fbpx

כל מה שרציתם לדעת על רוני אלשיך // פרופיל מאת רונית ורדי

0

רוני אלשיך – פרופיל

השמועות על אודות המלצת המשטרה להעמיד לדין את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נרקחות ביד אמן. הדיסאינפורמציה מלאה כל הארץ. התדרוכים מטעים. מטשטשים. מבלבלים את החשודים ואת דעת הקהל כאחד. לפני כחצי שנה, בינואר 2017, הזמינו את כתבי המשטרה לתדרוך של המפקח הכללי רב־ניצב רוני אלשיך, במטה הארצי בירושלים. אלשיך הודיע מפורשות: "המשטרה נמצאת בישורת האחרונה של החקירה. אני מעריך שנסיים תוך מספר שבועות. אנחנו מבינים שיש משמעות ציבורית לסיום מהיר של החקירה". כאשר נשאל אם הושגה תשתית ראייתית נגד ראש הממשלה, ענה: "אני לא יכול להשיב לשאלה, אבל החושים שלכם מספיק מחודדים כדי להבין שהמשטרה עושה עבודה טובה".

וברור שכל זה הסעיר את משפחת נתניהו על חצרניה המסורים. צדק מי שהתריע בשעתו בפני ראש הממשלה ממינוי השב"כניק הבכיר למפכ"ל המשטרה. "אתה חושב שהוא יעבוד בשבילך – אבל בפועל אתה תעבוד בשבילו".

אבל מאז החורף תם וגם האביב חלף. ובעוד המדינה המיוזעת מחכה לכותרת חותכת בעניין, אין כזו. אלשיך אמר באותו מפגש כי המשטרה הגיעה לחקר האמת, ויודעי דבר טוענים בתוקף שהכוונה היא שהוא וצוותו השתכנעו שנתניהו אשם גם אשם. לאחר חודשיים שוב הבטיח אלשיך מסקנות בתוך שבועות, אבל בחלוף הזמן הנרטיב הדומיננטי הפך להיות זה של הפרקליטות, שם יותר מרומזים שיעבור זמן רב עד שיגיעו למסקנות סופיות.

דבר אחד ברור. הסיפור הזה אינו מתעכב בגין חופשות, עצלות או מקריות. מתנהל שם, מאחורי הפרגוד, קרב מוחות שמעטים כמותו. והמפכ"ל הזה הוא וורקוהוליק. מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אין הפסקות. אין פינוקים. האיש הזה חרוץ. מסור. סגפן כמעט. כפרי בהליכותיו ובעיקר, ממזר ענק. ועוד דבר: הביפר שלו עובד גם בבית הכנסת, בשבת.

העונה האחרונה של 'ארץ נהדרת' הייתה נפלאה, אבל פספסה את דמותו של אלשיך. הוא הוצג שם כגוץ עילג. ובכן, הוא אינו גוץ ורחוק מאוד מלהיות עילג. הוא מבין שמועד פרסום מסקנותיו יטלטל את הארץ. שהוא עשוי לקבע את שלטון נתניהו או לחלופין לקבוע את מועד הבחירות הבאות. ושהצדק מוטל כאן על הכף, שמבחן נתניהו הוא מאבני הדרך החשובות ביותר בהיסטוריה הפלילית־משפטית בישראל. לפני שכל זה יקרה, מעניין להבין מיהו באמת רוני אלשיך. מאין הוא מגיע ולאן הוא מכוון.

צילום: דוברות המשטרה

צילום: דוברות המשטרה

פרק א: זיכרונות מהמדינה שבדרך

נולד בירושלים, מרץ 1963. זיכרונותיו הראשונים נעוצים במלחמת ששת הימים. מקולותיה ותוצאותיה. הפגזים שהתפוצצו סמוך לביתו. המשאיות עם החיילים שדהרו בדרכים. צפירות האמבולנסים. הטנקים ברחובות. וגם מטוס הפוגה־מגיסטר של חיל האוויר שנפל על גבעה מדרום לעיר. ליד בית צפאפא. והכל לחוץ. ורועש. ורוגש. והוא, בן ארבע, צוהל אל אמו: הנה, הוא כבר יודע לקרוא, לפני כולם. ימים אחדים אחר כך הגיע הילד עם משפחתה אל הרובע היהודי של העיר העתיקה. עשן הקרבות עמד באוויר. הפיח השחיר את הרקיע. אבל אמו, שנולדה בעיר העתיקה, הזדרזה עם אחיה אל ביתם שננטש במלחמת השחרור.

אמו, אהובה עמאר, הייתה אישה חזקה. דעתנית, אמביציוזית. והוא מעריצה. מתארה בתווים שהם "גדולים מהחיים". הוריה עלו ממרוקו בעליית בודדים של "משוגעים לציון". ב־1930 התיישבו ברובע היהודי של ירושלים העתיקה. וכבר אז נהנו נשות הבית מטמפרמנט קשוח. העלייה כולה מומנה על ידי אם סבתו, הגברת נחמיאס. כספה שירת את השוחד במעברי הגבול השונים. ביציאה ממרוקו. בגבול עם איטליה. במרסיי. בלבנון. וגם הספיק לרכישת דירה ושתי חנויות מכולת ומחסנים ברובע היהודי. הם התיישבו בירושלים. התפללו בכותל. פעלו להקמת המדינה היהודית. הילדים של עמאר לחמו בשורות ההגנה והאצ"ל. אחת מבנותיהם שירתה כקשרית של ההגנה בעיר. אחד מבניהם, חבר ההגנה, נפצע במהלך המצור על העיר, במלחמת השחרור. בשיאו של המצור התעלמו רבני הרובע מהוראות ההגנה ויצאו עם דגל לבן אל הלגיון. הירדנים שבו את גברי הרובע, ובתוכם את סבו של רוני אלשיך ובנו הבכור. רעייתו וילדיו הצעירים הועברו לידי ההגנה ויושבו כפליטים בבית ערבי נטוש, בשכונת קטמון.

כ־700 מבני היישוב הוחזקו בשבי בצפון המדבר הירדני. תשעה חודשים. היו בהם לוחמי פלמ"ח והגנה. רבנים וסוחרים מהרובע היהודי וארמון הנציב. קיבוצניקים מגוש עציון, מפאתי ירושלים ומאזור ים המלח. וכשחזרו משם גילו כי בן־גוריון סילקם מאתוס הגבורה הישראלי – בשל בחירתם בחיים. הסיפור הזה, אובדן הבית והרכוש, ליווה את המשפחה עשרות שנים. למה הדבר דומה? כך הסביר לי אחד מהם: הוא דומה למפוני גוש קטיף הממשיכים לייחל לשובם לביתם שפינו. אלה סיפורי ילדותו של רוני אלשיך. עולם הערכים שממנו ינק. לעולם יזכור את הדוד שהיו לו מהלכים בצמרת והסדיר את חזרת המשפחה לביתה, שבעיר העתיקה, עוד בטרם שככו הקרבות.

שכניהם משכבר פתחו את דלתות ביתם בחמימות. חיבוקים. נשיקות. והחשדנות צפויה – אצל שני הצדדים. עם זו, סיפרה אמו, הייתי שוטפת כלים בחצר. ועם ההיא שיחקתי קלאס. ובתנור שבמאפייה שעדיין עובדת, כאן בסמטה, חיממו עבורנו את החמין בשבת. וכל העת חושבים אם יצליחו למצוא את הפח עם 14 אלף הליש"ט שאבא החביא בשעתו מתחת לבלטות.

קשה להגזים בתיאור החגיגיות שעטפה את כל זה. בהתגשמות החלום. בפעמי המשיח שדימו לשמוע בעת שסיירו בסמטאות, בינות הדי היריות. אבל כשהמדינה הציעה להם לשוב אל העיר העתיקה ולהתנחל בה – לא נמצא בהם מי שירים את הכפפה.

בר מצווה, 1976 // צילום: אלבום משפחתי

בר מצווה, 1976 // צילום: אלבום משפחתי

פרק ב: יתרונות הילדות בקריית ארבע

אביו, אברהם אלשיך, היה "מלך הפלאפל" של ירושלים. הטבח המיוזע שטיגן את הקציצות בדוכן המיתולוגי שליד קולנוע עדן במרכז העיר. דמות ציורית, ממוצא תימני־עדני, ששפתו מטעימה כראוי קו"ף נחצית וגימ"ל דגושה.

משפחת האב אלשיך עלתה לישראל במבצע 'על כנפי נשרים', לאחר קום המדינה. היא התפרסמה בישראל כשאחד מבניה, יחיא אלשיך, זכה בחידון התנ"ך העולמי. דמותו הציורית מוכרת גם היום בכל בית – זהו "התימני" של אריק איינשטיין ואורי זוהר במערכון על חידון התנ"ך של חבורת לול. הרב יחיא היה סמל לחיקוי במשפחה המורחבת. פעיל בהפועל המזרחי (מפד"ל), תלמיד בישיבת מרכז הרב, אהב לספר על המכות שחטף בעצרות בחירות ממפא"יניקים.

הזוג הצעיר עמאר־אלשיך רכש דירה בגבעת מרדכי שטרם התחרדה, והייתה אז שכונה מסורתית מתונה. האם – עקרת בית חזקה ומצוחצחת. ילדיה מטופחים וממושמעים. והיא דוחקת לקרבם את הלמדנות כערך. היצירתיות והשאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל – את סט הערכים של הציונות הדתית של אותם הימים: תורה, מלאכה וממלכתיות. נקודה. "והממלכה היא שמעל הכל". מספר שנים אחרי מלחמת ששת הימים, כשרוני בן שמונה, הובילה אמו את משפחתם לקריית ארבע שזה אך הוקמה. חברה ופעילה בגרעינים הראשונים של ארץ ישראל השלמה, שנים לפני הקמתו של גוש אמונים. אז התגוררו, כתף אל כתף, עם משפחות לוינגר, העצני וקצובר.

בבית הוריה של חברתו - ולימים אשתו - שירה // צילום: אלבום משפחתי

בבית הוריה של חברתו – ולימים אשתו – שירה // צילום: אלבום משפחתי

קריית ארבע והיישוב היהודי בחברון נֶהגו והוקמו על ידי גרעין מעורב של פעילים חילונים ודתיים. עירוניים וקיבוצניקים. הליכוד לא היה שם. הפרויקט הוכשר על ידי הממשלה. שמעון פרס, יגאל אלון, ישראל גלילי. המנטרה השלטת דיברה על שטחים משוחררים, לא כבושים.

ב־1972 כבר עמדו בתי קומות זעירים על הגבעה המשקיפה על חברון. וכבר נטעו בה שיחים ראשונים. עצים בודדים. ועשרות משפחות חגגו באווירה הרומנטית באזור. ומשפחת אלשיך בתוכם. ילדיה משחקים עם העזים המלחכות עשב במורדות הגבעה. מושכים בזנבות החמורים הנושאים ירקות משדות הכפרים אל השווקים שבמרכז העיר הערבית. עולים ויורדים בהרים הסמוכים. באותם ימים התגוררו הערבים בחברון. היהודים בקריית ארבע. ההפרדה נועדה לבסס את הפנטזיה על אודות החיים המשותפים שיתקיימו בעיר. יחד – אבל נפרד. אלשיך התגוררו בבניין מספר 4. ארבעה ילדים. וכל הגבעה ידעה שאצלם, אחד יותר מוכשר מהשני.

הלימודים התקיימו בבית הספר הזעיר שזה אך הוקם. כיתות של 12 ילדים. והרבה מהשיעורים ניתנו לשכבות גיל שונות, במקובץ. רוני אובחן כגאון והוקפץ שתי כיתות. לא היה ילד בקריה שלא ידע אז: לרוני הקטן היו למעלה מ־160 נקודות במבחני האינטליגנציה. איינשטיין מקומי. וילד טוב ירושלים במלוא מובן המילה. שקדן. שקט ומוערך. אמו חיזקה את לימודי בית הספר הממלכתי בשיעורים פרטיים בנושאים תורניים, שהועברו על ידי תלמידי ישיבת ניר שהוקמה בשכונה. הילד למד תורה בשעה שאחרים שיחקו כדורגל. מעולם לא מרד. לא התריס. לא הרגיז ולכן גם מיעט להגיע לעמדת הפלאפל החדשה של אביו – במטבח המסעדה שהקים צבי קצובר בתוככי השכונות הערביות שבעיר, ליד מערת המכפלה. מסעדה שהוקמה לאור העובדה שחברון הייתה חביבה גם על ועדי העובדים הגדולים במשק; אלה הסיעו אליה אלפי משפחות ששילבו ביקורים היסטוריים במערת המכפלה בשופינג בשווקים המקומיים. הפלאפל של אלשיך היה תוספת נחשקת לעניין הזה. מסעדת המתנחלים הייתה לאימפריה. אביו של רוני לא הרוויח מכך יותר מדי, הוא היה שכיר.

כשנתיים אחר כך הוחזר הילד רוני לירושלים. ליעד הטבעי עבורו: הישיבה התיכונית 'נתיב מאיר', ספינת הדגל של הציונות הדתית. מכל הארץ עלו מועמדים לשעריה, בתקווה להתבסס בצמרת השירותית־מדעית שעוצבה שם. מהישיבה גם יצא, שנים אחרי, השר הממונה על אלשיך – גלעד ארדן. הוא הוריד מזמן את הכיפה, של אלשיך נשארה יציבה על ראשו.

החיים בישיבה תובעניים, קשים, שמרניים וקפוצים. כמו שארדן עצמו יספר בהמשך: במהלך השנים פגשתי בוגרים מפורסמים רבים שלמדו שם. אבל מעולם לא שמעתי דברי שבח על חיי הנעורים בישיבה ההיא. עבור אלשיך היו אלה ימים נוראים ממש. באותה תקופה אמו הרתה ולקראת הלידה חלתה בצהבת. ימים אחדים אחר כך מתה יחד עם עוברה. בת 35 הייתה במותה. המשפחה עברה טלטלה. אביו של אלשיך נישא זמן לא רב לאחר מכן, ועקר לבית אל. שם הקים משפחה חדשה. משפחתה של רעייתו המנוחה לקחה עליה את עיקר הטיפול בארבעת היתומים.

בברית המילה של בנו השני, 1986 // צילום: אלבום משפחתי

בברית המילה של בנו השני, 1986 // צילום: אלבום משפחתי

פרק ג: ביטחון ברית המילה

מותה המוקדם של אמו ובחירתו של האב היו לנקודת המפתח של חייו. כפסע היה בינו לתהום. אבל אלשיך, חזק וצנוע, נאחז בחיים. בגיל 16 יצא להרי יהודה עם מימייה ומפת ניווטים. לעתים לבד ולעתים עם חבר. 40 ק"מ בשמש, עם שק שינה קטן. מסילואן לעין פשחה. מההר אל הירדן. בדם, בזיעה ובציפורניים בנה עצמו מחדש. ואז, כשסיים את הלימודים הסדירים בגיל 16, הוסיף ולמד בישיבת 'מרכז הרב', שרוחה נתפסה כ"פחות חרדית – ויותר ציונית". במקביל הדריך בקבוצה מעורבת של בנים ובנות בתנועת בני עקיבא; והתאהב במדריכה שלצידו, שירה קופרמן. מאז לא נפרדו. "המתנחל היתום המוכשר" אומץ על ידי משפחת קופרמן בחום. הם נהנו מרווחה כלכלית ומביטחון תרבותי. נמנו עם הקהילה הדתית־משכילה שהתגוררה ברחביה של אותם הימים. כתף אל כתף, למשל, עם משפחת השופט העליון מנחם אלון. שם למד שמרפקים אין מניחים על שולחן האוכל. ואת המפית הגדולה מניחים על הברכיים. בשנים ההן התפתח כמנהיג. כותב שירה. איש שיחה מרתק. וגם דברן בלתי נלאה. יש מי שגורסים במשטרה שמה שהאיש הזה אומר בשעתיים אפשר לתמצת לדקות ספורות. הוא פשוט אוהב לדבר.

בן 18 התגייס לצנחנים. בן 19 התחתן. שנה אחר כך כבר נולד בכורו. הקרואים לברית המילה עצרו את נשימתם. רוני – ספק נער, ספק בחור – מל את בנו בעצמו. דודיו התקשו להסתיר את הדמעות. רק שש שנים חלפו מאז מתה האם והנה הקים לעצמו כבר בית משלו. גם שלושת היתומים האחרים, אחיו, עשו חיל. יש טעם להזכירם כאן: יפית זלינגר שהייתה לפסיכולוגית קלינית, מומחית להפרעות חרדה ופוסט־טראומה. הבמאית הדוקומנטרית רויטל שטרן־זיוון, שמכהנת כמפקחת הארצית על לימודי תקשורת ואמנויות בחינוך הדתי. וד"ר אלי אלשיך – מזרחן בעל שם בחקר תופעת המחבלים המתאבדים.

בנעוריו חשב ללמוד רפואה. התנדב למגן דוד אדום. שירת כחובש קרבי בצה"ל. אבל מרגע שהתגייס, הלך בתוואי שאפיין כבר אז את משפחת עמאר: שירות ציבורי. ובמקרה שלו: קריירה צבאית. שירה קיבלה על עצמה את חינוך הילדים. הם התגוררו במעלות דפנה, בירושלים. ואת הילדים שלחו לגן המצוין שניהלו הוריו של אייל גבאי, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בגבעת המבתר. אבל כשהיה בן 24, בשנת 1987 שבסופה פרצה האינתיפאדה הראשונה, נדד אלשיך עם משפחתו להתנחלות חדשה, כוכב השחר, בהרי בנימין. יישוב קהילתי דתי, מטופח ויפה.

אלשיך הצעיר אהב את המדים, אבל חיפש כיוון אחר. בתפקידו האחרון היה סגן מפקד גדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50). ב־1988 פנה בכיר מהשב"כ, מנחם לנדאו, והציע לגייסו לארגון. לנדאו, חובש כיפה בעצמו, זוהה תמיד עם תפיסת עולם ממלכתית מובהקת. עמד בראש החטיבה היהודית בשב"כ בעת ש"נפל האסימון" והופנם כי הרעיונות המשיחיים שהתפתחו בבתי המדרש של חברון וקריית ארבע פועלים כקטליזטור להנעת פעילות אלימה – במחתרות ובבודדים. עם ובלי קשר, השב"כ בתקופה ההיא רצה לגוון את שורותיו, ותר אחר חובשי כיפות ומתנחלים. אלשיך גויס והוכשר כ"ערביסט" במסלול חוקר.

בצנחנים, 1982 // צילום: אלבום משפחתי

בצנחנים, 1982 // צילום: אלבום משפחתי

לימים יספר אריה ליבנה (לייבו) שכיהן כראש אגף החקירות של השב"כ, על ראיון הקבלה שערך בעצמו לאלשיך.

– איך אתה רואה את העתיד? לאן רוצה להגיע?
– רוני אלשיך: להיות ראש השב"כ.
גם יעקב פרי לקח לעצמו קרדיט. גידלתי אותו, אמר לא פעם. למרות השוני בתפיסה הפוליטית, ודאי התיאולוגית. האיש גאון ויצירתי וחושב מחוץ לקופסה.

אלשיך צמח תחת ראש אגף חקירות אחר, טיפוס אימתני בשם חיים בן עמי. בן עמי נהג להצביע עליו: "כוכב". אמין. מתוחכם. זיכרון אדיר. וגם ממלכתי. "פוטנציאל לראש שב"כ". ההוכחות הגיעו מהר. ב־1994 היה חבר בצוות החוקרים שחשף את המקום שבו הוסתר נחשון וקסמן. בן כיתתו מקריית ארבע, חנן ערמוני, שירת אז בסיירת מטכ"ל, ונפצע בניסיון החילוץ. ערמוני עתיד לקבל אחר כך את פרס ביטחון ישראל. אבל עיקר פרסומו בא לו לפני כשנתיים, לא בטובתו, כשבתו נעמה הנקין נרצחה עם בעלה בפיגוע בין איתמר לאלון מורה. רוני ישב עמו בשבעה – במעגל עם חברי הילדות מקריית ארבע. באותם ימים כבר נודע כי הסכים לקבל על עצמו את המפכ"לות. אלשיך נראה מוטרד. לא שקט. עצבני משהו. נפשו לא הייתה שלמה עם התפקיד שהוצע לו. "תגיד להם שהתחרטת", היו מי שאמרו לו במעמד העצוב והאינטימי הזה.

עם ילדו הבכור לאחר סיום קורס קצינים, 1983 // צילום: אלבום משפחתי

עם ילדו הבכור לאחר סיום קורס קצינים, 1983 // צילום: אלבום משפחתי

פרק ד: הכיפה כסמל, ככוח, כמחלוקת

באמצע שנות ה־90 ביקש נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק לראיין חוקר מהשטח כדי לשמוע איך זה עובד באמת. אלשיך הצעיר הגיע ללשכתו. בתום הפגישה, מספרים, התקשר הנשיא ברק לראש השירות: "בא אליי בחור שלכם. אם אתם לא מייעדים אותו להיות ראש שב"כ, אז תנו לי אותו. נראה לי שאני רוצה לייעד אותו להיות שופט בבית המשפט העליון".

בשנים ההן נגלה כישרונו הגדול: פוליטיקה ארגונית. הוא פוליטיקאי מחונן. וגם מי שיודע לזהות מוקדי כוח מתעצבים. אולי בשל כך הפך לחבר ושותף סוד של יורם כהן, שכבש יעד אחר יעד במעלה הארגון עד שעמד בראשו. אלשיך עשה את הדרך הזו, מבלי להסתבך עם תפקיד שעלול להכשילו – כמו פיקוד על החטיבה היהודית. אצל כהן הוא היה כבר סגנו בראשות השירות, וראש אגף המטה.

כהן ואלשיך היו כוכביה של הקבוצה שהפכה דומיננטית בעשור הקודם בשירות, זו של חובשי הכיפות הסרוגות. כמו קבוצות אחרות, גם היא זכתה בפי אחרים לכינוי "מאפיה", מבלי לרמוז על פשיעה חלילה. אלשיך פעל לטובת קידום פטרונו לראשות השב"כ כנראה, אך הסיכויים היו נגדם. בסוף 2010 המליץ בתוקף הראש היוצא יובל דיסקין על סגנו, יצחק אילן, כמחליפו הראוי. באותו שלב החל לובי מסיבי של בכירי הציונות הדתית והמתנחלים על נתניהו. הם רצו לראות ראש שב"כ ראשון חובש כיפה, ולא פחות מכך – את י', שהיה אחראי על האגף היהודי וסומן על ידם כאויב, בחוץ. בבית נתניהו, גם כחלק מתפיסת העולם של שרה נתניהו, יש עדיפות מובנית בדרך כלל לחובשי כיפות. מלבד הממד הפוליטי, הם נתפסים בעיניהם כאמינים יותר ומסוכנים עבורם פחות. כהן נבחר, וכוכבו של בן בריתו של אלשיך זרח.

אבל נשוב מעט אחורה. בתחילת העשור הקודם, במהלך האינתיפאדה השנייה, פיקד על אזור השומרון. ב־2005 מונה לראש מרחב יהודה, שומרון וירושלים. כשחנך משרדים חדשים, הקים במתחם גם בית כנסת והכניס אליו ספר תורה בחגיגה גדולה. היו בסביבה הזו מי שיותר מתמהו על המהלך ועל המשאבים והשעות הלא מעטות שהושקעו בו. בתוך השירות ומחוצה לו כבר התפתח בימים ההם הדיון על הדומיננטיות של בעלי הכיפות. על פסוקים שהחלו מוצאים את מקומם לתוך מסמכים ותדרוכים. אלשיך הוא אדם דתי, זה ברור. והדת מלווה את עבודתו, גם זה ברור. מידת האידיאולוגיה המתנחלית שלו מתוארת על ידי רבים כעמוקה מאוד, אם כי הוא עצמו נזהר מאוד ומנסה להצניע זאת. ב־2012 עזב את כוכב השחר וחצה את הקו הירוק, אל גבעת שמואל. מי שעוקבים אחרי התקדמותו סברו שאין כאן ספק – הכל חלק מהאסטרטגיה לכבוש את ראשות השב"כ, ולקראת זאת הוא לא צריך דיון על היותו מתנחל. בסביבת אלשיך פטרו זאת כקשקוש, וטענו כי המניעים העיקריים היו נוחות וביטחון – גם בשל אבטחתו כבכיר בשב"כ וגם בשל הנסיעות המרובות שלו.

ובכל זאת הדהים את כולם, כאשר בדצמבר 2016 הוקלט באירוע חב"דניקי בעירו גבעת שמואל, כשהוא נושא את הדברים הבאים: "אנחנו (במשטרה) מנסים לראות איך משנים התנהגות. איך מחזקים את ההתחשבות ההדדית. איך מחזקים את הבסיס של אדם לחברו. זה אתגר גדול. כי אני מזכיר לכם שגם אם המשימה העיקרית שנתכנן זה מה נעשה כשיבוא המשיח (…)". הדברים נאמרו ברקע פינוי עמונה, שהיה מבחן לא פשוט עבורו. הוא השתגע? תהו החילונים. דוברת המשטרה ודאי תלשה שערותיה. ושוב עלתה שאלת סגנונו "המוזר": האם זהו כלי אסטרטגי או אופי? האם המפכ"ל הוא בעצם פילוסוף שמתקשה לתרגם את דבריו לשפת ההמון? בסביבתו מיהרו להרגיע כי הוא דיבר בבדיחות. אבל הקהל הטבעי של אלשיך הוא באמת שם, בהתנחלויות שעזב. בגבעת שמואל עם הקהילה הדתית הגדולה. לא בפאבים של תל אביב, שתרבותה זרה לו כתרבות סינית כמעט.

בטיול אופניים בניו ג'רזי, 2000 // צילום אלבום משפחתי

בטיול אופניים בניו ג'רזי, 2000 // צילום אלבום משפחתי

רוני אלשיך השתתף בישיבות קבינט וממשלה מאז עמד אריאל שרון בראשה. הוא ותיק בהן מרוב השרים הנוכחיים. בקי ומנוסה בפרוזדורי משרד ראש הממשלה. וגם באלה של רעיותיהם. והרעיה הזו במיוחד. ועדיין, בקיץ שלפני מינוי יורם כהן, הוא כבר תהה אם דרכו בארגון קרובה לקיצה. אז גם התכונן לקראת לימודים לתואר שלישי בחוג לקרימינולוגיה של האוניברסיטה העברית. אבל אז: הפתעה. כהן מונה, וקידם את אלשיך לסגנו. המשפחה נערכה לעקירה למחוז המרכז. גם כך הספיק להם מהמחאות האלימות שהתפתחו נגדו ביישוב. אמנם זו הייתה מחאת בודדים. אבל כשאתה חוזר הביתה, ובמיוחד כשאתה רוני אלשיך, אתה רוצה לקבל הוקרה. לא כתובות נאצה. הרוב מבין שבעת ילדיו כבר בגרו ויצאו מהבית. הזוג עבר לגבעת שמואל. כשהגיע כאן, לתפילה בשבת, חש בוודאי בסקרנות שליוותה את הביפר שהמשיך לפעול באולם.

משפחת אלשיך הצטרפה לקהילת 'שירה חדשה' (היום שירת אהרון), שייסד מי שהיה המזכיר הצבאי לענייני מודיעין בלשכת ראש הממשלה אל"מ יעקב ויליאן. זוהי קהילה משכילה ומתונה. "אליטה מגזרית", אומרים עליהם. חבריה, גברים ונשים, מחזיקים בהשכלה כללית ותורנית גבוהה. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי, זוכה פרס ביטחון ישראל גדעון פוסטיק, פרופ' שחר ליפשיץ ופרופ' יובל פלדמן מאוניברסיטת בר־אילן, פרופ' דב שוורץ (מחשבת ישראל), ועוד בכירי אקדמיה ומשק.

בית הכנסת שלהם פועל כמרכז חברתי. מתקיימות בו הרצאות וסדנאות בנושאים מגוונים, וההפרדה בין נשים לגברים ממותנת. נשות מקצוע מעבירות הרצאות לקהל מעורב, כמו הגברים. אפילו שירה אלשיך, שעוסקת ביצירת אמנות בזכוכית, העבירה שם סדנה.

פרק ה: נקרא לדגל הכחול

2015 הייתה שנה רעה לשלטון החוק בישראל. רעה לבתי המשפט. רעה לפרקליטות. ורעה במיוחד למשטרה. ראש היחידה לחקירות הונאה, תת־ניצב אפרים ברכה, התאבד. תיק 512, משפחות הפשע, הבשיל באיחור. המשטרה הייתה שק החבטות האהוב על התקשורת. על הפוליטיקאים הישראלים. אנשי העסקים. אפילו על אנשיה. אפילו דובריה, עם פרישתם, פרסמו דברים איומים על תפקודה. הקליקות הפתלתלות שעל פיהם נוהלה. רשתות חברתיות ספוגות רכילות וזימה. שבעה ניצבים עזבו/הועזבו. הצמרת נותרה חלולה. אפילו השר החדש לביטחון פנים, גלעד ארדן, נכנס לתפקידו בלית ברירה ובחוסר רצון יותר מבולט. שוו בנפשכם מצב שבו שבעה אלופים עוזבים את המטכ"ל, ובינתיים גם אף אחד לא רוצה לכהן כשר ביטחון. כאוס.

במצב כזה, הדעה הנדירה יחסית שגורסת כי יש להביא מפקד חדש מבחוץ, הפכה לזו השלטת. חיפשו מישהו שיעשה סדר, לטלטל את עץ הפיקוד, לגזום את הענפים הרקובים ולייצב את השורשים. אבל מי רוצה לקחת על עצמו אתגר מורכב כל כך? רוב הניצבים שנשארו כלל לא היו מועמדים ריאליים למפכ"לות, ועדיין היו נחושים לסכל מינוי מבחוץ. ארדן הציע את גל הירש, מה שהפך לסאגה מביכה במיוחד עבור כולם, בעיקר עבור ארדן עצמו. המינוי לא יצא אל הפועל, כמובן, ובסוף הפיאסקו, נתניהו התערב.

עם רעייתו שירה // צילום: דוברות המשטרה

עם רעייתו שירה // צילום: דוברות המשטרה

ראש הממשלה פנה לרוני אלשיך וביקש שייקח על עצמו את התפקיד. לחץ. יש אומרים גם קצת התחנן. אין לי ברירה, אמר לו. אני מבקש ממך. עם לחצי נתניהו הגיעו נוספים. לאלשיך זרמו שיחות ממכרים, רבנים, עורכי דין, אנשי אקדמיה. מרב הכותל ועד הרפרנט של מערכת הביטחון במשרד האוצר. כולם התיישבו על האוזן של אלשיך: המשטרה מתפרקת. אתה חייב לבוא. היו כאלה שהגיעו עד בית הכנסת בגבעת שמואל. המשטרה גדולה עשרות מונים מהשב"כ, אמרו לו. נעזור לך. התקציבים יוגדלו. טכנולוגיות חדשות יוכנסו. הדלת באקווריום ראש הממשלה – תהיה תמיד פתוחה בפניך. רק תגיד כן. עם ישראל זקוק לך. נתניהו, על פי דיווחים, הוסיף הבטחה: אם אחר כך עדיין תרצה להתמנות לראש השב"כ, זה יהיה שלך.

בבית, חלק מהקרובים באמת אליו חשבו שלא. שהוא צריך לסרב בתוקף. אפילו אחיה הצעיר של אמו, קצין משטרה בכיר בדימוס, ייעץ לסרב כנראה (ובלשונו: "אם היה שואל אותי, הייתי אומר לו שלא"). אבל הסוף ידוע. רוני אלשיך שכל כך רצה להתמנות לראש השב"כ – החליט לקבל את הציפור האחת שהונחה בידו במקום להמתין לשתי הציפורים שפרפרו בכפותיהם של שרה ובנימין נתניהו. את ההחלטה קיבל יחד עם אשתו, שאמרה לו בוקר אחד: די, צריך להכריע, ואתה לא יכול לסרב יותר.

ומיד אחר כך שבר את רגלו ונאלץ לנוע אל התפקיד החדש, כזכור, עם קביים.

בהרצאה תורנית שנשא בקתדרה לתורה ולחכמה בגבעת שמואל סיפר חלק ממה שעבר: "זה היה תהליך חווייתי ולא כל כך רציונלי. אני הפקרתי את רצונותיי והשארתי לקדוש ברוך הוא לכוון אותם". ובעברית פשוטה: "הלכתי עם הרגש". תלמידי חכמים מצטטים פרשנות של הרב קוק לאחת התפילות ביום כיפור ולפיה יהודי נולד כדי למלא תפקיד שהעולם נצרך לו. ותפקידך, כיהודי, לחפש אחר שליחותך ולהשתדל למלאה כל חייך. שאם לא כך – לא היית נולד. 

פרק ו: מניעה וערכים

"צוות המעבר" שהקים כלל אנשי מקצוע מן השורה הראשונה בתחום. ייעץ לו גם דודו, יעקב עמאר, תת־ניצב בדימוס שכיהן עשרות שנים בצמרת המשרד לביטחון פנים והקים את המכללה להכשרת שוטרים. הדוד יעקב הוא אדם מתון. חושיו חדים. והוא מכיר את המערכת על בוריה. לטוב ולרע. עמדותיו המדיניות נעוצות בלב המפה הפוליטית עם דגש מיוחד על ביטחון. והוא מלווה בעצותיו, כפורום לחשיבה, גם היום. המשטרה, אמר לו, היא ארגון צייתני. מקצועני. צבור בה ידע רב. אבל משהו התעקם בתרבות הארגונית. הם נפגשו במשך חודשים בבתי קפה ברחבי השרון, וכשהחלו לזהותם התנחלו בבית אמו של אורן, הנהג שהגיע עמו מהשב"כ. ככה נבנתה תוכנית העבודה של משטרת ישראל לחמש השנים הבאות. וככה גם קיבלה אותו המשטרה, חלקה בחשדנות תהומית וחלקה בזרועות פתוחות. משתוקקות לשיקום.

שבועות בודדים לאחר מינויו ביצע נשאת מלחם את הפיגוע בפאב ברחוב דיזנגוף בתל אביב. מבחן משמעותי מאוד למפכ"ל טרי. היורה ברח בלא פגע. ונעלם. פענוח פיגועים היו שגרת יומו של אלשיך שנים ארוכות. "הלחם והחמאה" של חייו המקצועיים. מי טוב בזה ממנו?

ראש השב"כ, יורם כהן, עשה שמיניות באוויר כדי שיצלח. אחרי כשבוע שבו מדינה שלמה עצרה את נשימתה, הוריד הימ"מ את האיש שהסתתר סמוך לביתו. אבל עד אז – מרכז הארץ שותק. ערים מלאו בשוטרים. החלל מלא בשמועות. כבישים נחסמו בלא הסברים. הורים סגרו את ילדיהם בבתים. תל אביב הייתה מבועתת. הרצליה בפאניקה. איש לא הבין מה קורה. ובתום העניין עלתה התהייה: בשביל מה כל זה?

המשטרה התייחסה לארבעת מיליון תושבי המרכז כמעט כמו שהשב"כ נוהג בתושבי ערים פלסטיניות ביהודה ושומרון. החקירה המיידית – היא תמיד מנצחת. גם על חשבון העתיד. גם אם פוגעים ב"בלתי מעורבים". זה מיד הטריד רבים – אילו מין שיטות עבודה הביא עמו אלשיך?

אלשיך מרבה, למשל, לדבר על "מניעה". מצד אחד, הוא בא בקרב עמו. משוחח איתם על יחסי אנוש. מחזק את התחנות שבשטח. מאיץ בשוטריהן לטפח את יחסיהם עם תושבי אזורם. אבל מניעה כשלעצמה, פנים רבות לה. היא נמצאת בלב פעילותו של השב"כ, ובזה הוא מומחה. אלא שארגוני ביון הרי פועלים בין הצללים. משחקים עם מגבלות החוק. משקרים. מזייפים. עוקבים. מחסלים. הטכנולוגיות החדשות נתנו להם כלי נשק שרק עכשיו מתחילים להבין את עוצמותיהם. אלשיך, מלך הארגון, היה מאלו שהטמיעו שיטות עבודה חדשות בשב"כ. את חלקן הוא לקח גם למשטרה.

בשבועות האחרונים חגגה המשטרה את הכנסתן של ניידות ממוחשבות לפעילות. המחשבים הללו טעונים בתוכנות המסוגלות לחזות "אירועי פשע" ואחרים פוטנציאליים. תאונות, פקקים, זנות, סמים. לפי התוכנית, השוטרים יפעלו באמצעות המידע שיוזרם אליהם בזמן אמת, מהניידת. בכך תשופר יכולתם לסכל פשעים שטרם בוצעו. ועכשיו נעצור רגע. חשבו על זה שוב. כי אנחנו הולכים למציאות מסוכנת. "האח הכחול" יחשוב שהוא יודע לנבא מה אנו עומדים לעשות. ואם בכוונתנו לעבור על החוק.

אלשיך הקים "צוות ערכים" בראשות מפקד מחוז הצפון, הניצב הטרי אלון אסור. אסור הוא חתנו של עמי איילון – "הצדיק מכל אדם" בפי חלק מחבריו. איילון, להזכיר, גויס בשעתו להציל ארגון ביטחוני אחר שקרס: השב"כ. הוא עמד בראשו, ניקה וביער והוביל את הארגון לארץ טובה. ואגב, גם על זה דיברו עם אלשיך, כשהתאמצו לגייסו למשטרה. איילון הציל את השב"כ. אתה תציל את המשטרה. והחתן של איילון יפתח את הקוד הערכי של הארגון. ואסא כשר יעזור.

המניעה היא בבת עינו של אלשיך. לכן הוא עובר בתחנות השונות ומדגיש זאת ללא הרף. פעם, למשל, ניסה להדגים את כוונתו. מניעה אפשר להשיג באמצעים פשוטים. קחו למשל מקרה שאירע פעם בחברת היי־טק קטנה. הקפה, המשותף, נגמר מהר מדי. גם הסוכר. ההנהלה רמזה לעובדים: דחילק… תפסיקו לסחוב מוצרים. אך גם זה לא עזר. מה עשו ההייטקיסטים? פיזרו מדבקות עם ציורי עיניים על דלתות הארונות. התוצאה: הגניבות ירדו.

חלק מהשוטרים האזינו בתדהמה. מה הוא רוצה? אנחנו משטרה – לא חוג לסוציולוגיה. אבל כולם כבר יודעים שאלשיך מתקשה להתמודד עם ביקורת. שונא אותה. מילתו היא האחרונה, ולא משנה איזה דיון התנהל (אם בכלל) לפניה. בדיון הזה, כמו באחרים, חלקם דיברו בינם לבין עצמם. חלקם חששו אפילו לעשות את זה. וכל הדברים – בכל מקרה – נותרו בתוך החדר. כי כולם זוכרים שהמפכ"ל איים לאתר מדליפים. אז בשביל מה להסתבך?

פרק ז: בעת ההיא הארגון יידום

בתחילת דרכו ככחול מדים אירח אותו הפורום של המפכ"לים והניצבים בדימוס לשיחת היכרות. הפורום, שסיכל את מינויו של גל הירש, קיווה להמשיך לסייע להבראת הארגון. להציג רעיונות ולחזק "אחוות לוחמים". אלשיך הגיע בשמחה. שופע ביטחון ועזוז. אבל אחרי שדיבר שעתיים, אמר תודה והלך. כמעט ללא שיחה. שום סיעור מוחות. לא אחווה ולא בטיח. ובכך הרוויח ביושר, לדעתם, את השוואתו לדן חלוץ הטייס המבריק שהוצנח ללשכת הרמטכ"ל, עם כל יוהרת חיל האוויר באמתחתו. "דן חלוץ של המשטרה" החלו לכנותו. נבון אך יהיר. משכיל אך עיקש. והכי חשוב – יודע הכל יותר טוב מכולם. גם במה שאין לו מושג. ומשם נותר רק לקוות שההרפתקה של אלשיך תיגמר טוב מזו של חלוץ. אלשיך, יש לומר, לומד מהר מאוד. גם ארגון מורכב כמו המשטרה. וגם יודע להקיף עצמו ביועצים ארגוניים, יועצי תקשורת, קרימינולוגים, שב"כניקים, אנשי טכנולוגיה ואפילו בפילוסופים.

בסיועם החל למחוק פרקים שלמים מהזיכרון ומהתרבות הארגוניים. שכלל ושינה את מערכי הלימוד במכללה לשיטור בבית שמש. נפרד באבחת סכין מוותיקים רבים. הרעיד את הארגון כולו. קצינים עתירי ניסיון התכנסו בדל"ת אמותיהם. חוששים למטה לחמם. עודם חוששים. המשפחות מודאגות. הרעיות חוששות. "לא נורא", אומרים אצל אלשיך, "שיפחדו קצת". אחרת זה לא יעבוד. השב"כ – עמו. הרמטכ"ל – עמו. ראש הממשלה זקוק לו. ואפילו השר לביטחון פנים שומר על מערכת יחסים תקינה לכאורה, אחרי לא מעט דם רע וחשדנות שזרמו ביניהם.

איפול יחסי. מול התקשורת // צילום: דוברות המשטרה

איפול יחסי. מול התקשורת // צילום: דוברות המשטרה

יש מי שיגדירו את מערכת היחסים עם ארדן כ'שונאים, סיפור אהבה'. בין השניים יש הערכה מסוימת, ודאי יותר ממה שהייתה שם בהתחלה. אלשיך אדם חכם, ולכן יודע שאסור לו להחצין בעיות עם השר. היו מפכ"לים שזלזלו בשרים שמעליהם, בעיקר לאור העובדה שתואר "השר לביטחון פנים" כמעט ריק מתוכן, ודאי בכל הקשור לניהול הגוף הגדול שנקרא משטרת ישראל, שהוא סטטוטורי לחלוטין ושמפקחו הכללי עצמאי מאוד. בין השניים עדיין יש פצעים פתוחים, כמו פרשת אום אל־חיראן, שם חש השר שהוא הוכשל על ידי המשטרה, ואלשיך בראשה. אלשיך לא התנצל על האירוע, שעדיין רשמית בחקירה (אם כי המסקנות כבר פורסמו ברובן וברורות לכל בר־דעת). המחדל לכאורה סביב רציחתו לא מכבר של אנטון רומן ברחובות עלול להעכיר את היחסים בין השניים. ודאי אם ארדן יחליט למנות ועדת בדיקה לעניין.

ארדן הוא פוליטיקאי חד חושים ומשופשף. הוא יודע שהמשרד שהוא עומד בראשו הוא בור פוליטי פוטנציאלי. לכן אסור לו להסתבך עם אלשיך, אלא לנסות לתת לו כמה שיותר מרחב פעולה וגיבוי, בתקווה שבסוף הדרך תדמית המשטרה תשתפר באופן ניכר.

לטובת שניהם שיחקה העובדה שאלשיך הצליח משמעותית באחד ממהלכיו – זה של שינוי היחסים עם התקשורת. המשטרה שלפני אלשיך הייתה סוג של מערב פרוע תקשורתי. כל דובר מלך וכל קצין־מדליף קיסר. התוצאה הייתה הרבה מלחמות פוליטיות מלוכלכות בתוך הארגון, והרבה עיוותים במידע שעובר בסופו של דבר לציבור. אלשיך ה"שושואיסט" הגיע מתרבות הפוכה לגמרי. הוא ניסה למשוך למקום הקיצון האחר, ולמזלה של התקשורת (והמרחב הדמוקרטי בכלל) עצר איפשהו באמצע.

המפכ"ל כפה מדיניות תקשורתית מחמיאה מאוד, בעיקר בכל הקשור לקשר עם עיתונאים. זה קרה תוך כדי הפחדות לא מעטות. התוצאה: אנשים באמת חששו לדבר, כולל קצינים בכירים. מהר מאוד פחתו ההדלפות וגם התדרוכים השגרתיים. לטוב, אבל גם לרע. בחודשים האחרונים, אומרים כתבי התחום, המצב התמתן. אצל לא מעט קצינים היחסים עם התקשורת חזרו לקדמותם.

פרק ח: תיקי נתניהו

לפני כשנה סיימה המשטרה את חקירת שרה נתניהו בעניין "מעונות ראש הממשלה". הודעת הארגון על תום החקירה לא תואמה עם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. ההמלצה להעמיד לדין את רעיית ראש הממשלה הוסתרה מהציבור. העלמתה זיכתה את המפכ"ל לתשואות אצל נתניהו. אפשר לדמיין גם את הכרת התודה של הגברת נתניהו. בכלל, זהו נושא סבוך. רבות פורסם על מעורבותה של שרה נתניהו בענייני ניהול המדינה, לרבות אישור מינוי בכירים לכאורה. בסביבת אלשיך יש מי שאומרים שמצבו שונה. מאחר שהיו זקוקים לו, לא היה עליו לעבור מסלול מינוי כמו שתואר במקרה של בכירים אחרים. מספרים שהוא שומר מרחק בריא מהבית בבלפור, שגם ראש הממשלה שיושב בו מצוי תחת חקירות פליליות נגדו. אלשיך "לא מתקרב ולא מתרחק" משרה נתניהו, אומרים. הוא פשוט "לא שם". מהצד השני, לא לפרסם ברבים את ההמלצה להגיש כתב אישום עשוי להיחשב כתשורה נאה – גם בלי קשר עם זו שקיבלה אותה, הלכה למעשה.

ויש מי שמפרשים זאת אחרת לגמרי. המשטרה חוקרת את משפחת נתניהו על עניינים חשובים באמת. אז בשביל מה להשחית אנרגיה על הכסף הקטן שהפיקו בפרשה ההיא? עדיף להרגיע ולחקור לעומק את התיקים הכבדים באמת. או אז, אם יבשילו כתבי אישום, אפשר יהיה "להחליק" את פרשת המעונות – או בהגשה מאוחרת של כתב אישום או באי־הגשה בכלל. גם לפרקליטות (ולמשטרה כגוף החוקר) יש הון פוליטי שאסור לבזבז. ובמקרה הזה, אם נתניהו אכן אשם, צריך לשמור תחמושת לעימות המדמם שיגיע מולו.

אלשיך התחרט על האמירה ההיא בנוגע לסיום המתקרב של חקירות ראש הממשלה. היו שהגדירו את הצעד הזה כשאריות אחרונות של חוסר ניסיונו בארגון. סימפטום של כחול מדים טרי יחסית. מאז הוא משתדל שלא להתחייב על מועד סיום חקירה, לא בחקירה הזו ולא באחרות. זהו כלל ברזל אצל קצינים מנוסים ממנו בארגון.

פרק ט: סוף דבר

עם כל החשדנות כלפיו וגודל הארגון, הצליח רוני אלשיך להשתלט על רובו, ויחסית לשביעות רצונו. למעשה, רוב שדרת הפיקוד הבכירה נבראה בצלמו – ובזמן קצר. רוב אלה מיישרים קו וחייבים לו. באופן טבעי, יש עדיין ותיקים יותר, עצמאיים יותר, קצינים שפחות סרים למרותו האימתנית. קחו את יורם הלוי לדוגמה, ותיק ובכיר הניצבים, מפקד מחוז ירושלים, שהוא פחות יס־מן מאחרים. אבל אלשיך יודע – נכון לעכשיו – להסתדר גם עם אלה.

אחרי המערבולות שפקדו את כחולי המדים, רמת הציפיות מאלשיך הייתה בשמיים. סאגת גל הירש רק העצימה זאת. אלשיך קיבל אשראי נדיר, הן מחלקים נרחבים מהארגון שעליו הגיע לפקד, הן מהתקשורת והן מהמערכת הפוליטית והמשפטית. בחלוף שנה וחצי, אפשר להכתיר לא מעט הצלחות. עיקור מהיסוד כמעט של תרבות ההטרדות המיניות החולה שהתקיימה כמעט בכל מחוז ופינה במשטרה. הסדר מול התקשורת. ועדיין, במבחן השטח עוד אין הישגים דרמטיים. הביטחון האישי ברמה נמוכה יחסית. ההישגים המשמעותיים יחסית מול ארגוני הפשיעה הגיעו ברובם לפני תקופתו. ויש גם את המקרים הבעייתיים באמת, כמו אותו מורה למתמטיקה שנהרג ומיד הוצהר כי הוא מחבל של דאעש. משפחתו של יעקוב אבו אל־קיעאן המנוח טרם שמעה התנצלות מרוני אלשיך.

למרות ההבטחה לכאורה של נתניהו, אלשיך כנראה כבר לא בונה על ראשות השב"כ בהמשך. למקורביו הוא אומר: אחרי המפכ"לות זהו כבר סוג של ירידה בדרגה. ודאי מבחינת גודל הארגון. לאן פניו מועדות? זו תשובה שנמצאת – אם בכלל – רק בין קירות דירתו בגבעת שמואל, במרחב האינטימי שבינו לבין רעייתו. הוא מסווה עד כמה שניתן את אהדתו להתנחלויות ואת השקפת עולמו הימנית, אבל הוא אדם אידיאולוגי עם עמדות ברורות. הוא גם יצור פוליטי ומתוחכם, אם כי לא בטוח שפוליטיקה כשלעצמה היא משהו שליבו יחפוץ בו. אם כן, אפשר להיות בטוחים בדבר אחד – רוני אלשיך הפוליטיקאי יהיה איש ציבור מסוג נדיר, שונה מאוד מהקיים, בדיוק כמו המפכ"ל שהוא.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook