fbpx

עברים למציאות | מאת סלי מרידור

0

הקושי בהגדרה העצמית בין ה"יהודי" ל"ישראלי" והקרע המעמיק בין יהדות התפוצות לזו בישראל מחייבים הגדרה מחדש של הלאום שאליו משתייכים כולנו. הפתרון האידיאלי הוא חזרה למילה שהגדירה אותנו במשך דורות – עברים

מה אתם עונים כאשר שואלים אתכם מה אתם יותר, "יהודים" או "ישראלים"? חלקנו עונה ישראלים, חלקנו יהודים, חלקנו מסרב להשיב. רק מעט מהמשיבים "יהודים" מרגישים שהם לא "ישראלים" כלל, ורק מעט מהמשיבים "ישראלים" מרגישים בכלל לא "יהודים". גם המסרבים לענות לרוב פשוט מתקשים לבחור. היהודים בישראל חיים על המנעד של "יהודים" ו"ישראלים", אבל מצויים במקומות שונים, לעיתים רחוקים, על המנעד. הפערים הזהותיים האלה בינינו מובילים לריחוק, לקיטוב ולהחלשת לכידותנו הפנימית.

מאמר זה מנסה להציג תזה: ההגדרות "יהודים" ו"ישראלים" לזהות שלנו הן חשובות, אך אינן מספקות, והדבר מסוכן לעתידנו כעם. מאין יבוא עזרנו? מה שהיינו בעבר, עברים, יוכל לסייע לנו להמשיך יחד גם בעתיד.

כשהיהודי מאיים על הישראלי

הקושי העיקרי הקשור בהגדרה "יהודים" הוא משמעותו הכפולה של המושג, לאומית ודתית. החיסרון הגדול של דו־משמעות זו נובע מכך שחלק גדול מאוד מבני העם היהודי בישראל אינם אנשים דתיים. כ־40% מהם מגדירים את עצמם חילונים, והם הקבוצה הגדולה באוכלוסייה. רבים מהם כועסים על הממסד הדתי ועל ההגבלות המוטלות על חייהם הפרטיים. המרחק מהדת והכעס על הממסד הדתי גורמים להסתייגות מהמושג "יהודי".

יש הורים חילונים שמתנגדים להנחלת זהות יהודית בבתי הספר, מחשש שכפל המשמעות יאפשר לקרב את ילדיהם לדת, במסווה של לאום ותרבות. במחקר שערך מכון המחקר PEW בקרב יהודי ישראל לפני כשש שנים, בחרו 60% מהחילונים להגדיר עצמם כ"ישראלים תחילה" ורק כ־20% כ"יהודים תחילה". כך, בני העם היהודי שאינם דתיים מתרחקים מן ההגדרה "יהודי", שמא במשתמע זו תאפשר הדתה של זהותם הלאומית.

לכפל המשמעות של המושג יהודי היה יתרון גדול בגולה. היהדות כזיקית. אפשר להיראות בצבע שונה בנסיבות שונות. במדינות שראו ביהודים קודם כל בני עם ייחודי, יכלו היהודים להזדהות כבני העם היהודי. במקומות אחרים, שבהם הייתה סובלנות לבני דתות שונות, אך פחות סובלנות למיעוטים לאומיים, יכלו היהודים להופיע בעיקר כבני קהילה דתית.

כיום המשמעות הדתית של המושג יהודי יוצרת קושי זהותי גם ליהודי התפוצות. ראשית, רבים מהצעירים הרואים עצמם יהודים מגדירים עצמם חסרי דת. בסקר PEW שנערך ב־2020 נמצא ש־40% מהיהודים בארה"ב בגילים 18־29 רואים עצמם כיהודים ללא כל ממד דתי ליהדותם.

שנית, תפיסת היהדות בראש ובראשונה כדת מקלה על אויבי ישראל לקעקע את הלגיטימיות של הציונות ומדינת ישראל, ובכך לאיים על זהותם היהודית־ציונית של יהודי התפוצות. בעולם המערבי לא מקובל שלדתות יש מדינות, לעמים כן. אם היהודים אינם עם, אלא בעיקר דת, מדוע מגיעה להם מדינה על חשבון מה שנתפס כזכויות לגיטימיות של עם פלסטיני? כיצד תשיב נערה יהודייה, שגדלה על היהדות כדת, על מתקפות דה־לגיטימציה המכוונות לישראל כבית הלאומי של העם היהודי?

הדת היהודית, שסייעה לשמור עלינו כעם במשך דורות רבים, אינה יכולה עוד להיות גורם מרכזי השומר עלינו יחד. רוב העם היהודי בישראל ובתפוצות אינו דתי, ולכן הדת היא אינה מכנה משותף לכולם. המתח בין חילונים לדתיים ובין הזרמים הדתיים ביהדות תורם למרבה הצער לפיצול ולקיטוב, לא לתחושת השותפות. המשמעות הכפולה פותחת שער לדה־לגיטימציה של הבית הלאומי של העם היהודי. העמימות הקונסטרוקטיבית הפכה יותר הרסנית מאשר בונה.

גם למושג ישראלי יש חסרונות משמעותיים כמושג זהותי. ראשית, אין הוא משותף ליהודי התפוצות. יותר ממחצית בני העם היהודי חיים מחוץ למדינת ישראל. הם לא יכולים להיות חלק מן ההגדרה "ישראלי", ואנחנו לא יכולים להתחבר אליהם באמצעות הגדרה זו. שנית, למונח "ישראלי" יש משמעות אזרחית, הכוללת גם את ערביי ישראל. במובן זה, גם הם וגם אנחנו ישראלים. שלישית, ולא פחות חשוב, אפילו חלק ניכר מבני העם היהודי בישראל לא מרגישים נוח עם המונח "ישראלי" כמגדיר העיקרי של זהותם. לפי אותו המחקר של PEW, לא רק 91% מהחרדים ו־80% מהדתיים מגדירים עצמם כ"יהודים תחילה", אלא כך גם מגדירים עצמם 59% מן המסורתיים.

כך, שני המושגים השכיחים להגדרת הזהות שלנו, יהודים וישראלים, אינם מספקים בסיס משותף מספיק רחב, עמוק ובהיר כדי להבטיח את עתידנו.

המדור לחיפוש עברים

פעם היינו כולנו עברים. אברהם אבינו היה העברי הראשון. במצרים היינו עברים, יוסף מכונה נער עברי וגם המיילדות שהצילו את העם נקראות עבריות. העבד שנצטווינו בתורה לשחרר היה עבד עברי. יונה הנביא שמתגלה בספינה מזדהה באומרו עברי אנוכי.

עברים היינו לא רק פעם. העבריות, לא רק העברית, הייתה במרכז חזונה ופועלה של הציונות. ז'בוטינסקי קרא להקמת מדינה עברית, החלוצים נאבקו למען עבודה עברית, הפועלים הקימו את הסתדרות העובדים העבריים, גדודי הלוחמים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה היו הגדודים העבריים. המחתרות היו עבריות וכשהתאחדו, הקימו את תנועת המרי העברי. האוניברסיטה והגימנסיה היו עבריות. אפילו האמהות היו עבריות, כדברי בן־גוריון: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

מכלול התורה המשפטית, מהתורה ועד לפוסקים המודרניים, מכונה בימינו משפט עברי. גם תנועה דתית כבני עקיבא הגדירה עם היווסדה את מטרת התנועה כ"חינוך דור עברי". הנוער היה עברי, לוח השנה עברי, ואפילו דואר ישראל התחיל את דרכו כדואר עברי. בהכרזת העצמאות, שבה מכונה מדינת ישראל "מדינה יהודית", כפי שהוגדרה על ידי האומות המאוחדות, מוזכרים לא רק השפה העברית, אלא גם היישוב העברי והעם העברי העצמאי בארצו.

עד כמה הייתה העבריות בלב תפיסת העולם הציונית אפשר לראות בין השאר בנאומו של מנחם בגין עם היציאה מן המחתרת ב־15 במאי 1948. המונח "עברי" מוזכר 33 פעמים: מתנועת השחרור העברית והמדינה העברית דרך הדמוקרטיה העברית והממשלה העברית ועד הגבורה העברית והדגל עברי. אצל בגין אפילו הרכבת עברית.

למה היה המושג "עבריות" כה חשוב בעיצוב הזהות היהודית הציונית? נראה שהבחירה בעבריות ביטאה רצון לחדש בבית השלישי את פאר מלכות ישראל הקדומה, להשיל את הגלותיות מהזהות היהודית, ליצור יהודי חדש השב למולדת ומכונן מדינה עצמאית לעם היהודי. אולי, כפי שאפשר ללמוד במשתמע ממגילת העצמאות, היו שראו בביטוי עברי דבר המייחד את היהודים שבארץ והשבים אליה, בשונה מהיהודים הנותרים בגולה. ואולי אף חשוב מכך, עבור רבים אפשרה הבחירה בעבריות הגדרה זהותית־לאומית שאינה בהכרח דתית.

ברם, לאחר שהעברים הקימו את המדינה לא שמרה העבריות (פרט לשפה ומעט לוח שנה) על מקומה המרכזי בזהות הלאומית. אולי נטמעה ביהדות, שלה יש גם הקשר דתי ולא רק לאומי. אולי ניטשטשה בתוך הישראליות המעורפלת. העבריות, שהייתה משותפת במידה רבה לבני עם ישראל, מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים ציוניים, התפוגגה.

כך, אף שכשני שלישים מהיהודים החיים כיום בישראל, לפי מחקר של מכון PEW, רואים ביהדותם בעיקר עניין של מוצא משפחתי ושל תרבות, אין לנו כיום מושג זהותי מובהק המבטא את כל השבט שלנו, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, והנוח מספיק לכל מרכיביו. הזהות המשותפת לבני העם היהודי, האתנית, הנפשית, התרבותית, הלאומית, שאינה בהכרח דתית, נותרה יתומה.

עבריות התפוצות

לא רק בישראל הגדירו עצמם בני העם היהודי כעברים. בברית המועצות לשעבר הוגדרו מיליוני היהודים על ידי המדינה כבני הלאום העברי וכך נרשם בדרכונם. מה שמפתיע יותר הוא שגם ב"עולם החדש", בארה"ב, רווח במאה ה־19 המושג עבריות.

בתי כנסת רבים שהוקמו במאה ה־19 מכונים קהילות עבריות – Hebrew Congregations. מרכזי הנוער הקהילתיים הראשונים מכונים התאחדויות עבריות – Young Men/Women Hebrew Associations (YMHA/YWHA). ארגוני קבורה, החיוניים לכל קהילה, מכונים התאחדויות קבורה עבריות, השבועון היהודי שיצא לאור בניו יורק ב־1879 נקרא The American Hebrew' ארגון הסיוע למהגרים יהודים שהוקם ב־1881 נקרא Hebrew Immigrant Aid Society וארגון ההכשרה המקצועית למהגרים היהודים שהוקם ב־1884 נקרא The Hebrew Technical Institute.

גם ביסוד הפדרציות, שכבר כונו יהודיות, עמדו בין השאר ארגונים עבריים. לדוגמה, הפדרציה היהודית הראשונה בארה"ב, שהוקמה בבוסטון והתחילה את דרכה כמה עשורים קודם לכן, כהתאחדות החסד העברית המאוחדת. בתי הספר לחינוך יהודי משלים של יום ראשון נקראו Hebrew Schools' ועד היום ארגון הגג של הקהילות הרפורמיות מכונה איחוד הקהילות העבריות ובית המדרש והסמינר לרבנות של התנועה הרפורמית מכונה Hebrew Union College.

מדוע בחרו יהודים במאה ה־19 לכנות רבים מהמוסדות שהקימו בשם "עברי" ולא "יהודי"? ייתכן שהושפעו ממה שהיה נהוג בקרב יהודי אנגליה, שם מכונה עד היום הרב הראשי The Chief Rabbi of the United Hebrew Congregations of Great Britain and the Commonwealth. אפשר שהשימוש במושג "עברי" היה ביטוי לרצון בחידוש, חזרה לעבר מפואר, התרחקות מהדימוי השלילי שהדביקו האנטישמים למונח "יהודי". ייתכן גם שה"עברי" התאים יותר לרוח של אמריקה במאה ה־19. כשנשיא ארה"ב הראשון ג'ורג' וושינגטון כתב ב-1790 את המכתב המפורסם לקהילה העברית בניופורט, רוד איילנד, הוא מתייחס אל בני הקהילה לא כבני הדת היהודית, אלא כצאצאי שושלתו של אברהם (העברי הראשון). קבוצה אתנית, לא רק קבוצה דתית.

כך, נראה שגם אם ה־Hebrew של יהודי ארה"ב, בשונה מה"עברי" הציוני, לא נועד לתת ביטוי דווקא ללאומיותם של היהודים, הרי ייתכן שבדומה לציוני גם הוא שיקף רצון לייצג יהודי חדש, משוחרר מכבלי העבר הקרוב, ניאו קלאסי, מחובר לעבר מפואר ושואף להיות חלק חשוב מהעתיד.

החל מ־1898 החלו רשויות ההגירה בארה"ב לרשום את המהגרים לפי גזעם ועמם (ולא רק לפי הארץ שממנה הגיעו). את המהגרים היהודים רשמו כ־Hebrews. חלק ניכר מההנהגה היהודית המסורתית נזעק על כך שאמריקה מכנה את היהודים בכינוי ייחודי. כשההגדרה נכפתה מבחוץ, מתוך ראיית היהודים לא רק כבני הדת היהודית, אלא כקבוצה בעלת מאפיינים מובהקים נוספים, טענו אותם יהודים כי הם רק בני דת שונה, ולכן הגדרתם כעברים אסורה על פי החוקה. כנראה חששו שהגדרה כזו תקשה על התערות היהודים באמריקה, תגביל את הגירת היהודים לארה"ב, ואולי אף תתרום לאנטישמיות בטענה לנאמנות כפולה. הם פעלו בתוקף נגד ההגדרה, אך ללא הצלחה. התשובה שקיבלו הייתה שהיהודים אינם רק קבוצה דתית, אלא הרבה מעבר לכך.

לא כל היהודים תמכו בעמדת המנהיגות של האליטה היהודית שהיהדות היא רק דת. באנציקלופדיה היהודית של אותם הימים התייחסו אל היהודים כגזע וכלאום שמסורתו עברית. כשהנציג הבולט של ההתנגדות להגדרת המהגרים היהודיים כעברים סיימון וולף ניסה לגייס 12 גורמים יהודיים לסייע לו בהתנגדות, הוא הופתע שכמחציתם לא תמכו בעמדתו שהיהודים הם רק דת. כשהוועד היהודי האמריקאי, ה־AJC, ניסה לפעול לביטול הגדרת היהודים כגזע או לאום, בטענה שהיהודים הם רק בני דת, עורר העניין מחלוקת חריפה בהנהלת הארגון.

גם לאחר ביטול ההגדרה הממלכתית של מהגרים היהודים כעברים ב־1943, ואף שבמהלך המאה ה־20 הפך המונח "יהודי" לדומיננטי הרבה יותר מאשר ה"עברי", לא חדלו רבים בקרב יהודי ארה"ב לראות את עצמם הרבה יותר מאשר קבוצה דתית, וכך הדבר נמשך עד ימינו. בסקר האחרון של PEW נמצא כי רוב גדול של יהודי ארה"ב רואים את היהדות בעיקר כעניין של מוצא ותרבות ורק מיעוט מחשיב את הדת כמרכיב המרכזי. מתוך הזדהות עם היותם אמריקאים וחשש שהגדרתם כיהודים מבחינה לאומית תגרור האשמות על נאמנות כפולה, יהודים רבים מאמצים לשם הגדרת זהותם מושג שקשה למצוא במילונים קלאסיים: "עמיות יהודית".

למה כל זה חשוב?

תחושת הזהות האישית והקולקטיבית משפיעה על הבחירות החשובות שלנו בחיים. היכן נחיה, עם מי נקים משפחה, איזה חינוך ניתן לילדינו. לצעירים הישראלים – אם וכיצד ישרתו בצה"ל, ולצעירים בתפוצות – אם יבחרו להיות יהודים והאם ירצו ויידעו להתמודד עם התקפות אנטישמיות ואנטי־ציוניות.

רמת הסולידריות בינינו משפיעה על עוצמתנו כקולקטיב. הקורונה סיפקה לנו הצצה לאתגר של המתח בין מי שהלימוד והתפילה קדושים בעיניו לבין אלה שחופש הפרט וההפגנה מצויים בראש סולם ערכיהם. למנוע תפילה בבית כנסת ולהתיר הפגנות, או להפך? הזהות המשותפת והסולידריות בין ישראל ליהודי התפוצות משפיעה על רמת הנכונות להיאבק אחד בשביל זולתו – להרעיש עולמות בבירות העולם כשישראל תחת אש ולשלוח צעירים ישראלים לחלץ יהודים בתפוצות מאסון או מרדיפה.

גם עוצמתנו כלפי חוץ מושפעת מלכידותנו הפנימית ומדימויה. בעולם מעריכים את ישראל לא רק בזכות הישגיה הטכנולוגיים של היום, אלא גם בשל היותנו ציוויליזציה של אלפי שנים ומתוך הערכה לעוצמתנו המשותפת כעם אחד.

הלכידות היהודית חיונית לקיומנו, ובעת הזו היא נתונה ללחצים עצומים מבחוץ ומבפנים. המתח העולמי בין מסורתיות להתחדשות ובין פטריוטיזם לגלובליזם משפיע על הקיטוב גם בתוך העם היהודי. ישראל מקוטבת בין דתיים ומסורתיים לבין חילונים ואוניברסליים. יהדות ארה"ב חצויה בין האורתודוקסים והשמרנים לבין כל היתר. הפער בין ישראל לתפוצות הולך וגדל בגלל מציאות החיים השונה מהותית בין מדינת רוב בישראל לבין קהילת מיעוט בתפוצות.

מה שהחזיק אותנו יחד כעם במאה ה־20 כבר פחות חשוב לזהותם של היהודים ולתחושת היחד שלהם. הטראומה של השואה והדרמות של הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים משמעותיות הרבה פחות ומעצבות עבור הדורות שנולדו עשורים אחריהן. גם הקשרים המשפחתיים נחלשו. במאות ה־19 וה־20 היהודים נדדו מאירופה וממדינות ערב לארץ ישראל ולמערב. לרבים מאוד היו קרובים מדרגה ראשונה בגיאוגרפיות שונות. אמא שלי שמרה על קשר עם כל בני ובנות דודותיה באמריקה. הנינים שלה כמעט לא מכירים את בני דורם.

השאלה הגדולה לעם היהודי במאה ה־21 היא מה ישמור עלינו יחד. אם לא היהדות ולא הישראליות לבדן, אז מה? התשובה מצויה במרכיבים שעושים אותנו לעם,  בעמיות שלנו, במלים אחרות – בעבריות.

לעומת היהדות, שמשמעותה גם דתית, והישראליות, שאינה כוללת את יהודי התפוצות והשייכת גם לערביי ישראל, העבריות יכולה לבטא את הזהות המשותפת שלנו כבני עם אחד, דתיים, חילוניים ומסורתיים, ישראלים והחיים בתפוצות. רוב בני העם שלנו מסכימים על ההגדרה של מה זה להיות יהודי. אחד הממצאים המאלפים במחקר המשווה שערך מכון PEW בין יהודים אמריקאים וישראלים (2015־2016) היה שיש הסכמה רחבה בשתי הקהילות היהודיות הגדולות, שהן יחד קרוב ל 90% מהעם היהודי, שהיהדות היא בראש ובראשונה עניין של מוצא ותרבות. גם אם אינם משתמשים במושג המילולי "עבריות", רוב גדול של היהודים בישראל ובתפוצות מרגישים שייכות לעם ישראל.

מה הם מאפייניה של העמיות העברית שלנו? מוצא משותף ותחושת שייכות למשפחה מורחבת – שבט מיוחד, חשש אינהרנטי כמעט מאויבים ומשונאים, המוביל לתחושת צורך בערבות הדדית, תפיסת מדינת ישראל כבית הלאומי של עם ישראל, מורשת משותפת ותרבות ייחודית עשירה; ערכים חברתיים־תרבותיים משותפים כמו משפחתיות, לימוד והשכלה, קהילה ושאיפה לתיקון עולם, גאווה בייחודנו ובתרומה של עמנו לאנושות.

אנחנו בראש ובראשונה עם אחד, שבט אחד, משפחה מורחבת אחת, עם מורשת מפוארת ותרומה ייחודית לאנושות. אנחנו חייבים לחזק את המשותף לנו, את תחושת שותפות הגורל והערבות ההדדית, את מרכזיות ישראל בהוויה היהודית, את חוויית המסורת המשותפת, את הגאווה בייחוד ובתרומה לאנושות, את ההיכרות והקשרים בינינו ואת תחושת הייעוד המשותף.

כ־100 שנה החזיק הבית הראשון עד שבגלל יריבות פנימית נבקע לשתי ממלכות, יהודה וישראל. כמאה שנים חלפו מייסוד מלכות חשמונאי עד שמחלוקת פנימית סייעה לרומאים לכבוש את יהודה. אם לא נשקיע במשותף לנו, זה עלול לקרות לנו פעם שלישית. האתגר האדיר העומד בפני העם שלנו במאה ה־21 הוא לחזק את המשותף לנו כמקור לשגשוג ולעוצמה. למשותף הזה יש שם בן קרוב ל־4,000 שנה: "עבריות". גם אם ההגדרה "עברים" לא טבעית לנו ואינה שגורה על לשוננו, מה שהיא מייצגת זו הזהות המשותפת לנו והחיונית לנו כעם אחד. כמאמר יונה הנביא: עברי אנוכי. עברים אנחנו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook