אחד המערכונים האחרונים של 'זהו זה' הציג משאל רחוב על בחירות. מה הצבעת? שואלים את מוני מושונוב. "עבודה ומרצ, תמיד". ומה תצביע להבא? "ליכוד. פעם אחת אני רוצה להיות בצד המנצח!".
כחול לבן מנעו ניצחון מנתניהו, או ניצחו אותו, שלוש פעמים בין אביב 2019 לאביב 2020. בחירות מועד ג' ניפקו כנסת שבה 62 אצבעות נשבעו לבוחריהן "רק לא ביבי". המרכז־שמאל, לכאורה, ניצח. והנה, ביבי עוד פה. כשחשבנו שכבר אין לו אפילו שרוול להסתיר בו את קלפיו, הוא ביצע את הקסם האולטימטיבי, והפך את הלימונדה חזרה ללימון.
קשה לערוך תרחישי היסטוריה אלטרנטיבית ולראות בהם מסלול אופטימלי אחר. נניח שיועז הנדל וצביקה האוזר היו נותנים את ידם להשבעת ממשלת מיעוט. נכון, לעצם שחרור כס ראש הממשלה מישיבתו הארוכה והאימתנית של נתניהו יש אימפקט מכריע. ולו כדי למוסס את התודעה המעוותת שזה שלו בטאבו.
ואז מה? האם ממשלת מיעוט הייתה מנהלת באופן מיטבי את המשבר? כיצד הייתה מצליחה להשתלט במהרה וביעילות על מוקדי הכוח? לנהל היטב את מערכת הבריאות, את הצבא, את הפקידות הציבורית המסורבלת, מיומם הראשון בתפקיד? האם ממשלה כזו הייתה מצליחה להסביר, לשכנע, לאכוף באפקטיביות סגרים על כלל האוכלוסייה? אפילו על מוקדים אדומים? איך היה נראה המגזר החרדי אז, שנתניהו שני בו רק לאבינו מלכנו? או המגזר הערבי, שנציגיו מחזיקים במפתחות של כחול לבן לממשלה, אך לא משתתפים בה? המציאות האלטרנטיבית הסבירה יותר הייתה בעלת פוטנציאל כאוטי כשלעצמה. ואם התרשמתם מהתהודה הציבורית של האופוזיציונר נפתלי בנט מחד ושל ההפגנות נגד נתניהו מאידך, רק דמיינו את יו"ר האופוזיציה נתניהו בתקופה כזו. על יוזמותיו, כוחו הציבורי, משאביו הגלויים והעלומים, ובעיקר חוסר המעצורים שלו.
כך או כך, מעשה המרכבה של הממשלה הזו, על חקיקתו החריגה, מסנדל את המציאות הפוליטית מכל ניסיון לחזור לאחור בזמן, ולמצות את כוחם של 62 ח"כים מתנגדי נתניהו.
–
בעת כתיבת שורות אלה, מחשבת כחול לבן מסלול מחדש. ברקע: התפטרותו של השר אסף זמיר, התבטאויותיה של מיקי חיימוביץ' על הרהורי הפרישה של רבים במפלגה. ובעיקר, ההחלטה לכתוב מחדש את אלגוריתם ההתנהלות שלהם בתוך ממשלת האחדות המקולקלת. נישאר בפנים, אך נילחם חזק יותר. נוריד את הכפפות. נפסיק לתת ולא רסיס של אשראי לצד השני. הצד שתחמן, השפיל ורמס אותם מרגע השבעתם לשרים בממשלתו.
בתסריט ידוע מראש, עם כינון הממשלה, היה ברור שנראה פה קואליציה עם אופוזיציות פנימיות. משני הצדדים. איש אינו אוהב את החיבור. מבחינת יוזמו ויוצרו, נתניהו, מטרתו הייתה ברורה – למוסס עוד חלופה פוליטית־שלטונית – ולקנות לו עוד זמן בתפקיד ראש הממשלה בזמן הקריטי ביותר בחייו, עם פתיחת משפטו.
במשבר התקציב באוגוסט, כשכולם חיכו להכרעת נתניהו על כן או לא בחירות בדצמבר, בהפרש של יממה נשאו נתניהו וגנץ נאומים. השורה התחתונה הייתה זהה – אין בחירות. אבל הטון היה לוחמני, זועם. מצד גנץ, גם פגוע. דבר אחד היה ברור משני הטקסטים. אנו לא הולכים למערכת בחירות מוגדרת, אבל כן נכנסים, בפועל, למערכת בחירות. מערכת הבחירות, למעשה, לא נגמרה מעולם, מהרגע שהושקה עם כניסת גנץ לזירה בסוף 2018. לפחות בשלושת הסבבים שהתקיימו מאז, היו מועדי גמר. כאן זו מלחמת חפירות מתישה, ללא מועד סיום ידוע באופק. כמו מין טנטרי, רק בלי ההנאה.
ההחלטה העקרונית של כחול לבן היא להישאר שם עד הסוף. הסוף הזה יכול להיות בבחירות מארס 2021, או בבחירות יוני 2021. הכל תלוי בנתניהו, ומה שיחליט באשר להעברות תקציב 2020 בדצמבר (מהלך מגוחך להפליא, שלא היה נכנס אפילו לטקסט של אפרים קישון נוכח רמת מופרכותו) ותקציב 2021 עד מארס הקרוב.
הלך הרוח של בני גנץ שונה בתכלית מזה של נתניהו. אם האחרון, בהקבלה תנ"כית, הוא ירבעם בן נבט תאב השלטון, שנהנה מהפילוג בין ישראל ויהודה ומי שבהשראתו כתב נסים אלוני את 'אכזר מכל מלך', אזי גנץ הוא שמשון. תפיסתו הנוכחית היא לשמר את מוקדי הכוח של כחול לבן, שנתניהו לא יכול לגעת בהם לאחר הקונסטרוקציה החקיקתית שהולידה את ממשלת הרוטציה־שלא־תהיה. ואם משמעות הדבר היא שזה יביא לקיצו הפוליטי, אזי תמות נפשו עם הפלישתי, שמירר את חייו.
קבינט הפיוס האווילי והלא מיוחל כבר לא יוקם לעולם. הליכוד לא הפסיק לרגע להתייחס אל כחול לבן כאל אויבים, לא לפני כינון הממשלה ולא לאחריו. גנץ, הממלכתי והנאיבי משהו, ניסה אחרת. ניסה ושוסה. הפוליטיקאי גנץ אינו שונה מהקצין בדימוס גנץ. שניהם בנויים לקרבות ממוקדים, אך לא למלחמות ממושכות. שניהם ממלכתיים להחריד. לכן ישמר את מעוזי הממלכה שבידיו כדי למנוע מנתניהו נשק נוסף במאבקו המשפטי־פוליטי. אך זה אינו פתרון לטווח ארוך. "בממלכת העיוורים, אדם בעל עין אחת הוא המלך", כתב ארסמוס מרוטרדם במאה ה־16. ובהמשלה: בפוליטיקה של צמחונים, הקרניבור (נתניהו) היה ונותר המלך.
–
האם גנץ מסוגל לקיים ולשכלל לאורך זמן את המודוס האופוזיציוני בתוך הממשלה? אם כן, יכול מאוד להיות שתועלת כלשהי תצמח מכך. לצפות לשיקום יחסים כלשהו בין הצדדים היה רעיון עוועים מלכתחילה. ואם פיטרנו את המטפל הזוגי, והחלטנו על מלחמת בית במקום שלום בית – אז עד הסוף.
במשחקי ההאשמות שישנם ושעוד יגיעו, נתניהו יכול רק להפסיד. אולי ימצק את הבייס המצטמצם שלו, אולי לא – אבל בעיקר ירחיק את רוב הציבור מעליו. לכחול לבן אין בעיה לספוג את ההאשמות, מה כבר יכול להיגרע מבסיס התמיכה המדולדל ממילא שלה? יהיו כאן שני הורים, הממאנים לגשת לרבנות ולגמור עניין, ובמקום זאת רבים מול הילדים. לא נורא, הילדים כבר התרגלו. חלקם, כמו מאות האלפים שהפגינו בחודשים האחרונים, כבר כופרים ממילא בסמכות הורית כלשהי של המשפחה הבלתי תפקודית הזו.
כך שהדרך הפתלתלה, רוויית הקלקולים והתיעוב שלפנינו, לא תשנה הרבה. ישיבות ממשלה ימשיכו לא להתכנס, לאור אי־הסכמה בין ראש הממשלה לחליפו על סדר יומן. שופטים ובכירים בשירות הציבורי לא ימונו. קטטות אופרטיביות ואידיאולוגיות יהיו לחם חוקנו על בסיס יומי.
ומה אחרי? כחול לבן תגיע לבחירות בצורה כזו או אחרת. אולי קוניקטורות שקשה לחזות בינתיים. עם לפיד, כנראה, אין על מה לדבר. הם לא יכפיפו עצמם אליו (גבי אשכנזי עוד יותר מגנץ, בהקשר הזה). הוא כמובן לא יקבל שום רמטכ"ל מעל ראשו שוב. לא גנץ, לא אשכנזי ולא גדי איזנקוט. אולי ינסו להביא את רון חולדאי, כצלע שלישית להובלה אחרי גנץ ואשכנזי (סבירות אפסית), אולי ימצאו התארגנות חוץ־פרלמנטרית שתתהווה עד אז, ותתחבר אליהם כמקדם כוח.
התרחישים היותר הגיוניים הם אלה: עסקה עם נתניהו, שמהותה "רוטציה תמורת נשיאות". האחרון מעביר את משפחתו ומיטלטליו מרחוב בלפור לרחוב הנשיא, ומקבל דחייה בת שבע שנים למשפטו, שמשמעותה כבר מתקרבת לחנינה דה־פקטו.
השני, הגעה אל הבחירות (יוני הוא הימור בטוח יותר כרגע) עם מספר לא מבוטל של מנדטים, בטווח שבין שמונה ל־12. במצב הזה, צריך לזכור את תכונות האופי של המפלגה הזו. תכונות שעמדו לה לרועץ בקרבות הפוליטיים עד כה, אך יכולים לשרתה בהמשך. מדובר בחבורה הטרוגנית, פרגמטית, שיכולה לשבת כמעט עם כולם. הם יכולים להיות הגשר שבין לפיד לבנט. הם מקובלים על החרדים, בכל תרכובת קואליציונית פוטנציאלית. והם – גם שני מנהיגי המפלגה וגם נבחריה האחרים – מפוכחי מציאות, כדי להבין את תפקידם בכל שלב ושלב. אם כחול לבן הייתה אמורה להיות הלוחם עז הרוח שיפרק לבדו את חומת נתניהו, ונכשלה בכך – תהיה במקום זאת חי"רניקית פשוטה, אך קריטית, במערך פירוק יצירתי ויעיל יותר.
–
