בבית הספר התיכון שלמדתי בו מאמינים בתרומה למדינה.
אחוזי הגיוס בו הם מהגבוהים בארץ, כולל ליחידות הכי מובחרות. המורים שלי תמיד עודדו אותנו לחשוב בגדול, להשתפר ותמיד לתרום ולהירתם. בוגרי התיכון משתלבים במקומות הנחשבים במשק והתרומה שלהם למדינה ולחברה לא תסולא בפז.
4 בוגרים ותלמידים של בית הספר נרצחו בשבעה באוקטובר או נפלו במהלך לחימה ביום הזה. הצוות החינוכי הכיר כל אחד ואחת מהם באופן אישי, כמובן.
ולכן אני לא יכול שלא לעצור ולשאול: איך יכול להיות שמאשימים אותם עכשיו בתמיכה בטרור?
הכל התחיל בהודעה ששלח אחד מבוגרי בית הספר לקבוצת הוואטסאפ של השכבה שלו.
הוא צירף צילומי מסך של פוסטים שהעלה תלמיד אחר מאותה שכבה, והאשים אותו בהבעת שמחה על הטבח הנורא שהתרחש בשביעי באוקטובר. לא פחות.
משם הלך הסיפור הזה וצבר תאוצה וזעם. איך אפשר שלא? הרי ברור שמי שמביע תמיכה בטבח המזעזע צריך להיות מוקצה מהחברה.
אלא שהטענה הזאת כלל לא הייתה נכונה ובפוסט המדובר לא הייתה כל תמיכה ברצח ההמוני.
הצוות החינוכי של אותה שכבה ביקש להגיב בצורה שקולה ואחראית.
בהודעה ששלחו באותה קבוצת בוגרים הבהירו שבתכנים המדוברים לא היו גילויי שמחה על הטבח אלא הבעת צער על הפלסטינים שאיבדו את חייהם, והסבירו על ההבדל בין שני הדברים. הם קראו להימנע מציד מכשפות והזמינו את הבוגרים שמעוניינים בכך – לבוא לשוחח איתם באופן אישי ולחלוק את תחושותיהם.
זה לא עזר.
גורמים שונים, שחלקם כלל לא קשורים לבית הספר, הפיצו את הסיפור הזה בגרסתו המעוותת והוא התפשט כמו אש בשדה קוצים. לפי הגרסה הזאת, הצוות החינוכי הביע תמיכה בטרור ונתן גיבוי למי שהביעו שמחה על טבח שביעי באוקטובר.
זה הגיע כמובן גם להורי התלמידים הנוכחיים בבית הספר. אתם כבר בטח יכולים לנחש מה הם דרשו.
הרוחות סביב בית הספר עדיין לא נרגעו מאז, וזו רק דוגמא אחת למחול שדים שמתקיים בעוד ועוד מקומות, כולל מוסדות אקדמיים, פוגע בשמם הטוב של אזרחים ישראלים, אפילו בביטחונם האישי.
מעבר לתחושת הבושה והכאב שירגיש כל אדם שעומדת נגדו האשמה חמורה כל כך, הסכנה לנו כחברה היא משבר האמון שנוצר כאן: בין אזרחים, בין תלמידים ומורים, בין מעסיקים ועובדים, בין לקוחות ונותני שירות, בין ערבים ויהודים. כל אחד יכול להפוך ברגע להיות אויב, אם יהיה מי שלא יאהב את דעתו וימצא דרכים לעוות אותה.
כמדינה שחפצה לנצח את המערכה וחפצת חיים, אנחנו חייבים להיזהר שלא ניפול למחוזות המקרתיזם. הקרע האזרחי העמוק הזה שמתבטא בחוסר אמון שלנו אחד בשני, בחשדנות ובהססנות ישרת רק את אויבנו. להם אין אולי את היכולות הצבאיות להביס את ישראל, אבל אם לא ניזהר – הם יצליחו לקרוע אותנו עוד מבפנים ולהשאיר אותנו חבולים הרבה יותר.
