בחירות הן כאב ראש למערכות החדשות. תוכנית הגמר תיערך אחרי עוד המון שעות שידור. בדרך לא קורה הרבה, אבל מוכרחים למלא את הזמן. אז מעצימים את המעט שקורה, עטים על כל בדל של קונפליקט, מסתערים על כל רמז של נשיקת סתרים, ומתנפלים על כל אמירת התרסה. ראיתם איך ההוא עם העיניים המפחידות קרא ליאיר פיטר פן?
הציבור מפהק. הצופים מחפשים את הסדרה האחרונה בנטפליקס. כמה אפשר לשמוע את הפוליטיקאי עונה למראיין העייף ב"זו לא השאלה" הנצחי שלהם, ומתחיל להפציץ מדף המסרים. בסדר, הצופה מבין, כולם מנסים לתמרן. כולם מתחמנים. זה המשחק. שקר הוא נשק לגיטימי בדרך אל הפרס, אבל תביאו משהו אחר. קוראים לתוכנית הזאת "חדשות", הצופה אומר ומזיז את האצבע על השלט, לא "ישנות".
אז מביאים את מסיבות העיתונאים המיוחדות. לא משנה של מי. ביבי, בנט, לפיד. תכריז על שעה, והמצלמות מגיעות. העיקר שיהיה משהו. אפילו עוד פעם נאום הודיה של ביבי לעצמו על החיסונים שהביא והם יצילו אותך, את המדינה, ובעיקר אותו, בקלפי. אבל גם זה כבר דוהה. אפילו זה. כל מה שנותר בדרמה העייפה הזאת אלה ההדחות בדרך אל הגמר.
זה כבר בידיים שלך, הסקרים. כבר העפת את בוגי ונהנית לשמוע את פלאץ' הריסוק כאשר הוא נפל מרום ההערכה העצמית המנופחת אל בטון המציאות. החזרת לבית העירייה את חולדאי אחרי שהיה לרגע, על שלטי החוצות, מנהיג שווה־מידות לביבי. העלבת את עפר שלח והצבת אותו במקום האחרון בבוחן הסוציומטרי. וזהו, פחות או יותר. לא מספיק. ההפקה מנסה להתערב.
מנצח העונות הקודמות מתחרה עכשיו בלי המוני התומכים שהיו לו פעם, ונמצא על סף הביזיון. אולי תפרוש, המראיינים מנפנפים מולו בסקר האחרון, למה לסכן את הגוש, אתה אולי לא עובר. בני חוזר על אותו דקלום מתלהט. תארו לכם את המדינה אם ביבי ממשיך לעוד קדנציה זמנית, בלי שאנחנו במשרד המשפטים. הצופים מגרדים את הראש. על מה הוא מדבר? אלה שמבינים לעומק את מהות הסוגיה לא מצרפים מנדט אחד. אם לא תהיה הכרעה, ואפילו אם כחול לבן נשארת מחוץ לכנסת הנבחרת, הם עדיין יהיו מחצית הממשלה הפריטטית כממשלת מעבר. כולל בני עצמו שעשוי להשתחל אל כיסא ראש הממשלה בדרך עוד יותר מופלאה מזו של אולמרט בזמנו. זה תיאורטי. זה מורכב. העליון יצטרך להכריע. עכשיו זה פהקת. עכשיו זה באימש'ך, תעזוב אותנו.
רק דבר אחד נותר למערכות החדשות. בסוף, אחרי תוכנית הגמר עם המדגמים מול תוצאות האמת, אחרי שיתבררו כל הפערים, יתגלו התחזיות השגויות ויגחכו על הערכות השווא של הפרשנים והכתבים, הם יצביעו על מי שהביא אותם לרגע הזה. הם מפנים אצבע מאשימה לסוקרים. אנחנו לא שי שטרן, אין לנו פותחות בקלפים וקוראות בקפה. אז מה אם הן דייקו לו. אנחנו הולכים עם קמיל ועם מנו. זה מה שיש.
מזל שיש. מזל גדול. המזל שלהם, אבל גם המזל שלנו. הסקרים הם חדשות האמת הכמעט יחידות בסאגה המפרכת והמתישה של מערכת הבחירות. הם עובדה חיצונית שחודרת פנימה. הם משקפי המצב, והם גם מחוללי האירועים העיקריים. בלי סקרים אין עניין, אין צפייה, אין מעורבות ואין מצביעים שהולכים לקלפי.
אל תהססו. תביאו מהסקרים האלה כמה שיותר. זה לא חפירות. זה קו ההגנה האחרון של הדמוקרטיה.
–
- אמנות הריאיון // הטור של יונתן שם-אור
- רק הפילוג יכול: כך מביאה השנאה את הדמוקרטיה לכדי גסיסה // רשימה מאת יונתן שם-אור
- ילד כיפות // הטור של רועי לחמנוביץ'
