ארבע מפלגות שרדו, בגלגולים שונים, מקום המדינה. המפלגה הקומוניסטית שהתגלגלה לחד"ש, הפכה חלק ממרקחת מוזרה בשם 'הרשימה המשותפת', שאין כמעט שום דבר משותף בין מפלגותיה. הליכוד הפכה להצלחה הגדולה של הפוליטיקה. חיית הטרף שגדלה מגורה אופוזיציונית רושפת, למפלצת שלטון הרחוקה שמיים וארץ מהחזון והאלגנטיות של מייסדיה. השתיים הנוספות, מפלגת העבודה והמפד"ל, עברו גם הן תהפוכות רבות. שתיהן ייצגו קהלים ברורים. במיינסטרים הכלל־ישראלי – ובמגזר הסרוג. ושתיהן, נדמה, הלכו לאיבוד בדרך, בלי להבין אם חפצות חיים הן, או בעלות משאלת מוות פוליטי ואי־יכולת אמיתית להתחדש.
המפד"ל דילגה בין סוגים שונים של מנהיגים מאז הסתלקותו של זבולון המר ז"ל. מתזוזה לחרד"ליות עם יצחק לוי, התמכרות לניחוח הדרגות עם אפי איתם, חזרה לסולידיות עם זבולון אורלב, זליגה למחוזות ההזיה או השעמום עם דניאל הרשקוביץ; ואז הגיע נפתלי בנט והפך את התנועה המדיפה ניחוח עובש לסטארט־אפ פרטי ונוצץ. ואז הוא עזב. המפד"ל, בתוכה, נשארה אותה מפד"ל. עם רבנים מעיקים ועסקנים חסרי תועלת. הרבנים והעסקנים המבוהלים רצו אל הדמות הראשונה שחשבו עליה. רפי פרץ, גם רב, גם קצין בכיר, גם מחנך, גם טייס. מה יכול להיות רע? ובכן, כמעט הכל. פרץ הוא הנון־פוליטיקאי הקלאסי, ולא במובן הטוב של המילה. חסר יכולות וכריזמה, עתיר תמימות, תלוש לחלוטין מהאלמנטים שטמונים בחובה של הקריירה החדשה שלו. איך היה אומר דורון מדלי? פרץ פשוט נקלע לסיטואציה. אבל במקרה הזה לא יהיה שום ניצחון, רק עוד כמה מבוכות, עד ההתפיידות אל מחוץ לתודעה.
