חודש חלף מאז שעולמנו התהפך, מאז שצער החל לצבוע את מחשבותינו, מאז שהפסקנו לישון טוב בלילות. עם זאת, מצב החרום בו אנו נתונים הופך אט אט לשגרה – שגרת מלחמה.
לרוב שגרה היא דבר מבורך, אך נראה כי מערכת החינוך לקחה אותה כמה צעדים רחוק מדי. ימים ספורים בלבד אחרי פרוץ המלחמה הנחה המשרד להתחיל בשיעורים מקוונים, וזמן לא רב לאחר מכן חזרו התלמידים לבתי הספר כמעט בכל הארץ – בתחילה לשעות מופחתות, ובימים האחרונים כמעט כרגיל.
במשך כל הזמן הזה, מספרים התלמידים וההורים, במשרד לא חשבו לעומק על ההשלכות ולא התייחסו למצב המורכב: האם התלמידים במצב נפשי המאפשר למידת מקצועות רגילים כשבחוץ הכל סוער? איך מורים – אלו שלא התגייסו למילואים – יוכלו להתרכז בלימוד?
הגישה הזאת של מערכת החינוך, המעידה על חוסר הבנת צרכיהם של התלמידים, נובעת מבעיות השורש במערכת המושתת על ערכים שגויים המתעדפים הקניית ידע על פני למידת מיומנויות, וחתירה להשכלה על פני עיסוק בחינוך.
כך נוצר מצב שבו כולנו מתרכזים בניסיון לעמוד על הרגליים לאחר המכות שספגנו, לשלוח את אהובינו להילחם, לבכות, להספיד ולדאוג לעתיד העם והמדינה, ואילו משרד החינוך מתעקש להמשיך במסלול השגרתי של הלימודים במהירות האפשרית, בלי לראות את האבסורדיות שבדרישה הזו.
אמילי, תלמידת כיתה ט' בבית ספר ממלכתי בעמק יזרעאל, מספרת שנכון לעכשיו היא לומדת יומיים בשבוע בכיתה וכל השאר בזום. ״כשהתחילו הלימודים, בשיעור הראשון של כל מורה, דיברו קצת על המצב אבל לא מעבר לזה״, היא מספרת. ״כולם המשיכו עם החומר הרגיל".
האם לדעתך זו דרך נכונה לפעול כיום?
"לדעתי האישית – כן ולא. מצד אחד צריך בסופו של דבר להחזיר אותנו לשגרה, מצד שני החזירו מהר מדי, וגם כרגע מאוד קשה להחזיר את עצמך לשגרה בכלל, כי זו לא שגרה רגילה".
מה היו צריכים לעשות לדעתך?
"אולי טיפה לדחות את זה, לתת לעכל את המצב, כי על השבוע הראשון לחזור ללימודים זה לדעתי מוגזם. מרגיש לי שלא באמת אכפת להם מהרצון שלנו, כי הם רק רוצים שנלמד בשביל הבגרויות והעתיד והכל, אבל הם לא באמת רואים אותנו. יש תלמידים שלא רוצים להגיע לבית ספר כי אולי ההורים שלהם לא מסכימים, או שהם אולי מרגישים שכבד להם״.
איתמר, תושב ירושלים ותלמיד בכיתה ד' בבית ספר ממלכתי חרדי, מוסיף: "עשינו מצגת שכל אחד כותב תפילה במילים שלו לחיילים, ואז כל הבית ספר יכולים לראות את זה. ביומיים הראשונים עשו לנו גם תרגילים לירידה למקלט. ועכשיו הכול רגיל כאילו אין מלחמה".
אתה מרגיש הבדל בלימודים בין התקופה שלפני המלחמה לבין המצב כיום?
"לא ממש. כבר היה לי גם בוחן פתע וגם שני מבחנים. מה ששונה זה שהמורה שלנו לספורט במילואים, אז אין לנו שיעור ספורט ונותנים לנו שיעור חופשי".
מלבד החזרה המהירה מדי למוסדות הלימוד ולשגרה המדומה, ישנה בעיה נוספת. "התלמידים לא יכולים לשבת לזום או לשיעור בכיתה כשהעולם מתפרק סביבם, גם אם זה לצורך הפגתי", אומרת חברתנו למערכת, עינב עמרם אשרוב, מרצה בקריה האקדמית אונו בתואר ראשון ושני לחינוך, ומסיימת דוקטורט לחינוך בלתי פורמלי. "מערכת החינוך שלנו כושלת בהתאמת הסביבה החיצונית שהילדים צומחים בה אל המציאות והחיים. היא שמה אותם בבועה, הנקראת כיתה או בית ספר, והיא מנותקת לגמרי מהחיים".
בפועל, הילדים אינם חיים בבועה, הם נחשפים לטלוויזיה, לחדשות, לסרטוני זוועה, ולכל מה שקורה סביבם. "לנסות להפוך את בית הספר לסביבה שבה המצב שאנו נתונים בו לא קיים – זו לא המשמעות של מערכת חינוכית, לא כך היא אמורה לפעול״.
פה ושם ישנן יוזמות פרטיות ליצירת שיח ומתן כלים להתמודדות. בין השאר, בזכות יוזמה של מועצת התלמידים והנוער הארצית, אשר ביקשה ממשרד החינוך לפעול ובעקבות כך פורסמו המלצות – לא מחייבות. בין השאר: קיום שיח ריגשי יומי, שיח אקטואלי על המצב, פעילויות הפוגה ספורטיביות, מיקוד חומר הלימוד בהתאם לבחינות, ועוד.
בשורה התחתונה, המלחמה מציפה את אותן בעיות שהיו גם לפניה, אבל ביתר שאת. והיא מציפה את הניתוק וחוסר התפקוד של משרד החינוך, שמותיר את הצוותיים החינוכיים להתמודד עם ילדים רבים שחווים מצוקות, ללא הכלים והידע המתאימים כדי לתת עזרה והכוונה.
