערכת החינוך, אלא את מדינת ישראל. 

״המשמעות של המיזוג – שהוא ראשון מסוגו, פריטטי ושוויוני בין שתי מכללות לחינוך – היא מתן הזדמנות אדירה למערך הכשרות המורים בישראל״, אומר
יחזקאל בריאיון. ״אמרתי בזמנו להרצוג, ומאז לכולם, שאני רואה במרכז פלטפורמה אזרחית חשובה להשפעה על מערכת החינוך בישראל, בהישען על התפיסה שלי, שכוחן של ממשלות, בכל העולם, לבצע תהליכים הולך ומצטמצם, ולעומת זאת, הכוח של החברה האזרחית גדל. המרכז האקדמי שלנו ישפיע על המדיניות ויפעל לשינוי מערכת החינוך בישראל״.

למה בעצם הממשלות לא יכולות?

״ממשלות מאבדות כוח לטובת גורמים אזרחיים, מפני שהן מסרבות להשתחרר מפרדיגמות קיימות של כוח ושליטה, ולעבור לפרדיגמות של שיתוף פעולה. אנחנו נמצאים היום במצב שבו המערכות הטכנולוגיות לא זקוקות לממשלות כדי לשנות מציאות. בעיניי, אנחנו עומדים בפני
מהפכה שהאנושות עוד לא ידעה כמוה – הצעירים קוראים תיגר ובונים את העתיד ללא גופים ממוסדים, כולל הממשלות״. 

עד היום, לפי יחזקאל, המהפכה עצמה – למשל המהפכה הטכנולוגית ומהפכת המידע – היא שגרמה לשינויים. ״עכשיו״, הוא טוען, ״תוצרי המהפכה – הצעירים שלנו – הם שייצרו את השינויים, תוך קריאת תיגר על המודלים הישנים שממאיסים את עצמם ומוכיחים כמה הם לא רלוונטיים לעתיד״.

לייצר מנהיגות חינוכית

שנים של ניסיון כעובד ציבור ולאחריהן כיועץ אסטרטגי לעבודה עם הממשלה, ואחר כך גם לאחרים, הובילו את יחזקאל להתבונן בעין שונה על מערכת החינוך. ״האתגר הגדול ביותר של מערכת החינוך, בכל העולם, מתחיל מעניין מאוד קטן״, הוא אומר. ״מי שמאמין שילד בעידן הנוכחי רוצה, או שיש לו מוטיבציה, לשבת מול מורה ולשמוע אותו נואם במשך 45 דקות – תקוע בזמן. מי שחושב שאנחנו עדיין בימים שבהם מורה יכול להיכנס לכיתה ולומר, 'אני החכם ואני אלמד אתכם׳ – תקוע בזמן. מי שחושב שמקצוע ההוראה הוא כזה שנכנסים אליו בגיל 20 וממשיכים עד הפנסיה – תקוע. הכל בעולם משתנה: המקצועות, המאפיינים, המרחבים״.

ומערכת החינוך מה?

״מערכת החינוך מסרבת להשתנות, כאילו בכוח. אנחנו חיים בעולם שהופך להיות פחות ופחות מקצועני ויותר ויותר רב־תחומי. במבחן הזה רפורמות ממשלתיות לא רלוונטיות, כיוון שרפורמות כאלה סובלות מאותם תסמינים. גם לממשלה לוקח המון זמן לעשות דברים, גם לה קצב איטי וקשיים גדולים בתהליכי קבלת החלטות וביצוע. בסופו של דבר, התוצאה היא שאנחנו מרחיבים את הפער בין המערכת שאחראית על החינוך לבין הילדים שמגיעים אליה כדי ליצור לעצמם עתיד״.

איך אתה מתכוון להתמודד עם האתגר הזה?

״אנחנו רואים במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט את המקום שישפיע על מערכת החינוך העתידית ויעצב אותה. כדי שזה יקרה, התפקיד שלנו לא מצומצם לעולמות הכשרת המורים בלבד, אלא יכלול גם עיצוב מדיניות, מחקר, שיתופי פעולה בינלאומיים ותנועה גדולה מאוד של חשיבה משותפת במערך החינוך הישראלי. נשאף לבנות אצלנו מנהיגות חינוכית״. 

כלומר?

״בעיניי, גם המנהיגות עוברת תהליכי שינוי. אם בעבר מנהיגות נבחנה בכריזמה, ביכולת להרשים ובכושר דיבור, המנהיגות של היום כוללת יותר יכולות של ניהול התנגדויות ורתימת אנשים לטובת יצירת מציאות טובה יותר. המרכז האקדמי ישאף להיות מחולל של מנהיגות חינוכית, באמצעות דיון במצב הקיים, אפיון השינויים הנדרשים ורתימת גופים ומערכות לביצוע השינויים״. 

על אילו גופים ומערכות אתה מדבר?

״אני מתכוון לשותפים במערכת החינוך: בתי ספר, מכללות, בתי ספר לחינוך, גופים חשובים בחברה האזרחית שעוסקים בחינוך – אבל בעיקר, התלמידים עצמם. יש לנו נטייה לשכוח את היעד המרכזי של המערכת ולהתעסק במאפיינים שלה. עם כל הכבוד, הדבר הכי חשוב הם התלמידים. עד היום, כמעט כל ההחלטות על תהליכים התקבלו בלי שיתוף התלמידים. נכון שהניסיון חשוב ושהמבוגרים נדרשים כדי לייצר את האיזונים הנכונים, אבל בהחלט לא נכון לקבוע שהמבוגרים ואנשי המערכת יודעים לעצב את העתיד של הילדים טוב יותר מהילדים עצמם. לילדים יש היום מיומנויות שאין לצוות שמלמד אותם. לכן, אני שואף שנהפוך לפלטפורמה מובילה בארץ לשיתוף תלמידים וסטודנטים, מתוך כבוד והערכה לדרך שבה מכינים אותם לעתיד״.

להמשיך באיחוד

ברמה הפרקטית, מציע יחזקאל שני תהליכי עבודה עיקריים. הראשון, הגדרה מחודשת של תפקיד המורה. ״כל המקצועות בעולם משתנים היום״, הוא אומר. ״מורה חייב להפוך ל׳מאמן למידה׳, ׳מתווך למידה׳. הוא צריך להיות כזה שמחולל את חוויית הלמידה בסביבה הלימודית, באופן שבו ההיררכיות נשברות. הוא צריך לשפר ולהרחיב את מיומנויות הלמידה של התלמידים, את האוריינות שלהם. אנחנו צריכים לפתח למידה שנשענת על המיומנות של המורה, וגם של התלמידים.

״המורה״, הוא ממשיך, ״חייב להיות רב־תחומי, ולתפיסתי גם לעשות תנועה מקצועית. זה בסדר גמור, ואפילו טוב, שמורה יהיה איש הייטק בחצי משרה, או שחקן תיאטרון. זה יותר מבסדר שמורה ילמד שלוש–ארבע שנים, ימשיך לקריירה אחרת ויחזור ללמד. אנחנו חייבים לתת למורים אופקים חדשים, שישתלבו ברוח הזמן, שתהיה להם אפשרות להרוויח יותר, להיות רב־תחומיים״. 

השינוי השני, על פי יחזקאל, הוא בניהול בתי הספר. כאן הוא מציע רעיון שדובר בו לא מעט בשנים האחרונות, וגם במשרד החינוך החלו לפעול בכיוון. ״אם לא נאפשר למנהלי בתי הספר חופש פעולה רחב מאוד, תחת רגולציה מינימליסטית, לא נשתחרר מהכשלים שמונעים מהמערכת להשתפר״, הוא מזהיר. ״לא לשווא יש מחסור במנהלים. רבים עוזבים מפני שהם מרגישים שאין להם כלים לנהל״.

איך נותנים להם את הכלים הללו?

״משרד החינוך והמדינה צריכים להשתחרר מהרבה רגולציות וכוח שמוחזק אצלם בידיים, ולבזר את הסמכות באופן מושכל. המדינה תמיד תפקח, תוודא שמה שקורה בבתי הספר הוא על פי הדין והאתיקה. היא תמשיך למלא את תפקידה כרגולטור, אבל תפסיק לעבוד נגד אזרחיה. למנהלים צריך להיות חופש בבחירת המורים – או בבחירה להיפרד ממורים. בתי הספר צריכים להיות מנוהלים בשותפויות, ללא אישורים רגולטוריים מיותרים״. 

שינוי שלישי משמעותי שמציע יחזקאל, קשור גם בתחומים אחרים בניהול הציבורי בישראל – העברת סמכויות מהשלטון
המרכזי לשלטון המקומי, לצד איחוד גופים. ״צריכים להיות כאן שלושה–ארבעה מרכזים מוניציפליים שיודעים לעבוד ביעילות ולתת שירותים בסטנדרט בינלאומי״, הוא אומר. ״גם כמות המכללות לחינוך בישראל צריכה להצטמצם. עלינו להמשיך במגמה של איחוד ומיזוג, כמו שקרה אצלנו. ככל שהמדינה תדע לסייע בדבר, היא תסייע לעצמה. בסיוע המדינה יהיה קל יותר לצמצם את מספר המכללות לחינוך״.

איזו מערכת חינוך פגשת כשנכנסת לתפקיד?

״גם בלוינסקי וגם בווינגייט פגשתי צוותים מעולים, שעושים מלאכת קודש. בכל פרמטר של בחינת תפקודים ניהוליים – תקציביים, אימפקט, השפעה – הם מהטובים ביותר שיש. ברמה האישית, אני מתרגש מעצם הזכות להיות שותף לתהליכים שאמורים להשפיע על הדרך שבה אנחנו מחנכים את ילדי ישראל. כאשר מוניתי למזכיר הממשלה, אבא שלי אמר לי משפט שמאז ועד היום מלווה אותי: ׳מצד אחד הגעת למלכות ישראל, מצד שני – תזכור שאתה משרת של עם ישראל׳. מבחינתי, היכולת הזו לשרת את מערכת החינוך, היא כמו לשרת בקודש הקודשים".  

הכתבה בשיתוף המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט