חלק מן הביקורות נגד תומכי פלסטין במלחמה הנוכחית היא שהם אינם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל. הטענה אומרת, באופן גס, שמי שמתנגד למלחמה למעשה מתנגד לזכותה של ישראל להגן על עצמה ולכן, דה פקטו, כופר בעצם קיומה של ישראל.
והנה, לאט לאט, מתגלה פתאום שהכרסום בהצדקת קיומה של מדינת ישראל מגיע ממקומות מפתיעים, ממש מתוך בית הנבחרים שלה. ולא, לא מדובר בשעיר לעזאזל הקבוע שנוח לרדוף – נציגי הציבור הערבי בישראל שמערערים על הזכות לכבוש, על הזכות לעליונות יהודית ועל הזכות להמשיך ללא מדינה פלסטינית לצידנו. מדובר דווקא בנבחרי ציבור מתוך הקואליציה הנוכחית שממוטטים פעם אחר פעם את ההצדקות לקיומה של כל מדינה, גם מדינת ישראל.
איך הם עושים את זה? נתחיל מהבסיס: הדאגה לביטחון אישי. לכולנו ברור הרי שאין הצדקה בסיסית יותר לקיומה של מדינה מאשר מניעת אלימות של גורם חיצוני כלפי אזרחיה ושל אזרחיה האחד כלפי השני. נשמע ברור מאליו? אז זהו, שכנראה כבר לא.
בדיון בוועדה לביקורת המדינה תקפה חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן מהליכוד את חברת הכנסת אימאן חטיב, שדיברה על כישלון השר לביטחון לאומי במיגור הפשיעה בחברה הערבית, לנוכח הזינוק במספר מקרי הרצח. "תפסיקו לרצוח אחד את השני, פשוט תפסיקו. די. למה זו בעיה שלי", אמר דיסטל אטבריאן בדיון וחשפה אמת כואבת: מבחינתה, כאשר אזרחים ממגזר מסוים רוצחים אחד את השני, זו אינה בעיה של השלטון בישראל. היא לא לבד. גם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לא חושב שזו הבעיה שלו. הוא לא חושב שהממשלה אחראית למנוע אלימות בחברה הערבית או להגן על תושבי הצפון והדרום מפני איום חיצוני ולכן הוא מתגאה בחלוקת נשק אישי לכל דורש: מין טובה כזאת שהממשלה עושה לאזרחיה כדי שיגנו על עצמם.
אתמול הגיעו לכנסת ישראל משפחות נרצחים מפורום "משפחות השבעה באוקטובר" כדי להזכיר לנבחרי הציבור את כישלונם בשמירה על חיי קרוביהם.
נציגי המשפחות בחרו במחאה לא נעימה אבל גם לא אלימה: הם הגישו מכתבי פיטורין לחברי קואליציה, אקט המבטא תפיסה בסיסית שאמורה להיות מובנת מאליה של אחריותיות – מתן דין וחשבון של נבחרי הציבור על כשליהם.
יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, הגיב לאחד מהם במילים: "עוף לי מהעיניים". הרי כמאמר שר השיכון, יצחק גולדקנופף: "מה הקשר של הממשלה למלחמה?".
במדינות מתקדמות יותר, תפקידיה של המדינה נתפסים כרחבים יותר מביטחון: היא אמורה לשפר את רווחת תושביה, לספק להם שירותים ציבוריים הולמים ואף לסייע ליצירת ספרה ציבורית המאפשרת הגשמה עצמית. אחרי 7 באוקטובר נראה שאזרחי מדינת ישראל לקחו לידיהם, באופן הראוי להערכה, תפקידים בסיסיים רבים כמו סיוע נפשי או יצירת מסגרות חינוכיות למפונים שמדינה נורמלית נדרשת לספק. זה לא אמור להפתיע אותנו: את ההתנערות של ממשלת הליכוד מאחריות לתחומים שאינם ביטחון אנחנו מכירים כבר מזמן, הרי סגירת המיון בקריית שמונה לא מעניינת אותם, היא משעממת אותם.
ממשלת ישראל וחברי כנסת מהקואליציה מדגימים תפיסה בה לשלטון אין אחריות לדבר, הוא לא חייב דין וחשבון על דבר וישנן קבוצות שלמות באוכלוסיה שצריכות לדאוג לביטחון של עצמן, אולי אפילו כולנו. אם השלטון במדינת ישראל לא רואה עצמו כאחראי לביטחון האזרחים במגזר הערבי ואינו מוכן לקבל אחריות על הכישלון בדאגה לביטחונם של אזרחי ישראל, מה לנו כי נלין על אנשים שחושבים שלמדינת ישראל אין זכות קיום. הרי נבחרי הציבור שלה בעצמם כופרים בכך שתפקידם הוא לעמוד בהצדקות הבסיסיות שלקיום מדינה, ואולי רק החלפה שלהם תאפשר להצדיק את השלטון הזה מחדש.
