יושבת שרת התרבות והספורט מול מראייניה אחוזי התזזית בערוצי הטלוויזיה השונים, ומדקלמת כתלמידה שקדנית את דף המסרים. אבו מאזן הוא היטלר, על ירושלים צריך להטיל מצור, בגל הטרור המשתולל אשמים אהרונוביץ' וא־סמול; ויש גם דובדבן בקצפת החמוצה הזאת שמוכרת לנו השרה כמתכון לקלקול קיבה בטוח: חתירה למגע.
הבשורה על פי רגב. אחרי אלפיים שנות גלות ומאה שנות טרור, נמצא הפתרון: ממשלה שחותרת למגע ומסתערת על אויביה ללא מורא, בקצב המארש ובשאגות קרב קצביות. תחת כל מזגן רענן באולפן מזדמן, חוזרת השרה על המנטרה: חתירה למגע. ושוב: חתירה למגע. השוטרים, תחת מנהיגותו האמיצה של נתניהו, היא מסבירה לנו, כבר לא מהססים. אלה לא השוטרים הרכרוכיים של אהרונוביץ'. אלה רמבו אחד־אחד. קמפיין גיוס חדש של משטרת הניצבים הפורשים, טוען שהעם עכשיו אוהב את שוטריו. "אבא, בפורים אני רוצה להתחפש לשוטר".
חתירה למגע, מציגה לנו השרה רגב, לא חתירה להסכם מדיני, לא חתירה לפתרון צבאי, לא חתירה ליצירתיות, למנהיגות, להובלה. חתירה למגע. הממשלה על תקן כיתת לוחמים בגולני. ממשלת החותרים: ובראש הגדוד צועד ביבי המפקד.
משקרים את עצמנו
בחודשים האחרונים נמצא כותב שורות אלה הרבה בשטחים. ענייני עבודה. וכבר בשלהי יולי–אוגוסט הלוהטים שמעתי מכל עבר שבאוקטובר תתחיל אינתיפאדה. אין מי שלא דיבר על כך שם. משרי ממשלה פלסטינים ועד נהג המונית ברמאללה. כולם ידעו שזה באוויר. השב"כ ידע, ראש הממשלה ידע. ידע ולא נקף אצבע. לא אצבע מדינית ולא אגרוף צבאי. ידע והמשיך לדבר על איראן ועוד פעם איראן. סימם והרדים ציבור שאנן ואדיש, ידע ודיבר, ונאם, ונסע וחזר – ולא עשה דבר.
כדי לשקר לציבור, לא צריך בהכרח לספר בדותות. מספיק לפעמים פשוט להתבטל. לקרוא את הכתובת על הקיר, להתעלם, וכשנשלפים הסכינים – לכנס את הקבינט, לקבל שורת החלטות עלובה, להמציא את השואה מחדש ולחתור למגע. ממשלת ישראל משקרת את בוחריה ואת הציבור. והציבור משקר את עצמו, ומפנה את זעמו ואת יצריו כלפי כל העולם, מאבו מאזן ועד לאובמה, מבוז'י הרצוג ועד היטלר – כולם אשמים; רק לא האיש החזק שנבחר כאן כדי לעצור את דאעש לפני שיכבשו את כפר סבא.
ויש גם את יאיר לפיד כמשל. ראש ממשלת הפייסבוק אומר שכאשר ערבי מסתער על יהודי בסכין, הוא, לפיד, מראיין לשעבר ומתמודד לראשות ממשלה בעתיד, לא מתעניין במניע. לא אכפת לו מאיפה זה מגיע, ולמה, ולמה עכשיו, והאם אפשר היה למנוע או לרכך או להקדים תרופה למכה. לפיד מרגיש – מבחינתו בצדק – שזה הזמן להכניס להקפאה עמוקה את האיבר הטורדני המכונה "מוח". זה לא הזמן לחשוב ולהרהר, להבין או להכות על חטאים. עכשיו, זו הבטן שמדברת והדם הרותח שמכתיב את העניינים. לפיד שאיננו שמאלן חלילה, אבל ודאי אדם חושב, הומניסט, הגיוני. אם הוא מעדיף את הנרטיב, שעל כנפיו צומחים הגידולים הסרטניים בדמות הברברים מהתחנה המרכזית בבאר שבע, מה מפריע להיסטריון בנימין נתניהו, לומר שהפלסטינים יזמו את השואה? או שאבו מאזן המסית הוא הגורם לטרור – כשראשי השב"כ ואמ"ן אומרים בדיוק ההפך?
החודש ציינה ישראל, חלקה בהרכנת ראש וחלקה בשירי הלל לצורר יגאל עמיר, 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. לעד תיזכר הופעתו המיוזעת של האיש מהמרפסת בכיכר ציון, ראש האופוזיציה הלאומית נתניהו, שהתייצב באוקטובר 1994, שנה לפני הרצח, ליד שרידיו העשנים של האוטובוס בקו 5, בואך כיכר דיזנגוף, ועוד בטרם פונו משם 22 גופות הנרצחים האשים בפיגוע ההתאבדות הנורא את ראש הממשלה. אותו בכבודו ובעצמו.
כי מה שיפה אצל אלוף העולם בלחימה בטרור נתניהו, זו הגמישות המחשבתית. כשהשמאל בשלטון, השמאל אשם בטרור ו"רק הימין יוכל". כשהימין בשלטון, השמאל, שהיה בשלטון, אשם כמובן בטרור ו"רק הימין, שחותר עכשיו למגע, יכול ויודע לנצח אותו". שהרי אם הרצוג היה עכשיו חלילה וחס ראש הממשלה, נתניהו (בהנחה שבכלל היה נשאר בארץ), היה עומד על איזו מרפסת ומסביר בקולו הרועם מי אחראי לדמם של הנרצחים. כשזה במשמרת שלו, אין שום אשמה לממשלה. אבו מאזן אשם והמופתי אשם, אירופה שלא מבינה ואמריקה שלא מלטפת, התקשורת אשמה והיועץ המשפטי לממשלה אשם ובוז'י כמובן, שלא מגלה אחריות לאומית וקופץ ראש לבריכה נטולת מים המכונה "ממשלת אחדות לאומית", או בשמה הפופולרי יותר "התנועה להצלת הזוג נתניהו". נתניהו, שלעולם איננו אשם בדבר או אחראי לשום מחדל, מסית את הישראלי הטיפש נגד כל ערבי באשר הוא. בזירת הפייסבוק היו שהציעו להגיב על טרור הסכינים בהפצצת עזה. מה הקשר? בעזה גרים ערבים, לא?! כי אותו ערבי דמיוני, שנהר בהמוניו לקלפיות באוטובוסים של עמותות השמאל שהמציא נתניהו, הוא מאלה שטובחים בנו עכשיו; אז הכה בערבי באשר הוא, כי הערבים הם אותם ערבים – מודל 2015. נתניהו משיג את שלו – במקום הפגנות נגד ממשלתו המחדלית, מציעים גדודי הטוקבקיסטים הנבערים מדעת לאפשר את מותו של ילד ערבי, שזקוק לתרומת מח עצם שתציל את חייו. כשהילד ימות, תבוא גאולה לישראל, ונתניהו, בחסות הציבור המתלהם, יוכל להמשיך "לא להתעניין במניע", ולצחוק כל הדרך לקדנציה הבאה והבאה אחריה.
לחפש מאחורי הספין
אנשי ימין, הכי לאומיים והכי מיליטנטיים, טוענים שלא היה כאן ראש ממשלה פחדן כמותו. אנשי צבא ושב"כ ומוסד טוענים שהוא עושה במכנסיים בכל פעם שצריך לחצות את הגבול שבין דיבורים למעשים. כמו בחלון ההזדמנויות שהיה למתקפה על איראן, שבו הוא כמובן השתפן (למזלנו כמובן). אם נתניהו, אחרי קרוב לעשור במצטבר כראש ממשלה, מצליח עדיין לשכנע אפילו שליש מהעם החושש בציון שהוא־הוא המנהיג האמיץ והתשובה היחידה לכל איום, הוא אינו אשם. אשמים אלה שעדיין קונים את המיתוס. כשנתניהו נלחץ או מפחד, הוא משקר. או מגזים. כשפרצה השריפה הגדולה בכרמל נתניהו נכנס לסחרור של פאניקה וטען שהיא עלולה לכלות חצי מדינה. כשהצוק הלא־איתן קרטע והחל להצטייר כפארסה, הוא גייס וניפח לממדי שואה שנייה את איום המנהרות, שכלל לא היה במטרות המבצע החיוור. כשהכיסא רעד ערב הבחירות, הומצאו, כבר הזכרנו כאן, האוטובוסים ודאעש פתאום היה על הגדרות. וכשפרץ גל הטרור האחרון, נכתבה מחדש ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.
נתניהו איננו הראשון וכמובן לא היחידי שמנצל מצבי חירום כדי ללכד את העם סביב שנאת האויב. הוא גם לא הראשון שמנסה להמציא פתרונות אינסטנט צבאיים למצבים מורכבים, בעיקר כדי להרגיע, לא כדי לפתור. באינתיפאדה הראשונה (אינתיפאדת האבנים של 1987) אמר שר הביטחון יצחק רבין ש"באלימות לא ישיגו דבר", והורה "לשבור להם את העצמות". כשמשה ארנס נכנס ללשכת שר הביטחון בעיצומו של גל טרור, הכותרת הראשית הייתה: "ארנס הורה לצה"ל לחסל את הטרור". באינתיפאדת הר הבית האלימה, הטיל ראש הממשלה שרון מצור על ערפאת ברמאללה. איזה יופי. שלא לדבר על ג'ורג' וו' בוש, שכדי לנחם את עמו הכואב על טרגדיית התאומים, יצא למלחמה המיותרת בעיראק.
נתניהו איננו הראשון ולא היחידי. אבל בניגוד לאחרים, בניגוד לרבין ולארנס, לשרון ולאולמרט ואפילו לבוש – אצל נתניהו אין דבר מעבר לספין. כמו תפאורת תיאטרון, קרטונים וחלקיקי פלסטיק מדמים מלחמה או מאבק או פתרון, ומאחוריהם מתפרס ריק גדול. יכול להיות שאם היה עליו לחץ ממשי של העם, או של תקשורת נבונה יותר, נתניהו היה מבין שחוץ מחתירה למגע, צריך עוד דבר מה כדי להיחלץ ממצב קשה ולמנוע את המשבר הקשה הבא. יכול להיות שבניגוד ללפיד, הוא דווקא כן היה מנסה להבין את המניע ולכבות את השריפה, לפני שלהבותיה כבר עולות השמימה. הוא לא רוצה, ובעיקר לא צריך. כי חלק ניכר מנתיניו הטיפשים, מוכן לצרוך שנאה במקום פתרון, האשמת האחר במקום לקיחת אחריות, פאניקה במקום איפוק, בטן במקום מוח.
באר שבע כמשל
מחבל חודר את טבעת האבטחה העלובה בתחנה המרכזית, חוטף נשק מחייל, רוצח אותו ונמלט. בערפל הקרב, ויש ערפל והוא מתעתע ומבלבל, מסתערים ההמונים על נתין אריתראי זר ועורכים בו לינץ' ברברי. בלינץ' שותפים גם חיילים וסוהרים, אנשי כוחות הביטחון שעומדים מהצד ובוהים בטקס הפגאני המטורף; והתקשורת המתלהמת אחוזת האמוק, שמדווחת בטעות –שגם מקורה הוא בפאניקה ובחוסר מקצועיות משווע – על מחבל שני ועל חיסולו ההרואי.
למשל הבאר שבעי יש שני מוסרי השכל. האחד הוא עצם ההתרחשות. תמונת ראי של חברה מפוחדת, מולעטת בשנאה ובגזענות כלפי כל מי שאינו יהודי, פועלת בטמטום, בפאניקה, בורחת מעצמה ומהיותה פעם מקבץ של אנשים חכמים, נחושים ורגישים, אמיצים ואיכותיים. בורחת מאותו פער איכותי שפעם היה לנו על אויבנו, ושעכשיו הולך ומצטמצם. הרשתות החברתיות הן אולי לא מדגם מדעי, אבל הן ראי שמשקף חברה שירדה מהפסים, אלימה, גזענית ומאוד לא חכמה. אור לגויים? בקושי נר דועך.
החלק השני הוא התגובה שאחרי. פעם אירוע כזה היה מזעזע את אמות הסיפים. לפני שנים רבות חי כאן עם אחר והיו כאן אנשים אחרים, ולפני 32 שנה בערך צמרת שלמה של השב"כ המיתולוגי סיימה קריירה מפוארת ועתירת הישגים, על הוצאה להורג בשטח של מחבל, בעיצומו של פיגוע. הוא היה מחבל, לא אזרח זר. הוא היה נתון בחקירה שנועדה לחלץ בדחיפות פרטים דרמטיים ומצילי חיים, והאירוע היה אירוע מתגלגל ומורכב, עם חשש לבני ערובה. רחוק מאוד מאותו לינץ' עלוב באדם פצוע ששוכב מדמם בבאר שבע, ובכל זאת התגובה אז, באותם ימים הייתה מזועזעת וחריפה וקשה; וארגון, שעד אז היה הקדוש שבפרות הרפת, טולטל מהמסד ועד לטפחות. ורק נזכיר שבראש המדינה היה גם אז הליכוד, עם יצחק שמיר, שחשב שהערבים הם אותם ערבים, אבל גם הוא לא יכול היה להעביר לינץ' כזה לסדר היום.
והיום? החשודים לא מתחרטים. הם אפילו גאים בעצמם. ראש הממשלה מסתפק באמירה מגומגמת וחלשה. חלק מהציבור רואה בברברים גיבורים, ורבים יותר מבינים ומזדהים. על רחמים וחמלה אין מה לדבר. עבור התקשורת, שהייתה חלק מהפארסה הטרגית, זה עוד אייטם שהיה וחלף. עכשיו גם לנו יש לינץ' ברזומה. לא נורא. נעבור לפרסומות.
לזרום עם הפייסבוק
פעם גם הייתה כאן תקשורת אחרת, שניסתה, גם אם לא תמיד בהצלחה, להתוות כיוון, להיות המבוגר האחראי, שמנסה להכניס היגיון בשיגעון. היום זוהי לעתים חבורה מתלהמת לא פחות מצופיה, נגררת אחרי "התקשורת החדשה", אחרי המדיה החברתית שאצלה אין חוקים ואין סייגים, וכל אחד עיתונאי וכל שמועה או רכילות היא ידיעה. רייטינג היה תמיד המולך בחדשות, שלא יספרו לכם אחרת, אבל פעם ישבו בחדרי העריכה אנשים אחרים, היו קווים אדומים ולא כל דבר היה ראוי לשידור. היום סרטוני הזוועה, פורנוגרפיה של טרור, עושים דרך קצרה ובטוחה מהפייסבוק למהדורה המרכזית, אין צנזורה, אין סינון, פיקסל פה ופיקסל שם אבל מה שבאמת חשוב זה להאכיל את הצופה המבועת בכמה שיותר פרטים וצילומים ממחישים, מקרוב, חי, נושם. הכול מצולם ולכן גם הכול משודר, ובתוך כל זה מי יאזין בכלל ומי יקלוט דברי פרשנות מחכימים של אמנון אברמוביץ'?
כבר כתבנו כאן שאלה ימי הרגש והבטן, לא זמן למחשבה אמיתית על בעיה אמיתית. באחת מישיבות הקבינט – שהוא ועדה לסמלים וטקסים של מלחמה ורבלית פופוליסטית בבעיה עמוקה וקשה – לעג שר הביטחון בוגי יעלון לנציג הציבור המתלהם ישראל כ"ץ, ושאל אותו אם הוא מצפה מצה"ל ומהשב"כ לעבור בין בתי הערבים משני עברי הקו הירוק ולאסוף משם את סכיני המטבח. צחוק צחוק, אבל העם עם כ"ץ ולא עם יעלון. והתקשורת, שחוששת כל כך למעמדה ולהשפעתה בעידן האינטרנט, יכולה להירגע. מאחר שהיא אינה יכולה לנצח את ה"תקשורת החברתית", היא פשוט מצטרפת אליה, והיא משפיעה, בטח משפיעה, מלבה רגשות, מרחיקה דיון אמיתי בבעיה, זורמת עם הדם הגועש ומתכסה בכמה עלי תאנה אינטלקטואליים – אברמוביץ' וירון לונדון, ואיפה אתה קירשנבאום?
בימים הקשים האלה גם השמאל נגרר לקלישאות ומנסה לנצל את הכאוס לצרכיו הפוליטיים. הוא צודק באומרו שממשלת נתניהו אשמה בחידלון ובאפס מעש, אבל שוגה באשליה שהוא מנסה לפזר, שאצלו לא יהיה טרור ולא יהיו סכינים. נתניהו אשם במה שלא עשה בתשע שנות שלטונו. לא במה שעשה.
הדשא של השכן ערוף יותר
מדהים להיווכח כיצד יותר ממאה שנות טרור לא הצליחו עדיין להנחיל את התובנה שאי אפשר להכריע אותו. שטירוף אנושי ימצא את דרכו תמיד לאנשים שבשם מטרות פוליטיות או דתיות יצאו לבצעו. ממשלות ממשיכות להבטיח הכרעה, מנהיגים ממשיכים לשקר ולומר שבידם הפתרון, ושרק אצלם תשקוט הארץ. ומדהים בעיקר לראות כיצד ציבור, שאמור כבר לדעת ולהבין, קונה עדיין את השקרים האלה ונהנה כל כך לשקר לעצמו ולברוח מעצמו.
תקופות של שקט יחסי, כמו שהיו כאן עד לא מזמן, הן לא יותר מהפוגות בין גל אחד לשני, בין אינתיפאדה לאינתיפאדה. החטא הגדול של ממשלת נתניהו ושל הציבור הישראלי, שממשיך לתת לה את הקרדיט, הוא נחת הרוח הגדולה מאותו שקט זמני; זו שמתעצמת, בעיקר כשמהצד השני של הגבול משתולל הטרור בסוריה ובעיראק ובמצרים, ודאעש חוגג ועורף ראשים; ורק אצלנו, בארצנו השקטה, הכול בסדר תודה, ועזבו אותנו ממחשבה ומיוזמה מדינית כי אין עם מי לדבר ובעיקר אין סיבה לדבר. עובדה. ערבים הורגים ערבים והיהודים רק רבים על שוקולד במטוס.
הישראלי החדש נהנה לראות כמה רע אצל השכן, ומסרב להבין שבבית המשוגעים של העולם אין "ותשקוט הארץ". ומי שלא יוזם מהלכים גדולים, מי שלא מנהיג ומנסה לשנות מציאות ולהזיז הרים ממקומם, ימצא את עצמו מהר מאוד תחת עוד מטר קסאמים, גשם קטיושות, קרב סכינים או אוטובוסים מתפוצצים. גל הטרור הנוכחי נוראי וכואב, אבל אלה עדיין גלים נמוכים. חמאס עומד מהצד. הוא עדיין לא שולח את מתאבדיו לפיגועים המוניים. אנשי המקצוע שלו ממתינים. השטח כרגע רווי טרור חובבני יחידני. יכול להיות כאן גרוע הרבה יותר. ובקרוב.
ג'ון קרי והממשל האמריקאי הגרוע ביותר במדיניות חוץ בשלושים השנים האחרונות, מנסה לכסות על הקטסטרופה בפלסטרים. מצלמות בהר הבית. הללויה. ככה פותרים את הסכסוך המסובך ביותר בעולם. נתניהו יקנה כל הצעה וכל רעיון שיאפשרו לו לעסוק בפתרונות מלאכותיים לטווח קצר. הוא אפילו מוכן להשעות את חוטובלי מתדרוך לעיתונות הזרה, כדי שמרקל ואובמה יתנו לו עוד קצת שקט.
כדי להילחם בטרור באמת דרושים מנהיגים. אבל דרוש גם ציבור שידרוש מנהיגים כאלה. נכון לרגע זה, הברית הבלתי קדושה בין מנהיגות חלולה לבין ציבור שבוחר בשנאה על פני פתרון, מבטיחה ששינוי אמיתי לא יהיה כאן.
