בקיץ 1996 עשה בנימין נתניהו את צעדיו הראשונים כראש ממשלה. גם כמה כתבים מדיניים של תקשורת חשדנית ועוינת עשו אז את צעדיהם הראשונים, בניסיון לעכל אבטיפוס חדש של מנהיג ישראלי, עם ארומה אמריקאית וניכור כלפי כל מה שסימל את ישראל של שמעון פרס המובס ושל יצחק רבין ז"ל, שנה אחרי הרצח ההוא.
הזמן שעבר השכיח אצלי חלק מהפרטים. האם היה זה ארמון מפואר או שמא בית המלון של ביבי ושרה, שאז עוד הייתה סתם שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה? מה שלא נשכח הוא פנים הלוקיישן – חדר רנסנסי מרהיב ביופיו וברהיטיו. ומפיק המזיע עד עמקי נשמתו, כאשר שעון הדד־ליין מתקתק והוא עמל כבר שעתיים על הכנת סט צילומים עמוס תאורה וציוד סאונד ושתי מצלמות לקראת ראיון מיוחד עם ראש הממשלה, שסיים זה עתה פגישה ("טובה מאוד", כמובן) עם מנהיג אירופאי.
ואני זוכר את ביבי, את ראש הממשלה נתניהו, מגיע לראיון באיחור, שלימים נכנה אותו אופייני, של 45 דקות, נכנס לחדר. לא ממש מחייך, לא ממש מתייחס, קורא אליו את שי בזק הדובר, לוחש משהו על אוזנו, ואת בזק קורא לי ולוחש משהו על אוזני: "אתם צריכים להפוך את הסט". ואני שואל: "למה?", מבין שהלך על הדד־ליין, ובעיקר חושש באמת לשלומו של המפיק שלא מזמן עבר איכשהו בהצלחה את התקף הלב השני שלו. "כי ביבי לא מצטלם מצד שמאל" (נדמה לי שזה היה שמאל), הסביר בזק ופירש: "זה לא הצד הטוב שלו".
כמעט 20 שנה חלפו, נתניהו כבר סוגר קדנציה שלישית כראש הממשלה וכמעט תשע שנים בתפקיד, שני רק לבן גוריון, אבל המניירה והמסכה ההיא מהארמון ההוא עודנה על פניו. נתניהו? הוא תמיד היה כאן, אנחנו מרגישים, אבל עדיין לא באמת מכירים אותו, נהנים לשנוא אותו אבל לא יכולים בלעדיו, תוהים איך אדם מפוחד כל כך הופך למפחיד הלאומי; ואנחנו המפחדים בטוחים שרק הוא ישמור ויציל. או איך זה שאדם בודד כל כך מצליח לשרוד בג'ונגל פוליטי שבו חברים הם לפעמים כל מה שיש לך כדי להישאר בחיים, אל מול הקמים עליך להשמידך.
נתניהו? אנחנו יודעים שהאיש הזה שמאיים במלחמה על איראן עושה במכנסיים כשצריך לאשר או לנהל מבצעים צבאיים קטנים מול כנופיית טרור עזתית; ואנחנו לא באמת מסוגלים להיזכר ברעיון מקורי אחד או בחזון מרענן שצמח מתוך נאומי הפאתוס הצ'רצ'יליים. ובכל זאת הוא כאן איתנו, חי ובועט, קצת עייף ושחוק אבל עדיין – כל עוד לא יוכח אחרת – המועמד המוביל לקדנציה רביעית כראש הממשלה העוד־מעט־נצחי של מדינת ישראל.
