בקיצור: יותר ויותר ישראלים לא מבינים מהי דמוקרטיה, וכתוצאה מכך חלקם גם לא מעריכים אותה. זה מתחיל במערכת החינוך, שבמקום לעודד דמוקרטיה ולחנך לערכים דמוקרטיים, מתייחסת לתלמידים כאל אשמים כל עוד לא הוכחה חפותם, פוגעת באמון שלהם ומרגילה אותם על בשרם לדיקטטורה. ככה זה מרגיש מהצד שלהם.
שלטון דיקטטורי יכול לעלות רק כשהאזרחים רגילים לדיקטטורה, או לפחות, לא מקבלים את מלוא הזכויות שלהם בשלטון הדמוקרטי גם כך; כשהם לא מודעים לְמה מותר ומה אסור לשלטון לעשות. דמוקרטיות לא נופלות ביום אחד, הדרך לשם ארוכה, אבל היא מתחילה בחינוך לדיקטטורה. כאשר האזרחים הצעירים ממפנימים שהחוקים לא ברורים, שבעלי הכוח הם שקובעים, שאין מה לדרוש צדק ובטח לא זכויות, והדבר היחיד שיש לשאוף אליו הוא שיום אחד אתה תחזיק בעמדת הכוח ותגיד לאחרים מה לעשות, קל יותר להעביר את הדמוקרטיה מן העולם.
קשה להאמין, אבל בישראל אנחנו מחונכים לדיקטטורה כבר שנים. איבדנו את היכולת לדרוש צדק וזכויות, לבקש הסבר ויחס הוגן, והנה הדיקטטורה כבר כאן. מערכת החינוך פועלת בדיקטטורה, וכולנו היינו שם כתלמידים ושולחים את ילדינו לשם, כי דווקא יצאנו בסדר, לא? אנחנו מתעלמים מהעוול המתמשך לילדים ומקווים שניפול על מחנך נחמד שיעזור להם, כי המערכת, אויש המערכת, מחנכת את הדור הבא לא להבין מהי דמוקרטיה.
״כאן זו לא דמוקרטיה, אומרים לנו המורים", אומרת ליה. "זה המשפט הכי שגור בבית הספר".
"כאן זה לא בית ספר דמוקרטי", אומר רועי.
"דעתך נשמעה אך לא מתקבלת", אומרת קורל.
ליה, קורל ורועי, וכן דניאל ואלה, מבהירים היטב: הדיקטטורה כבר כאן.
ביניים: ערעור תפיסת המציאות
זה קורה לא פעם אחת ולא פעמיים: תלמידים מרגישים שמשהו לא תקין, לא עובד, לא נכון ולא צודק. אין עם מי לדבר, אם הם מתלוננים, כנראה שהם האשמים. כנראה שהם עשו משהו וזה מגיע להם.
״יש מורה שאני לא מסוגל להיות בשיעורים שלו, הוא סקסיסטי ומדבר לא יפה לבנות או שמדבר יותר מדי יפה לבנות״, אומר דניאל. ״הוא יוצר תחושה מאוד לא נעימה בכיתה. היו בנות שרצו להתלונן על זה, אבל הן פחדו לדבר עם המורים אז הן הלכו לדבר עם תלמידה משכבת י״ב שמכירה אותו ועובדת איתו. החלטתי שאני לא יכול להיות נוכח בסיטואציה הזו יותר, וביקשתי מהמחנכת שלי פטור מהשיעורים שלו. המחנכת שלי לא רצתה לטפל באמת בבעיה.
"אני מרגיש קצת מטורף. אני רואה דברים, מרגיש, אבל המורים אומרים לי 'לא נכון, זה לא קרה. זה בטח אשמתך. זה אתה שלא הבנת. לא יכול להיות שהמורה התנהג ככה. זה לא הגיוני מה שאתה אומר, אולי לא קרה כלום? כולם אוהבים את המורה הזה׳. במקום להקשיב לתלמיד, הם מערערים את תפיסת המציאות שלו. עד שאני מטיל ספק במה שאני יודע, במה שראיתי ובמה שהרגשתי".
"אני הגעתי מבית ספר דמוקרטי", אומר רועי. "והמשפט שהמורים שלי הכי אוהבים להגיד לי כשאני מביע את דעתי, הוא 'כאן זה לא בית הספר הדמוקרטי׳, במין חצי לעג. כאילו אני לא בסדר שאני חושב שמותר לי לומר מה אני חושב״.
"הדברים שאומרים בבית הספר הופכים להיות בשבילנו הנורמה. זה נכנס לתודעה", אומרת ליה. "לדוגמה, הבנתי שזה בית הספר שהשפיע על הדעות שלי בצורה מאוד קיצונית, עד שלהתלבש קצר נראה בעיניי זה לא ראוי. פתאום קלטתי כמה הדברים שאמרו לי שטפו לי את המוח".
"אף אחד לא אומר לי 'אני מבין אותך׳", אומרת קורל, "רוב המורים פשוט מתעלמים ממה שאנחנו אומרים ומנסים לטאטא את הכול מתחת לשטיח. כי אם זה לא קרה באמת, לא צריך להתמודד עם זה".
"אין לנו צרכים״, אומרת אלה. "אפילו לא לשתות או ללכת לשירותים. זה מפריע להם".
ליה: "אם אני צריכה לצאת לשירותים אומרים לי ׳לא׳. כי ברור להם שאם יוצאים לשירותים אז קבעתי עם חברה במסדרון, ולא כי אני צריכה פיפי, או אולי סתם שנייה להתאוורר. אין אפשרות כזו. לא יכול להיות״.
״לי המורה ספרה את הפעמים שיצאתי לשירותים", אומרת אלה במבוכה, "'את כבר יצאת, את לא יוצאת שוב' היא אמרה לי. אבל היה לי וירוס בבטן, והייתי חייבת ללכת לשירותים דחוף. בסוף השיעור היא עשתה לי שיחה״.
קורל: ״יש לי מורה שידוע לכולנו שבשיעור שלה – שעתיים! – אסור למלא מים ואסור לצאת לשירותים״.
משחקי שליטה
״אין לנו שנייה לעצמנו, זה נכון גם בשיעור וגם בהפסקה", אומרת ליה. "אצלנו אסור להיות בכיתות בהפסקה. מוציאים אותנו החוצה ונועלים את הכיתות".
קורל: "כל החפצים נשארים נעולים בכיתה, אלא אם כן אנחנו מספיקים לקחת אותם. אבל אם המורה צועקת, מרוב לחץ לא מספיקים לקחת שום דבר, וגם אם כן, אי אפשר להסתובב כל הפסקה עם מלא דברים".
אלה: "לא תמיד נעים להיות בחוץ ואני מעדיפה את הפינה שלי בכיתה".
ליה: "יש זלזול באינטליגנציה שלנו, חושבים שברגע שיעזבו אותנו לבד, נלך מכות ונתנהג כמו חיות בג׳ונגל. אנחנו נמצאים במקום שמפקפקים בשפיות שלנו. לא עשיתי עדיין שום דבר וכבר כועסים עליי שעשיתי משהו לא בסדר".
אלה: "אם אני מחזיקה מספריים בשיעור הם משתגעים. ישבתי בשיעור משעמם כלשהו, וגזרתי עם מספריים דף מהמחברת. המורה בא ומסתכל עליי ושואל אותי: ׳מה את עושה?׳ ואני אומרת, ׳אני גוזרת עם המספריים׳. והוא אומר לי ׳את יודעת שהמספריים האלה מסוכנים? את יכולה לדקור את מי שלידך׳. הוא עצר את השיעור, ועשה הרצאה על זה שאף אחד לא גוזר שום דבר, אם לא אמר שצריך לגזור משהו. הוא לקח לי את המספריים והחזיר לי אותם בסוף השיעור״.
קורל: "זה סוג של כלא, שאסור להכניס דברים לכלא בביקורים, כי כל דבר יכול לשמש אותם כנשק. גם מספריים זה נשק. פלאייר זה נשק, אפילו אם את מרימה את המחברת או את התיק, זה נשק. הם כועסים על דברים שאין לי דרך לצפות והם לא הגיוניים. כאילו אנחנו במחלקה פסיכיאטרית״.
אלה: "המורים אומרים שאנחנו בגיל קשה. מעניין, אנחנו קשים רק להם, כשאנחנו בבית הספר. בעיניהם אנחנו בעיה שהם צריכים לטפל בה״.
ליה: "נראה לי שאם לא היו תלמידים בבית הספר, הוא היה עובד ממש טוב. אנחנו רק מפריעים להם".
דניאל: "זה פשוט ככה. לדוגמה, העניין של להשתתף בשיעורים. זה נראה כאילו הם רוצים שנשתתף, אבל נותנים לי להרגיש שאני מפריע כשאני מנסה. אני תלמיד טוב, אני לא מפריע בשיעורים, אני מביע את דעתי ומשתתף בשיעורים, ולא תמיד זה נגמר טוב. השיעור חשוב לי מספיק כדי להביע דעה".
רועי: "אם אני יודע שלהביע את הדעה שלי, להשתתף בשיעור ולקחת חלק בשיעור לא רק לא עוזר לי אלא גם פוגע בי, למה שאני אשתתף בשיעור? אולי עדיף שאני אשתוק. שהמורים יעשו את ההצגה שלהם ולא צריך שהתלמידים ייקחו חלק״.
קורל: "יש מורים עם ביטויים ממש מגעילים, שמשפילים ומעליבים. הייתה לנו מורה שאמרה שאנחנו ׳מפגרים ולא רק בחומר׳, או מורה שאומרת לילדים שהם ׳הפרעה לציבור׳. שהם ׳צריכים להיות כמו קקטוס, להיות בשקט ולצמוח׳".
בלי ביקורת
"'זה לא המקום לבקר את המערכת, יש פה שיעור, צריך לחזור לנושא', זה גם משפט שאומרים לא מעט", מספרת ליה. ״צריך לחזור לנושא. וזה אף פעם לא הנושא שהתלמידים רוצים להעלות".
"לא מדברים איתנו", אומר דניאל. "גם כשזה קשור אלינו. לנו, בבית הספר, היה מקרה שמורה הטריד תלמידה. כל התלמידים דיברו על זה, אבל המורים לא רצו לפתוח את הנושא. לא דיברו איתנו, לא נתנו לנו הסבר. כולם ידעו, אבל לא מדברים על זה. בסוף התלמידים אִרגנו הפגנות, שהם לא רוצים ללמוד עם מורה שחושדים בו שהטריד מינית תלמידה. אחרי הסיפור הזה המנהלת ארגנה שיחה, אבל במקום להסביר ולבנות אמון מחודש בין התלמידים למורים, היא התלוננה ש׳התלמידים הפיצו שמועות על המורה׳. המורה עדיין מלמד, ואנחנו לא יודעים מה היה שם. זה רק החריף את הבעיה״.
אלה: ״הם מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח תלונות של תלמידים״.
ליה: "כי הם מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח גם תלונות של מורים, זה מגיע מלמעלה. אנחנו, האנשים הקטנים במערכת, נפגעים״.
קורל: "אנחנו חיים במדינת משטרה. בתוך בית הספר זו מערכת משטרתית. המורים הם השוטרים והתלמידים הגנבים״.
אלה: "מתייחסים אלינו כאילו אנחנו בעיה או מטרד, ולאט־לאט אנחנו הופכים להיות כאלה".
רועי: "זה לאט־לאט מחלחל, שאנחנו כנראה באמת הבעיה״.
אלה: "ביקשנו פעם מהמורה לסגור את הווילון בכיתה, כי ההשתקפות של האור מנעה מאיתנו לראות את מה שהיא כתבה על הלוח. והיא התחילה לצרוח עלינו, למה לא סגרנו את הווילונות לפני שהתחיל השיעור. מה, את רצינית?"
דניאל: "למה בכלל יש לגיטימציה להתנהלות הזאת בבית הספר? למה לצעוק ולכעוס עלינו כל הזמן? המורים מצפים שהתלמידים ייקחו אחריות על הכיתה, אבל לתלמידים אין שום רצון לקחת אחריות על הכיתה או על בית הספר. לא מלמדים אותנו מה זו אחריות אישית, לא מראים לנו שהם לוקחים אחריות״.
השלטון לא טועה
"המורה תמיד יודע הכי טוב", אומר דניאל. "זה פשוט להגיד: אני בעמדת הכוח, אז אני יודע יותר ממך״.
״המורה לא מאחר, הוא מתעכב", צוחקת קורל. "יש את החוק הזה שאם מורה מאחר ברבע שעה אפשר ללכת, אבל זו פיקציה. אנחנו לא יכולים ללכת. המורים יכולים להגיע באיחור של רבע שעה ויותר, אבל לנו אסור לצאת מהכיתה. היה לי מקרה שהשיעור התבטל ולא הודיעו לנו".
דניאל: "המורה יכול לאחר לי בדקה או בעשר דקות, ואני לא יכול לאחר בדקה אם הייתי בשירותים. המערכת לא מענישה את המורה אם הוא מאחר בכמה דקות. אותי כן״.
ליה: ״ברור שזה הגיוני למה אסור לתלמידים להיות עם טלפון. אבל אם המורה צריך לקבל שיחה, היא בטח ממש חשובה".
דניאל: "קרה פעם אחת שאמא שלי התקשרה אליי בגלל משהו מאוד חשוב ולא יכולתי לענות בכלל, ובטח לא לבקש מהמורה. אבל למורים זה קורה הרבה, פעם או פעמיים בשבוע, שמתקשרים אליהם באמצע השיעור״.
אלה: "ספגתי את המסר הזה לאורך השנים. המבוגרים יודעים וצעירים לא. למבוגרים יש דברים יותר חשובים בחיים, יותר בעייתיים, יותר משמעותיים. אבל גם לחברים שלי יש בעיות אמיתיות: רפואיות, נפשיות, משפחתיות".
ליה: ״מה הבעיה להסתכל על התלמיד כמו בן אדם, באופן הוגן, ולדבר איתו בגובה העיניים? זו לא הפעולה, זה המסר. המורה יכולה להגיד בכיתה: ׳אני מצטערת, יכול להיות שתהיה לי שיחה בזמן השיעור׳, ובאותה המידה תלמידים יכולים לומר למורים, ׳אני מצטער, עלולה להיכנס לי שיחה, האם זה בסדר?׳״
הפרד ומשול
"אני תלמידה כזו, שהמורים אוהבים״, מודה אלה. ״אני מודעת לזה. אם המורה צריך לשלוח הודעה לכולם, הוא יבקש ממני, אם הוא צריך לחזור על מה שהיה בשיעור שעבר, יבקשו ממני להקריא. אני זו שמבקשים ממנה לגשת למורה ולדבר בשם כל הכיתה, כי לי הם אולי יקשיבו. יש תלמידים שהמורים בכלל לא מתייחסים אליהם, ויותר גרוע, אומרים לתלמידים אחרים שלא כדאי להיות איתם."
דניאל: "או שהם לועגים לתלמידים שדיברו בזמן השיעור״.
רועי: "אני לומד בסביבה תחרותית, אנחנו נלחמים על המקום שלנו שם. אנחנו נלחמים על הערך העצמי שלנו, גם לימודית וגם חברתית. זה לא אמור להיות ככה, שאנחנו אחד נגד השני, אבל ככה הם שולטים בנו".
קורל: "אצלנו מביישים תלמידים בזה שמענישים את כולם בגלל משהו שכמה עשו, כדי שנכעס אחד על השני. יש עונש קולקטיבי על משהו שקרה בין שני ילדים, ואז מביישים את הילדים האלה, ומסבירים לנו שבגללם גם אנחנו נענשים".
רועי: "הם יוצרים משת"פים, רוצים שנלשין אחד על השני ונעשה להם את העבודה. לנו היה שיעור שהרכזת הגיעה ואמרה ש׳יש כאן תלמידים שמפריעים לשאר הכיתה׳, והיא מציעה לנו לדווח מי הם. אז קמתי ושאלתי אותה אם היא בעצם מבקשת שנלשין אחד על השני והיא אמרה 'לא, מה פתאום להלשין, אבל אתם יכולים לכתוב על פתק את השמות של הילדים שמפריעים ולדחוף אותו באנונימיות מתחת לדלת המשרד שלי'. זה יצר מהומה בכיתה. כמה ימים אחר כך היא באה לדבר איתי, ואמרה שנראה שיש לי השפעה על הכיתה, אז אולי נשתף פעולה ואני אשפיע על התלמידים להיות בשקט וללמוד״.
קורל: "יש ציפייה כזו שאם מישהו העתיק בבחינה, נבוא ונגיד למורה שהילד ההוא העתיק. הם רוצים שנפחד שיאשימו גם אותנו, או יפסלו לנו את הבחינה״.
ליה: "לפני שנתיים שני ילדים הלכו מכות והענישו את כולם. ביטלו לנו יום סיור, ובמקומו הילדים שהרביצו העבירו שיעור על איך לפתור סכסוכים. הם בטח חושבים שזה עונש חינוכי. אבל זה מאוד משפיל בשבילם ונעשה גם על חשבוננו, שביטלו לנו את יום הסיור. כששאלנו למה, הם אמרו שאנחנו נענשים כי לא הפרדנו ביניהם״.
אי אמון
"הייתה ילדה שעברה אלינו לכיתה, והמורה שלימדה בשיעור הראשון לא חיבבה אותה״, אומרת קורל. ״היא מתחילה להקריא שמות ואומרת לה, 'את לא כתובה פה'. שאר התלמידים אומרים: 'היא באמת עברה אלינו׳, והמורה לא האמינה. היא עצרה את השיעור והוציאה אותה החוצה, אמרה שהיא לא חוזרת בלי אישור מהמזכירות שהיא באמת עברה כיתה".
ליה: "הם כל הזמן אומרים לנו 'למה שלא נוכל לסמוך עליכם, אתם כבר גדולים', אבל מבהירים בכל פעולה שלהם שהם לא סומכים עלינו בשום דבר".
קורל: "אנחנו תמיד בתחתית סדר העדיפויות, ומבחינתם אנחנו משקרים כל הזמן. כל הזמן צריך להתחנן לחסדים".
ליה: "אני בסך הכול מנסה לקבל את מה שמגיע לי, לא מנסה לרמות אותם, ועדיין מפקפקים באמינות שלי כל הזמן״.
אלה: "בגלל שיש להם כל כך הרבה כוח, אין לי שום דרך להוכיח להם שאני ישרה. אין לי שום דרך להוכיח להם שאני לא עושה דברים כדי לעקוץ את המערכת״.
קורל: "היום שבו המורים ישמעו מתלמידים מה התלמידים עוברים, יהיה היום שהדברים יוכלו להשתנות״.
ליה: "אנחנו צריכים להציב חזית אחידה, כי אנחנו חלשים גם ככה״.
קורל: ״אני מצפה מכל מורה שטובתי תהיה לנגד עיניו. לפני הכבוד שלו. בשלטון דיקטטורי הכבוד מאוד חשוב. מעל לכול. אבל אנחנו חיים בשלטון דמוקרטי, גם האזרחים חשובים, לא?"
