אם יקום תסריטאי שירצה לספר את סיפורו של 'ישראל היום', הוא ייקלע לקשיים חמורים כבר בשלב התחקיר. החינמון שבא לדרוס את שוק העיתונות המודפסת, להיות שופר ימני ובעיקר אישי עבור בנימין נתניהו, פעל ופועל תחת מעטה מרתק של חשאיות. מייסדיו, שלדון ומרים אדלסון, חשדנים ומסוגרים (בדומה למי שאת ההגמוניה שלו ביקשו לקעקע, נוני מוזס). העורך רב־המעללים שהקים אותו, עמוס רגב, שומר על שתיקה ולויאליות, למרות התלאות הרבות שעבר מן הסתם בין הפטיש (משפחת נתניהו) לסדן (משפחת אדלסון). העורך שהחליפוֹ, בועז ביסמוט, מתוחכם, נאמן ודיסקרטי.
דבר אחד ברור כעת. והוא סותר לא מעט את הקונספציות שטוו מומחים למיניהם לאורך השנים. האדם החזק בעבר ובהווה בעיתון הנפוץ במדינה לא היה ביבי ולא היה שלדון, אלא ד"ר מרים (מירי) אדלסון, שבשנתיים האחרונות גם נושאת רשמית בתואר המו"ל. למרות ההצקות שספגה ממשפחת נתניהו (כפי שנחשף בעדויות המרתקות שפורסמו לאחרונה), למרות תיק 2000 והבגידה לכאורה של מנהיג הליכוד במיטיביו הגדולים – אדלסון היא קודם כל דמות אידיאולוגית. כזו שרוצה לחזק את שלטון הימין באמצעות המדיה שבשליטתה. ולמטרה זו, ולמרות הנ"ל, חזר העיתון במידה רבה להיות "ביביתון". כבר ללא הקשר הישיר שהתקיים לכאורה בעבר בין לשכת ראש הממשלה ללשכת העורך. כבר ללא חרמות והתקפות על דמויות אחרות בימין, על פי האינטרסים של נתניהו. אבל כל עוד האחרון, אותו צ'ילבה שתועד בשיחות המטלטלות עם מוזס, הוא המנה המועדפת על הגרגרנות הימנית – אזי תדאג מרים אדלסון להגיש אותה ביד נדיבה.
