הדרום נגד הצפון

"זה יפה שאתה ניטרלי, אבל ניטרלי לטובת מי?" הוא משפט המיוחס לאבא אבן, שר החוץ המיתולוגי של ישראל. אכן, אין באמת ניטרליות אבסולוטית. בסופו של דבר ניטרליות, נניח בין תוקפן לקורבן – למשל, ישראל המתפתלת בין רוסיה לאוקראינה – משרתת את התוקפן. ככה זה, ניטרליות משרתת תמיד צד אחד יותר מאשר את האחר.  

דומה כי אין ביטוי שמתחבר יותר לניטרליות, מאשר ״בלתי מזדהה" – כשם הארגון שהוקם על רקע המלחמה הקרה ואיגד את המדינות שנקראו אז ״העולם השלישי״. לא רק מתוך עלבון, חלילה, אלא מפני שהעולם הראשון היה המערב, השני הגוש הקומוניסטי והשאר קובצו ל"שלישי". 

בלב המאבק 

מי שטבע את הביטוי "אי־הזדהות" היה ג׳ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, מהשושלת האגדית נהרו־גאנדהי, שעד כה כיהנו מבניה שלושה ראשי ממשלה ושישה ראשי מפלגת הקונגרס. הוא עשה זאת בנאום בשנת 1954, בעיצומה של המלחמה הקרה. המצור על ברלין, ההשתלטות האלימה של ברית המועצות על מדינות מזרח ומרכז אירופה, פצצת האטום הסובייטית, השתלטות הקומוניסטים על סין ומלחמת קוריאה כבר אירעו. באירופה הוצבו זה מול זה אלפי טנקים, מטוסים, וחיילי חובה משני הצדדים התכוננו למלחמת העולם השלישית שהייתה עתידה להתרחש, כמו שתי קודמותיה, בעיקר באירופה.  

זה לא קרה. העימותים האלימים של המלחמה הקרה התרחשו במקומות אחרים – בג'ונגלים של הודו וסין, במדבריות במזרח התיכון, בעמקים של הרי האנדים ובג'ונגלים של אמריקה הלטינית. בקצרה, בעולם השלישי, ששתי מעצמות העל מחזרות אחריו משלל סיבות –אצבעות באו"ם, אספקת חומרי גלם, בסיסים אסטרטגיים; וכל אחת מהן מנסה לפתות את המדינות הללו במרכולתה, להראות להן שממנה יקבלו יותר; שהשיטה שלה טובה יותר, יעילה יותר, לעמים ולמנהיגים.  

באותה עת המדינות האלה התחילו להבין שיש להן כוח, וייסדו את "ארגון המדינות הבלתי מזדהות", שמוביליו בהתחלה היו הודו, מצרים, יוגוסלביה, אינדונזיה וגאנה – הקולוניה הראשונה באפריקה שקיבלה עצמאות מבריטניה. או בעצם המנהיגים שלהן – נהרו, נאצר, טיטו, סוקארנו ונקרומה.  

הפנמתן שיש להן כוח אינה מובנת מאליה. שנים ספורות קודם לכן, הודו ומצרים היו בשליטת בריטניה, ושנה בלבד אחרי הקמת הארגון בוועידת בנדונג בשנת 1955 ניסו שתי המעצמות הקולוניאליות השוקעות לכבוש מחדש את תעלת סואץ המולאמת, ולהפיל את שלטונו של נאצר. מדינה שלישית – אינדונזיה הענקית, הייתה בשליטת הולנד הזעירה. יוגוסלביה, שהוקמה יש מאין אחרי מלחמת העולם הראשונה, חוותה מלחמת אזרחים נוראית, תחת הכיבוש הנאצי. 

ואז הגיעה שעתן: המעצמות האירופיות ששלטו בעולם מאות שנים – ספרד ואחריה צרפת ובריטניה – קרסו בזו אחר זו. השליטות בעולם יהיו מעתה ארצות הברית וברית המועצות, ובעולם דו־קוטבי, כפי שלימדו אותנו חכמי מדע המדינה, כל מדינה קטנה מחויבת למצוא מחסה בחיקה של אחת הענקיות, או שיכפו עליה להסתפח לגוש זה או אחר. 

הן הבינו שהכוח הוא במספרים. מספר המדינות, מספר התושבים באותן מדינות. הן ראו את העתיד המגיע במהירות: באפריקה, באסיה, במזרח התיכון, בכל מקום מדינות היו לעצמאיות. בתוך דור אחד מרבית העולם הפך ממושבות, שטחי מנדט בשליטה אירופית – למדינות. עצמאיות; עם גבולות ומטבע; והמנון; וחברות והשפעה באו"ם ובשאר מוסדות בין־לאומיים, ויחסי חוץ וביטחון וכלכלה; ויש להן מחצבים שבעבר אירופה שלטה בהם, והכי חשוב לצורך מאמר זה – יש להן יכולת מיקוח, כי המערב אינו עוד השולט היחיד בגורלן. נפתחה להן אפשרות לפנות למתחרה – לגוש הקומוניסטי.  

יכולת המיקוח מעטה, בהחלט, אבל קיימת. והן הבינו מהר מאוד שבגושים כוחן יהיה רב יותר. נכון, הגושים הללו לא בדיוק גושים; ובכלכלה מינוס ומינוס לא יוצרים פלוס; וגם אם מדינות הן שכנות זה לא אומר שהן זהות, ועוד פחות מכך, שהאינטרסים שלהן זהים. אבל בעולם מקוטב, שבו המעצמות מתחרות בכול –  מהמרוץ לחלל ועד דוכני מדליות במשחקים אולימפיים, ובעיקר על השיטה, דמוקרטיה־קפיטליסטית לעומת קומוניזם – כל מדינה שהתייצבה בטור זה או אחר נתפסה כניצחון, חלקי. דיקטטורים כונו "מגיני חירות", רוצחים כונו "דמוקרטים" אם רק היו במחנה הנכון, באותה עת.  

זה כמובן עבד לטובת הגדולים והחזקים, לטובת המעצמות, אבל בהדרגה התברר למדינות האחרות שגם הן – או לפחות שליטיהן – יכולות להרוויח מהמצב הזה. שהן יכולות להיות מחוזרות, לקבל כסף וידע טכנולוגי ונשק, הרבה נשק. לכאורה כדי להגן על המדינה, למעשה להגן על המשטר.  

מגישים את החשבון 

בתחילת הדרך, הבלתי מזדהות היו ניטרליות לטובת הגוש הקומוניסטי. אחרי הכול, התקופה הייתה סוף האימפריאליזם, שהיה משוכנע שהוא מיטיב עם הילידים שהאירופאים – מקולומבוס ועד קוק – "גילו", והודיעו להם שמרגע זה הם נתינים של מדינה שעליה לא שמעו מעולם ושל מלך שעליו לא שמעו מעולם. אזורי ענק נבזזו, מנהיגים מקומיים חתמו על מסמכים שלא היו עוברים שום מבחן משפטי ונאלצו לתת לאירופאים זכויות על קרקע, על מחצבים, ולעיתים את השטח עצמו. התקופה הזו תמה. 

נהרו זכר מצוין את הראג' הבריטי, ושמע מאביו על חברת הודו המזרחית; סוקארנו זכר את אינדונזיה נשלטת בידי הולנד הזעירה ואת אוצרות התבלינים שלה הופכים לארמונות באמסטרדם; נאצר את תעלת סואץ שנקנתה בידי בריטניה ונשלטה על ידה גם כשמצרים לכאורה מדינה עצמאית; וכמובן המנהיגים האפריקנים ראו במו עיניהם את בלגיה משאירה מורשת של זוועות מחרידות, ועוד ועוד. הם הכירו מצוין את המערב, זה המדבר גבוהה־גבוהה על ערכי דמוקרטיה אבל בפועל אין קשר בין הערכים הנשגבים – שממילא שמורים רק ללבנים אחרים – לבין המציאות שלהם, כנתיני האימפריות. 

את צידו השני של המתרס, הגוש הקומוניסטי, הם לא הכירו. הם ראו את הערכים הקומוניסטים, לפחות על הנייר – שוויון, סוציאליזם, אנטי־מערביות – והזדהו איתם. הם ראו עולם שבו, בשנות החמישים וגם השישים והשבעים, כלל לא היה ברור שהעתיד הוא המערב. הרי כבר אז, ועוד קודם לכן – בספרים כמו 1984 – ניבאו את שקיעת המערב. חששו שהדיקטטורה הקומוניסטית – המערב חשב, בטעות, שמדובר באיזה מונולית קומוניסטי אחיד, ממוסקבה לבייג'ין ולהאנוי – תשתלט על העולם. לפחות על ״העולם השלישי״. כל מהפכן שהפיל רודן מושחת היה סמל לתקווה – או לפאניקה, תלוי באיזה צד של המפה הגיאו־פוליטית היית.  

עם זאת, בחלקה השני של המאה העשרים המדינות הבלתי מזדהות נחשבו פחות; והן אכן היו פחות משמעותיות בפרמטרים המקובלים – בראשם עוצמה צבאית ועוצמה כלכלית. כמובן, גם הן לא היו גוש אחיד. העובדה שפקיסטן והודו שהו תחת אותה כותרת של "מדינות העולם השלישי", או טנזניה ואוגנדה, או ארגנטינה וברזיל – לא הפחיתה את המתחים בינן לבין עצמן.  

בשנות השבעים קיבלנו רמז מטרים ליכולת של אותן מדינות לפעול בצורה אחרת. להתחיל "להתחצף", אף שחלק ניסו זאת קודם עד ששליטיהן הודחו. המנהיגים התחילו להבין את העוצמה הכלכלית הרדומה שבידיהם, והחלו לשאול את עצמם מדוע שחברות ענק מערביות ירוויחו מהמחצבים שבאדמתם, והם (השליטים, לא העם) יקבלו פירורים? 

ההלם הכלכלי והפסיכולוגי בעקבות משבר הנפט בשנת 1973 היה האות הראשון, הממשי, לכך שדברים עומדים להשתנות. אחריו הגיע משבר הנפט השני, בשנת 1979, עם הפלת שלטון השאה באיראן והמהפכה האסלאמית. ברקע היו אירועים נוספים; מלחמת וייטנאם מהצד האמריקני והפלישה הסובייטית לאפגניסטן מהצד הסובייטי אותתו שעוצמת המעצמות אינה בלתי מוגבלת.  

תחזיות מתחלפות 

גם אז חלק ניכר מהמדינות הבלתי מזדהות נחשבו כישלון; באותם זמנים, שנות השבעים, קמו החברות אפל ומייקרוסופט, המהפכה הטכנולוגית המודרנית החלה. כשחומת ברלין קרסה בלילה אחד והגוש הסובייטי החל להתפורר, כתב פוקויאמה, באחד המאמרים הידועים והמופרכים אי־פעם, שההיסטוריה הגיעה לסיומה או לפחות שהמערב הגלובלי ניצח את המזרח – כלומר את הגוש הקומוניסטי הגלובלי. שאר העולם שהבין מי המנצח, אמור היה להתייצב לצד הליברליזם הדמוקרטי־קפיטליסטי. הרי אין ברירה אחרת. נוסף על כך ב־1989 התרחשו אירועי כיכר טייננמן, ונראה היה שמדובר בעניין של זמן בלבד עד שסין, שהייתה כבר בדרך לקפיטליזם, תהפוך דמוקרטית, או לפחות דמוקרטית יותר. הרי אין קפיטליזם בלי דמוקרטיה. 

בערך עשרים שנים של אופוריה מערבית היו לנו, וכדרכו של המערב אופוריה מתנשאת, שממש כמו פעם מסבירה לעולם כולו שרק ערכי המערב הם הערכים הנכונים. הצודקים. ההכרחיים. היו לכך כמובן סיבות, ובאמת נראה היה שהמאה העשרים האמריקנית הסתיימה, והמאה העשרים ואחת האמריקנית מתחילה. 

התחזית הזו הוחלפה מהר מהצפוי בתחזית אחרת – שהמאה האמריקנית הסתיימה ומתחילה מאה סינית; שהוחלפה בתורה בתחזית על מאה אמריסינית – כלומר שוב אותו עולם דו־קוטבי, מערב מול מזרח, דמוקרטיה ליברלית מול דיקטטורה קומוניסטית, אם כי משמעות הקומוניזם הסיני היא שלמפלגה הקומוניסטית יש מונופול על העוצמה במדינה, אך היא אינה מחויבות לאידיאולוגיה הקומוניסטית, אפילו לא מן השפה ולחוץ. 

לכאורה חזרנו אחורה, לימי המלחמה הקרה, רק שהפעם סין מחליפה את ברית המועצות. בפועל, העולם אינו עוד חד־ממדי. ישנה טענה כי הוא רב־קוטבי, או תלת־קוטבי –ארצות הברית, סין ויש ויכוח אם הקוטב השלישי הוא הודו או רוסיה. אפשר לטעון שכלכלית הוא עדיין גרמניה, או האיחוד האירופי. 

לדעתי המבנה – הפלואידי, הזמני והמשתנה – הוא כמעין עוגת שכבות. בצמרת בהחלט נמצאות המעצמות. ארצות הברית וסין ודאי שם. מבחינה צבאית, רוסיה עדיין שם – מדינה שיכולה להשמיד את העולם עם 6,000 ראשי נפץ גרעיניים היא מעצמה צבאית. כלכלית, בצמרת נמצאות כרגע רק ארצות הברית וסין; ואחריהן מעצמות משנה שבתחומים מסוימים הן בעלות השפעה רבה כמו מעצמות העל: הודו, יפן, טורקיה ואיראן באזורנו, ברזיל, גרמניה, בריטניה, צרפת, קוריאה הדרומית, אוסטרליה. יש גם דרג מעט נמוך יותר – נניח קוריאה הצפונית, ישראל ופקיסטן (שלוש מדינות גרעיניות), ערב הסעודית, קטאר, דרום אפריקה, קזחסטן. אחר כך השאר, נניח קנדה או ניו זילנד, חלקן ללא שאיפות גלובליות או אזוריות, מעבר לכך שיחיו בשלום ושלווה; הולנד ובלגיה; מדינות שיושבות בנקודות המפגש של המעצמות – מדינות מרכז אסיה. 

יש כאלה שיש להן שליטה רבה יותר בגורלן, אחרות פחות. אלה המגיעות לכותרות בתקשורת העולמית לעיתים נדירות ומסיבות טובות, כמו ליכטנשטיין או סן מרינו; ואחרות שהתרסקו לצד הדרך ומגיעות לתקשורת העולמית מסיבות גרועות – תימן, האיטי או סומליה, למשל. 

אבל גם אם המודל הזה נכון, נותרו עדיין שיירים מפעם. בריתות, חלקן אידיאולוגיות, חלקן תועלתניות, רובן גם וגם. לסין אין כמעט בעלות ברית. אולי רוסיה וקוריאה הצפונית. בעלות הברית של רוסיה? החברות בברית ורשה, מנוחתה לא עדן, רובן כבר נמצאות כיום בברית נאט״ו. יש לרוסיה את סין וכעת את איראן. משמעותיות, בלי ספק. אחריהן? בלארוס, קובה, ונצואלה, סוריה, לא בדיוק בעלות ברית מטילות אימה. לארצות הברית, לעומתה, יש מערך של בריתות אסטרטגיות עם הסכמי הגנה, קואליציות נוספות אזוריות, ובעלות ברית על בסיס אידיאולוגי.  

אך האם אנחנו חיים בעולם דו־קוטבי וההבדל היחיד בין ההווה לעבר הוא שלמעצמה אחת יש יותר בעלות ברית מהאחרת? לא. מפני שכאן נכנס לתמונה גוש המדינות האמורפיות, היורש של המדינות הבלתי מזדהות.  

ארצות הברית אינה יכולה עוד לכפות את דעתה, או להגיע למצב שבו מדינה מצייתת לה אוטומטית בשל עוצמתה, כמו פעם. זה כולל אפילו מדינות קרובות אידיאולוגית, או גיאוגרפית. סין בוודאי אינה יכולה לכפות את דעתה על אף מדינה בשכנותה – רוסיה, הודו, טאיוואן, קוריאה הדרומית, יפן. הן מתחשבות בה, מביאות אותה בחשבון, אך מלבד רוסיה הן יריבות שלה, חוששות מפניה. אפילו קוריאה הצפונית, התלויה בה לחלוטין, היא קליינט קשה. רוסיה? מנסה להשליט את רצונה על שכנותיה – ראו את המלחמה באוקראינה – והתוצאה הפוכה במאה ושמונים מעלות מכוונתה המקורית.  

בריתות מוזרות 

דווקא כעת, כאשר מתנהל בעולם מאבק אידיאולוגי רב השפעה, כשמעצמה פולשת למדינה שכנה ומנסה להשתלט עליה – דבר שמדינות הדרום הגלובלי רגישות אליו מאוד מסיבות היסטוריות מובנות – הן מאותתות שהן לא בעסק. זה לא מעניין אותן. בסיום ועידת פסגה שבה אירח הנשיא ביידן מנהיגים מארבעים מדינות אפריקניות פורסם, כנהוג, מסמך עב כרס. הודעה משותפת. במקרים כאלה מדובר תמיד בהצהרות מנומסות ודיפלומטיות. מתוך מסמך בן כמה מאות עמודים, הוקדש למלחמה באוקראינה משפט אחד, שגם הוא עסק בחשש ממשבר מזון עולמי. טעה כל מי שסבר שבמלחמה הזו כה ברור מי הרע, וכי השאר צריכים להתייצב מולו או לפחות להזדעזע ממעשיו. זה לא ברור כלל. 

לארצות הברית אין מנופי לחץ של ממש מול הסוררות. לא רק מול הודו – מעצמה אזורית; או אפילו טורקיה – החברה בברית נאט"ו אבל במיקום אסטרטגי המאפשר לה לרקוד על כל החתונות; ואפילו הונגריה המתייצבת מול ארצות הברית, מול ברית נאט"ו שהיא חברה בה, מול האיחוד האירופי שהיא חברה בו.  

אם נעבור מהמערב והמרכז אל הדרום – בשבע המדינות הגדולות והחשובות ביותר באמריקה הלטינית, ממקסיקו ועד ברזיל, השלטון היום נמצא בידי השמאל; והשמאל באמריקה הלטינית אינו הסוציאל־דמוקרטים של גרמניה או פינלנד, אלא שמאל אידיאולוגי, אנטי קפיטליסטי. כזה שמזהה, ובצדק, חלון הזדמנויות שבו לא רק קוטב אחד של העולם נהרס, אלא גם האחר – ארצות הברית – נחלש; ושסין עדיין לא בעמדה שמאפשרת לה להכריח מדינות לפעול בהתאם לאינטרסים שלה.  

יש לכך השלכות מעל ומעבר לחלוקה עולמית בין אידיאולוגיות, או תמיכה מרומזת בוולדימיר פוטין או בהעדפת שי הסיני על פני ביידן.  

רובכם שמעתם, יש להניח, על ברית נאט״ו, ברית ורשה והאיחוד האירופי. כמה מכם שמעו על BRICS? נכון, לא ברית הגנה במובן של נאט"ו, או ארגון בעל כללים מחייבים ואידיאולוגיה משותפת כמו האיחוד האירופי, אלא קבוצת אינטרסים רופפים־חופפים. מדובר בראשי תיבות של ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה. כלומר כמחצית האנושות, שתיים משלוש המעצמות הצבאיות החזקות בעולם, שתי המדינות המאוכלסות ביותר, שלוש מעצמות גרעיניות, והמעצמות החשובות ביותר של אמריקה הלטינית ואפריקה. בכולן השלטון כרגע עוין ברמות שונות את המערב, את ארצות הברית. 

המלחמה באוקראינה היא נייר הלקמוס של תקופתנו. בעוד המערב, הכולל את חמש המדינות האנגלו־סקסיות (ארצות הברית, קנדה, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד), מדינות אירופה מאוקראינה ומערבה (למעט הונגריה, החריגה הבולטת), יפן וקוריאה הדרומית, מחויב לתמיכה באוקראינה, להתנגדות למדיניות הכיבוש של פוטין, זה ממש לא המקרה בשאר העולם. 

מדינות אפריקה, אמריקה הלטינית, דרום מזרח אסיה, המזרח התיכון – מהסיבות ההיסטוריות המובנות אבל גם מתוך ראיית האינטרסים שלהן, לא שם. חשוב יותר – יש להן חופש פעולה גדל והולך. 

הודו וברזיל, למשל, לא הצטרפו לגינויים לפלישת רוסיה, וגם לא לסנקציות עליה (גם ישראל לא, אבל ממניעים אחרים – חשש, ולא אצבע בעין למערב). לאחרונה הגיע שר החוץ הרוסי לברוב לביקור בברזיל, שנשיאה "לולה" דה סילבה התבטא נגד העמדה המערבית בנושא אוקראינה פעם אחר פעם, ואף הזמין אוניות מלחמה איראניות לעגון בארצו. מה ללולה, מנהיג שמאל סוציאליסטי, ולאייתוללות? מה לאדם שלחם נגד דיקטטורה בארצו ולאיראן הדיקטטורית? מה לאדם החילוני ולאנשי הדת המחמירים והקיצוניים? לכאורה כלום. למעט השנאה המשותפת, אם כי ברמות שונות, לארצות הברית.  

עניין של סדר עדיפויות 

לכל המזדעזעים, אייצג לרגע את לולה ומנהיגים אחרים, ואזכיר שארצות הברית שלחה פעם אחר פעם כוחות צבא למדינות ברחבי העולם והתערבה בענייניהן, העלתה והורידה שליטים בחצר האחורית שלה, ומתיימרת לטעון שהיא ורק היא תקבע מה מתרחש באמריקה הלטינית. מאחר שוושינגטון מתנגדת לכל כניסה של מעצמה לחצר האחורית שלה, יכול פוטין לומר שאם אנחנו בעולם של אזורי השפעה, אזור ההשפעה של רוסיה כולל את בלארוס, את גיאורגיה, את אוקראינה ומולדובה. סין תזכיר שאזור ההשפעה שלה כולל את טאיוואן.  

מעבר לווטאבאוטיזם והזכרת חטאי העבר המרובים של המערב, מדינות רבות רואות שהן יכולות לתמרן, ומאבק גלובלי הוא הזמן להשיג הישגים גם למדינות קטנות, גם לעמים קטנים. כך באה לעולם הצהרת בלפור, למשל.  

כעת אנו בעולם שבו, לאחר תום העידן הקצר של גלובליזציה, הדרום הגלובלי מזכיר שסדרי העדיפויות שלו שונים מאלה של המערב. הוא מחפש קשב ומחפש פתרונות. אם לא ימצא אותם במערב, הוא יחפש אותם אצל האדונים שי או פוטין. לא שהם בהכרח יביאו פתרונות, אבל כמו מנהיגי מדינות רבות בדרום, הם מתעבים את המערב, המתנשא, המנצל, הסבור שערכי הדמוקרטיה הליברלית־קפיטליסטית הם הערכים הנכונים, בעצם היחידים. 

לא, אומרים לולה ואחרים כמו בן סלמן הסעודי, אנו מנהיגי מדינות חשובות. יש לנו עוצמה, וסדרי העדיפויות שלנו כוללים טיפול בנושאים כמו מזון לאוכלוסייה, אנרגיה, הגירה, התחממות גלובלית. מלחמה באירופה היא בעיה שלכם. ראינו מספיק מלחמות שאתם, ארצות הברית וכל השאר, יצאתם אליהן בטענה שמדובר במלחמות למען עקרונות, חירות, מה לא, והתברר שמדובר באינטרסים, או גם אינטרסים.  

תאמרו, הרי המערב הוא זה שהחל לעורר עניין בנושא האקלים, למשל. יש כנסים, יש ניירות עמדה, יש הצהרות, יש אפילו מעשים, גם אם מעט. אבל מבחינת מדינות הדרום הגלובלי, הן מזהות שפליטים/מהגרים מהן אינם מתקבלים בברכה בשום מקום; שאין הגדרה לפליטי אקלים, שמדינותיהם הפכו לפח הזבל של העולם המערבי, כולל פסולת גרעינית. הם שמים לב, ומדגישים, שמזהמי העולם הגדולים, הצרכנים הכבדים של בשר, דלק, של כל המוצרים, נמצאים בעיקר במערב – בעבר ובהווה. הם מאשימים את הקפיטליזם, את הגלובליזציה – רעיונות מערביים.  

״השבע אינו מבין את הרעב״, אומר פתגם מפורסם. הוא אולי מפגין למענו, אולי חושב עליו לפרקים, אבל אינו מזדהה איתו. ודאי אם הרעב הזה אמורפי, חי במדינה רחוקה אלפי קילומטרים ויש לו צבע עור אחר ודת אחרת. המערב, בהכללה, שבע, גם אם יש בו עוני. והמדינות או ראשי המדינות בדרום הגלובלי רואים את עניי עירם. 

כעת הם יכולים לעשות משהו בנושא הזה. לא המון, גם אם אפשר וצריך לטעון שהדבר לא מקדם את אוכלוסייתם; שהם עצמם צבועים. דרום אפריקה ממקסמת את האפשרויות שלה. גם הודו, מדינות אחרות באפריקה, באסיה, בדרום אמריקה.  

אם ערב הסעודית של בן סלמן מקבלת מארצות הברית הטפות מוסר ומסין חיבוק – מה היא תעדיף? אם ארצות הברית מבקשת שערב הסעודית תגדיל תפוקה ותוריד את מחירי הנפט, ורוסיה רוצה שערב הסעודית תקטין תפוקה ובכך תקפיץ את מחירי הנפט והתקבולים שלה, מה תעדיף ריאד? לראשונה יש לערב הסעודית אופציות נוספות, ריאליות, שלא היו בעבר. כך גם כל מדינה ומדינה מהגוש. מהמערב יש להן זיכרונות רעים של ניצול. מסין לא, עדיין לא.  

יש לכך השלכות רבות על המשך המאה העשרים ואחת: ייתכן אף שאנו על סף עימות גלובלי בין רוסיה וסין מצד אחד למערב מהצד השני. עכשיו חישבו על עימות כזה כשמרבית העולם – בשטח, במספר תושבים, במשאבים ועוד – נמצא בצד של רוסיה וסין, או לפחות לא בצד של המערב. 

יש הבדלים, כמובן, בין בעלות ברית מלאות של רוסיה כמו איראן, לבין אלה הממשיכות לראות במערב שורש כל רע, ואלה המזהות הזדמנות להפיק מהמעמד החדש־ישן תועלת, כמו הודו, שמלכתחילה הייתה הבלתי־מזדהה האולטימטיבית, וממשיכה את הקו הזה מפני שהיא יודעת שלא מוסקבה ולא וושינגטון יכולות לנכר אותה. 

איפה אנחנו בסיפור? 

שאלה גדולה ומרתקת היא מה תעשה הודו במקרה שהמאבק הגלוי יהיה בין סין למערב. נניח במצב שסין פולשת לטאיוואן. האם הודו יכולה להרשות לעצמה לא להתערב? או להפך: האם הודו יכולה להרשות לעצמה להתערב?  

התערבות אינה חייבת כמובן להיות צבאית. היא יכולה לנוע מגינוי לפלישה ועד אמברגו או אספקת נשק. האם במקרה הזה הודו תחשוש יותר מסין, מאשר מנטישת עמדות מסורתיות? האם אז אותן מדינות BRICS כבר לא יהיו מתואמות, או מתואמות חלקית? 

מול זה, מה יכול הצפון, כלומר המערב, לעשות? לשנות את העבר אי אפשר. להתנצל עליו כן, וגם את זה לא נלהבים לעשות. גם ניסיונות – רפים מאוד – של תיקון עוולות, כמו החזרה אקראית של אוצרות אומנות ותרבות שנבזזו, לא בדיוק מתקנים מערכות יחסים שנעכרו במשך מאות שנים. מתברר שגם הצהרות גדולות על מאבק של דמוקרטיה נגד רודנות המבקשת לספח מדינה שכנה לא עוזרות. 

האם אנחנו חוזרים לעולם של אינטרסים ציניים בלבד, של בריתות שקמות ומתפרקות בהתאם לאינטרס המשתנה של המדינה? או אולי אנו חיים בעולם שבו יש השקפות עולם שונות, ומדינות ותרבויות מתיישרות לפי תפיסתן מפעם, הממשיכה להשפיע עליהן עד היום. 

השאלה החשובה יותר היא כיצד כל זה ישפיע על העתיד הקרוב והרחוק, בעולם שבו למרבית המין האנושי דרך מנהיגיו אין ממש עניין בפשעי המלחמה של רוסיה, באגרסיביות של סין. עולם שבו המערב הוא החשוד מראש, ומדינות אחרות מקבלות הנחות סלב – כולל רוסיה, איראן וסין – הוא עולם שבו המערב יתקשה להתנהל. 

האם ישראל יכולה להרוויח מכך או להפסיד פחות? ייתכן. עד גבול מסוים. התלות שלנו במערב מוחלטת. אין לנו את האופציה של ערב הסעודית, ברזיל, שלא לדבר על הודו, לתמרן בין מעצמות. אבל אפילו למדינה קטנה כמו ישראל, התלויה ביבוא אנרגיה וכלכלתה תלויה בייצוא, בעיקר למערב, יש בעולם הנוכחי כמה אופציות שלא היו לה בעבר הלא־רחוק – יבוא וייצוא למדינות שהיו בגוש הקומוניסטי, שותפות על בסיס אינטרסים כלכליים, מדיניים ואפילו צבאיים עם מדינות שונות ברחבי העולם.  

האם במאזן הכללי הסיטואציה הזו עדיפה על העבר? לא לישראל ולא למדינות המערב. זה ודאי עדיף למדינות המבקשות לשנות את מאזן הכוחות העולמי, שנוטה עדיין לטובת ארצות הברית ובעלות בריתה. לרוסיה, לסין, לדעתי גם לאותו גוש אמורפי, לא אחיד, של המדינות הבלתי מזדהות, שהעולם הזה יהיה פחות טוב עבורן. כמובן, הן תבואנה ותאמרנה שזו ראיית העולם המערבית, המיושנת, התומכת באידיאלים מערביים של דמוקרטיה ליברלית, שמדברת מגרוני. הן צודקות.  

על עוולות חברת הודו המזרחית, חברת הפירות המאוחדת, קונגרס ברלין או הסי–איי–איי משלם היום המערב, משלמת אוקראינה. השאלה הגדולה היא למי יוגש החשבון בעתיד, ואם המאבק הגלובלי יחריף, מי יתייצב באיזה צד.