fbpx

המסע של אבי ניסנקורן | פרופיל מאת רונית ורדי

כך הפך יו"ר הסתדרות אפרורי למוציא והמביא בכחול לבן ולמגן המערכת המשפטית

0

חיים כץ זעם. מבחינתו, אמר למי שאמר, אבי ניסנקורן מחוק לתמיד. זו בגידה. בשביל להבין את הרגע הזה ב־2020, צריך לחזור אחורה אל פברואר 2017. ניסנקורן התמודד מול שלי יחימוביץ' על ראשות ההסתדרות. כץ עלה בכנס איגודים מקצועיים, במהלך מתואם מראש, ואמר לניסנקורן מול כולם: "אתה ואני שותפים ואעשה כל מה שצריך בשבילך בבחירות להסתדרות, למרות ששלי יחימוביץ' חברה טובה שלי". כץ סיפק את הסחורה. הוא וניסנקורן היו חברים, שותפים לדרך. התמיכה האקטיבית שלו הייתה חלק חשוב בהבסת יחימוביץ' (62% מול 38%).

שלוש שנים אחרי, מצאו את עצמם השניים חברי כנסת. האחד, יו"ר הוועדה המסדרת מטעם כחול לבן, המתפקדת בגלל היעדר הקואליציה וממשלה מוסכמת גם כוועדת הכנסת. נושא החסינות של כץ מגיע לדיון. כץ, נסער, מנהל קרב על חייו מבחינתו. הוא מתנגש עם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט במהלך הדיונים. הוא זועם על הדברים שנאמרים נגדו, על ההתנהלות. הוא זועם גם על יו"ר הוועדה המופקד על הדיון. ניסנקורן, קר רוח, מוציא אותו מהחדר. זו התנהלות רובוטית ממש, חסרת רגש, חשב כץ. בהמשך, אולי לא יופתע כשניסנקורן לא יתמוך בו בהצבעה על הסרת החסינות. כץ ניצח, זכה לרוב שהחליט לא להסיר את חסינותו (העניין ממשיך להתברר, והחסינות אולי תוסר בכל מקרה). אבל מלבד רגשות ההקלה, הוא המשיך לזעום על החבר, שמבחינתו היה מחוק אצלו. לא רק שהצביע על הסרת החסינות, הוא היה מנוכר. הוא נפגע קשות. אני הבאתי לו את ההסתדרות, והוא בגד בי.

אבי ניסנקורן, בשלב הזה כבר האופרטור הפוליטי החשוב ביותר של כחול לבן, מבין את גודל השעה. מבין שחברויות או לא, נושא חסינות של חבר כנסת המואשם בשחיתות הוא בדיוק בליבה של המרוץ של מפלגתו והאמנה שלה עם בוחריה. הוא עשה את השיקול הפוליטי, העקרוני, גם התדמיתי. יש שיגידו שזו אטימות וקור לב של פוליטיקאים. אבל זו הפוליטיקה.

הסיפור הזה משקף היטב את ניסנקורן. איש קר, ענייני. יודע מה הוא רוצה. מבין אנשי כחול לבן, יתארו אותו גם ליכודניקים ותיקים, הוא האיש הכי פוליטי. במובן הטוב של המילה. נושא תפקיד מרכזי ביום־יום של כחול לבן. בלב העשייה – ההגנה על המערכת המשפטית וכמובן תהליכי החקיקה. לא רק מתוקף תפקידו כשר המשפטים ויו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה. גם בכנסת עצמה. כשמשהו משמעותי עולה לדיון בתוך כחול לבן, וישנה התלבטות, הוא פעמים רבות הפוסק. וכמעט תמיד מניע המהלכים ומי שעושה סדר.

עם גנץ, 2019 // צילום: אליהו הרשקוביץ, ׳הארץ׳

עם גנץ, 2019 // צילום: אליהו הרשקוביץ, ׳הארץ׳

לרקוד עם הליכוד

למרות העובדה שהוא נמצא בחזית הקרב המהותי ביותר בזירה הפוליטית – זה שסובב את משפט נתניהו – הוא מצליח לעבוד עם הקולגות מהליכוד. גם כאלה שהם נאמני נתניהו מוחלטים ומוגדרים בעצמם כמעין "אויבי" המערכת המשפטית. יו"ר הכנסת יריב לוין והשר דודי אמסלם – גם מי שהוא סגנו בוועדת החקיקה מטעם הליכוד וגם השר המקשר בין הממשלה לכנסת. הקשרים שלו עם השניים קרירים, אבל יעילים, פונקציונליים. הם בדרך כלל לא שוברים את הכלים.

אבל יש מי שיפרשנו כי לעובדה ששני הצדדים מדברים שתי שפות שונות לחלוטין יש חלק נכבד בכך שהממשלה הזו כל הזמן על סף פיצוץ והתפרקות, דקותיים אחרי שהוקמה. לניסנקורן יש חלק בזה, אבל הוא לא רוצה לפרק את החבילה. הגמישות שלו מוגבלת. הבעיה המרכזית של הקואליציה היא היעדר מוחלט של דבק – ואל מול זה הקרב של נתניהו לא להיכנס לכלא. זה קשה, אובייקטיבית. ניסנקורן מבין מה האג'נדה של ראש הממשלה טוב מכולם. ועדיין, תמך בכניסה לממשלה. וכאופרטור הפוליטי העיקרי של כחול לבן, זה לא מספיק כדי להחזיק קואליציה. כבר היו ממשלות אחדות מלאות ניגודים ושנאות. למערכות יחסים היה שם תפקיד. לא רק בין הקודקודים, גם בין העוזרים. כך היה בממשלת פרס־שמיר, וכך שנים אחרי בממשלת שרון־פרס.

ניסנקורן אינו שקוף תמיד, ובעצמו עושה דברים שגורמים לצד השני לראות בו את ההפך מִשותף שאפשר לסמוך עליו. כך היה בהצבעה על החוק נגד טיפולי המרה. בדרמה שהתרחשה במסדרונות משכן הכנסת, הגיעו הליכודניקים אל ניסנקורן. הם ביררו איתו מה קורה, מתוך כוונה לקבל תשובה כנה. כמה דקות לפני ההצבעה, הם מספרים, הוא אמר להם "עדיין לא החלטנו". ההמשך ידוע. החוק עבר עם האצבעות של כחול לבן. במפלגה יסבירו כי זו החלטה של הרגע האחרון של בני גנץ. אבל מבחינת חלק מהליכודניקים, הם משוכנעים שניסנקורן עשה להם תרגיל הטעיה. הם ראו את זה כעוקץ, פשוטו כמשמעו. פוליטיקאים בכירים שהסתכלו על כך מהצד חשבו שניסנקורן עושה שגיאה קשה מהיבט נוסף. כחול לבן, בשלל מהלכים, מנסה להבקיע את דרכה אל ליבם של החרדים. לנסות להביא להבשלה, מתישהו, של פרידה שלהם מנתניהו והתרגלות למישהו אחר. לניסנקורן יש חלק חשוב בעניין. הוא מקיים קשר הדוק עם נבחרי ש"ס ויהדות התורה. וניתן לראות גם את הסטטיסטיקה החריגה של העברת הצעות חוק פרטיות של אותם נבחרים בוועדה שבראשותו.

שועלי פוליטיקה ותיקים מסתכלים עליו, מרותקים למדי. חלקם לא בטוחים בכלל שהוא פוליטיקאי לטווח ארוך. מופתעים שהגיע לאן שהגיע. אף יו"ר הסתדרות כמעט כבר לא מגיע ב־30 השנים האחרונות לעמדות משפיעות במערכת הפוליטית. עמיר פרץ הוא סיפור אחר, הוא הגיע מהפוליטיקה הארצית להסתדרות, לא להפך. עופר עיני, קודמו של ניסנקורן שקידם אותו להיות יורשו (וכיום שוררת ביניהם איבה גדולה), הוא פוליטיקאי הרבה יותר מיומן מניסנקורן, על פי מי שמכירים את השניים. גם עמיר פרץ, לצורך העניין. ועדיין, ניסנקורן, שלא היה נכס אלקטורלי, לא היה נכס ארגוני, הגיע דווקא לפוזיציה שאליה הגיע. במובן הזה, כנראה יש לו משהו שנתגלה מאוחר. העובדה שאת דרכו המקצועית חילק בין שני אפיקים – משפטן ומגן עובדים, ופוליטיקאי של אחורי קלעים – הגיעה להיתוך מושלם.

ניסנקורן כנראה תכנן כבר מזמן את המעבר לפוליטיקה הארצית. ההשערות היו שהוא יעשה זאת עם חברו, משה כחלון. הפעם הראשונה ששר אוצר ויו"ר הסתדרות מקיימים ברית פוליטית (מאז ימי מפא"י, כמובן). אבל עם ההבנה ב־2018 שהולכים לבחירות באביב 2019, לנוכח מצבם של כחלון ומפלגת כולנו, ואל מול החיבור עם בני גנץ (שעוד נגיע אליו), הוא חישב מסלול מחדש. באופן אותנטי, הוא גם באמת מרכז־שמאל, ולא מרכז־ימין. גנץ נתן את ההזדמנות המושלמת.

כעת הוא זוכה להערכה גדולה. בליכוד הוא נתפס כיחיד בכחול לבן שמבין פוליטיקה, שאינו פראייר. ח"כים שמשתתפים איתו בדיונים מדברים על פתיל קצר. מתלהט מהר מאוד. הרבה זוכרים את הדיונים, בתקופת ממשלת המעבר, בוועדה המסדרת שלו. "יצא לו שם הניסנקורן", מאפיין אחד. צעק, התעצבן. עד שמעת לעת נאלצו להרגיע אותו, להגיד לו שזה לא נראה טוב. ניסנקורן, איש הקומה החמישית ברחוב ארלוזורוב שעבר כעת למשכן בגבעת רם, היה צריך לעשות את האדפטציה של "מול המצלמות".

אבי ניסנקורן פרופיל

שחקן הנשמה של גנץ

החיבור לגנץ לא היה מתוכנן. בדצמבר 2018, כשגנץ עמד להכריז על הקמת מפלגתו חוסן לישראל, חיבר אותו יועצו דאז רונן צור למגוון אנשים, בעלי השפעה במשק. לשמוע ולהשמיע. בעיקר להכיר. אחת הפגישות שנקבעו הייתה עם יו"ר ההסתדרות. היכרות נטו. השניים לא נפגשו או דיברו לפני כן. כבר בפגישה הראשונה נוצר ניצוץ. אולי ניסנקורן כבר הבין את המהלך שהוא עומד לעשות, לפני שגנץ חשב עליו. אבל בכל מקרה, הפגישה הייתה נעימה, השיחה זרמה. נוצרה כימיה חריגה. השניים הרגישו בנוח. כך שמיד לאחר סיומה עלתה המחשבה על חיבור ארוך טווח. גישושים הדדיים ראשוניים נעשו. שני הצדדים הביעו עניין. שניהם אמרו כי הם בהחלט לא פוסלים את הרעיון. לאחר ימים ספורים נפגשו השניים שוב. הפעם לפגישת תכלס. בתקופה ההיא של הקמת חוסן לישראל, ולאחר מכן כחול לבן, הכל נעשה בקצב שיא. מועמדים שובצו במקומות ריאליים אחרי פגישה זריזה על קפה בארומה, ובדיקה זריזה עוד יותר שלהם.

באותה "פגישת תכלס" נזרעו הזרעים. היו עניינים טכניים לסדר. ועניינים מהותיים לחשוב עליהם. בין השאר, הליך סיום התפקיד של ניסנקורן בהסתדרות. הם סיכמו על מקום גבוה. על תפקיד כלכלי בכיר, אם וכאשר תוקם ממשלה. לרגע לא דמיינו שלבסוף ינחת במשרד המשפטים. בהמשך הגיע גבי אשכנזי, ויחד עם גנץ סגר במהרה עם יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון את הקמת כחול לבן. כך נוצר ה"קוקפיט", פורום קבלת ההחלטות מרובע הראשים. ניסנקורן רצה להיות חלק מהקוקפיט, אבל היה ברור שזה בלתי ישים באותה עת.

במהלך הקמפיינים הייתה מערכת יחסים טובה בין גנץ לניסנקורן. אבי הוא שחקן נשמה, מספרים בסביבת הראשון. טוטאלי בנאמנות. זה ניכר גם במערכות הבחירות. כשהיו משברים, ירידות חזקות, כולל בתוך הקוקפיט, היה ברור שהוא "ילך וייתן הגנה". הנאמנות הזו היא מצרך מוערך מאוד אצל גנץ. וניתן לראות זאת גם מול אחרים בסביבתו, כמו ראש המטה הוד בצר, או שר התרבות חילי טרופר. היחסים האלה לא הפכו לחברות קרובה, כמו של אותו טרופר עם גנץ, אבל ברית פוליטית הדוקה? בהחלט.

קמפיין הליכוד נגד ניסנקורן בסבב ב' של הבחירות

במהלך מערכות הבחירות לא היו לניסנקורן תפקידים משמעותיים. הוא ייעץ למנהלי הקמפיין, לימד את גנץ רזי פוליטיקה בעיקר. גם שם, כמו היום, נושא ה"דבק" היה חשוב. כך למשל היה אתגר בחיבור עם יאיר לפיד, שהמשנה הכלכלית שלו ושל ניסנקורן מתנגשות. המשנה הכלכלית הזו תהפוך בקמפיינים ללוח מטרה עבור הליכוד. הציגו אותו כשר האוצר המיועד של גנץ, שיחזיר את הארץ לכלכלה הסתדרותית. כשהליכוד טיווח אותו, ישירות, ניסנקורן לא הרגיש בנוח. בלשון המעטה. הוא ציפה שהמפלגה תתייצב מאחוריו, תגבה אותו. והוא התאכזב. בפורומים סגורים הוא הביע את הכעס והתסכול על העניין. אבל כך זה נשאר, בפורומים סגורים. הוא בלע את זה, התגבר במהירות והמשיך הלאה.

כשנעשה החיבור עם גנץ, הפרשנויות דיברו על העובדה שלמפלגה שהקים הרמטכ"ל לשעבר יש מאַין אין שטח, לוגיסטיקה, פעילים. כך שהחיבור עם ניסנקורן, שלו יש גייסות לכאורה בוועדי העובדים הגדולים, יביא בדיוק את הנדבך הזה. המציאות הייתה קצת שונה. ה"גייסות" של ניסנקורן עזרו, בעיקר בסיבוב הראשון, אך ברמה מוגבלת. כך למשל, בכינוסים הראשונים של גנץ, אותם מופעים מתוקשרים ומתוקתקים, רבים מהנוכחים בקהל היו אנשי הסתדרות, מקורביו של ניסנקורן. בהמשך – פחות. ככל שהתהליך נמשך – וגם הפך יותר פרובלמטי – ההשפעה והכוח האלה פחתו.

לשמור על המערכת

שלושה חודשים לאחר הקמת הממשלה, אבי ניסנקורן הוא השר האפקטיבי של כחול לבן. היום, כשמסתכלים עליו כעל שר המשפטים, כמעט ולא זוכרים שהוא היה יו"ר ההסתדרות. האופי שלו, בניגוד לכח"לים התמימים ברובם, לא נרתע מחיכוך ועמידה על עקרונות. אדם שיכול להיות תקיף, אפילו תוקפני, מול אנשי מפלגה שנוטים לעיתים להושיט את הלחי השנייה לסטירות של נתניהו ואנשיו.

הוא השחקן המרכזי במהלכים להגנת הדמוקרטיה. הגורם שמצליח לבלום, או לפחות לרסן, את ההשפעה של התקפות הביביסטים על מערכת המשפט. על יסודות הדמוקרטיה הישראלית. וזאת מבלי לשבור את הכלים מול השוכן בבלפור, בדרך כלל. כל זה, מבחינה ציבורית, נשאר מתחת לרדאר. עוד לא גילו אותו. אולי מבחן הזמן יגלה שהוא, במקום הזה ובזמן הזה, היה מהחשובים בשרי המשפטים של מדינת ישראל. אבל זו תהיה פרספקטיבה, לא פרשנות הווה. רבים עוד לא מפענחים אותו, לא מכירים אותו. מאין הגיע, לאן בכוונתו להמשיך. עוד לא עומדים באופן מלא על כישוריו, על סגנון קבלת ההחלטות שלו. מבינים לאט־לאט את קור הרוח. את יכולתו להפתיע.

חלק עוד חושבים שמדובר בפעיל הסתדרות, קומבינטור זעיר־בורגני מהוד השרון. משעמם. חיוור. לא אחד מהחבר'ה. לא מישהו לבלות איתו. לפתוח שולחן במסעדה טובה ולהוריד כמה דרינקים. הוא לא מתחכך בסלבס, לא פותח ג'ורה ברשתות החברתיות. מותיר אותנו, הנרקומנים של הסערות האלה, משועממים לנוכח דמותו. נדמה שניסנקורן דווקא מחבב את המצב הזה. שנוח לו שטועים בו. למה לו לעורר את זאבי הביביסטים עם שחר? למה לסקרן את המתחרים מבית? שינומו כולם על יצועם בשלום. שיעסקו בזוטות שהשפעתן קצרת טווח. שיקשקשו את עצמם בציוצים אלימים. והעיקר שיאפשרו לו, בעיוורונם, לבלום את הניסיונות לפגוע בשיטת המשטר, במערכת אכיפת החוק, ביסודות הדמוקרטיה הליברלית שהכרנו וסמכנו עליה.

כך למשל, כשסייע להפיל את ההצעה להקמת ועדת חקירה לניגודי העניינים של שופטים. רעיון שבא לנגח, דווקא בעת הזו, את המערכת החבוטה בעיני הציבור. והוא, החננה מההסתדרות, עלה לדוכן ונתן טקסט מנהיגותי שעיקרו לוחמה במיטוט שלטון החוק. לא התנצל. לא גמגם. הפקיד ההסתדרותי שחשבו שהוא, הפגין עוצמה רטורית, שכמותה טרם שמענו מבני גנץ וגבי אשכנזי.

הוא קרוב מאוד לאביחי מנדלבליט. נפגש איתו הרבה. אבל יודע לא לחצות גבולות. זהיר כהרגלו. לא מדבר איתו מילה על חקירות נתניהו. גם מנדלבליט יותר זהיר מזהיר, כמובן. וניסנקורן? הוא חכם מספיק כדי לא ליפול לאף בור.

קו העבודה עקבי. הוא מספק את הרצון של המחנה שבחר בו, לעמוד מאחורי מערכת המשפט. כל פעם שיש התנגשות של הצדדים, הוא ניצב מאחורי המערכת – אבל לא תוקף ישירות את נתניהו. זו שיטה מסודרת, וזה מייצר שקט מסוים, כשקורים אותם פיצוצים. ניסוחי ההגנה שלו לקוניים בדרך כלל, אבל זה כנראה בדיוק מה שהמערכת והיועמ"ש רוצים. ועם האסטרטגיה הזו, כולם יישרו קו. הביקור המתוקשר של גנץ במשרד המשפטים, עם אותה תמונה יחד עם ניסנקורן והיועמ"ש, היה מהלך חריג בהקשר הזה. נחוץ באותה העת, אבל חריג.

השר עצמו מעט סובל מהעובדה שאת ההישגים שלו קצת קשה לראות. אי אפשר לראות "מה היה אילו". מה נתניהו ואוחנה היו מצליחים לעשות בקודש הקודשים. ניסנקורן מעביר מהלכים נוספים, חשובים, לא רק מחזק את המערכת. אבל זה הנדבך החשוב ביותר. עמוד השדרה של משרד המשפטים הזדקף, ריאות הגוף הזה החלו לנשום לרווחה. כבר יש שם קצת שקט. השיח הפנימי נעשה הגיוני יותר. המשרד החל לחזור אל האתוס ההיסטורי שלו. וזה אחרי שנים שבהן הועתק ממנו למחוזות אחרים. כשההתקפות על הפרקליטות פצעו אותו, שוב ושוב. המערכת הזו התבוססה בתרבות של חשבון ופחד. אתה אף פעם לא יכול לדעת מי מאזין לך מעבר לקיר. מי עוקב. מי מלשין. מי סוס טרויאני, שממתין ליום פקודה. מי מדווח למי – ומה. עד כמה השינויים שהכניסה איילת שקד, והכאוס שניסה להכניס אמיר אוחנה, השפיעו ולא לטובה. לדעת מי הטרול המדווח לאותו אוחנה, לכאורה, ומי אולי מדליף חומרים לאנשי ראש הממשלה. האם העוזר או העוזרת התמימים ההם, שהתקבלו לעבודה לא לפני יותר מדי זמן, הם "משלנו" או "משלהם". מה הייתם חשים לו חייתם תחת לחץ כזה? האם הייתם בטוחים שההתקפות הבלתי פוסקות, אלימות וכואבות, תפסחנה עליכם? שהמערכת תשרוד את כל אלה? שמקום עבודתכם מובטח? שהדמוקרטיה תשרוד?

אל מול השאלות הזה, אל מול המצב הפוליטי, ברור שקבלת משרד המשפטים היא ההישג המשמעותי ביותר של כחול לבן במו"מ הקואליציוני. בעת הזו, זהו הדבר שמצדיק בעיני רבים, יותר מכל, את ההליכה לממשלה משותפת עם נתניהו והבגידה באמון הבוחרים. הבלימה של הסחף אל עבר פי פחת, שווה יותר ממשרד הביטחון והחוץ ביחד.

השאלה היא, כמובן, האם אבי ניסנקורן יצליח לעשות זאת. מיהו אבי ניסנקורן. מה מסכת ערכיו? השכלתו? מאיזה רקע הגיע? מה הסיכוי שיצליח בכך? האם נכון שאחותו, עו"ד טלי זוהר, משתתפת בהפגנות על הגנת הדמוקרטיה? (כן).

תבנית נוף מולדתו

אבי ניסנקורן נולד וגדל בעמק יזרעאל. עפולה, 1967. בלב ליבה של תנועת העבודה הארץ־ישראלית. ותיקי העמק זוכרים את המקום הייחודי שבו גדל: "שכונת הפרסונל" של רופאי בית החולים המרכזי בעמק. שכונה מיתולוגית, שבתיה מוקמו בתוך מתחם בית החולים. כתף אל כתף עם הרופאים, חצר אל קיר עם מחלקות האשפוז. שכונה קטנה. דירות קטנטנות. משפחות צעירות. רופאים ואחיות. וכל זה על גבעה המשקיפה על קיבוצי העמק ומושביו. תל עדשים. בלפוריה. מרחביה. בית אלפא. הבתים הזעירים האלה היו פזורים בין עצי אורן. החצרות היו משותפות. החיים דומים לחיי הקיבוץ. ילדות טבע מתוקה.

אבי, בנם השני של זוג רופאים, בוגרי האוניברסיטה העברית, הסתובב בחבורות הילדים של "ביתחולים" כך קראו לזה אז. ההורים היו בשיאו של הפרק הראשון, במרוץ הקריירה שהתמסרו לו. ילידי פולין, שעלו ארצה בסוף שנות ה־50 עם עליית גומולקה. עלייה של אינטלקטואלים ופעילים חברתיים מפולין. המיתולוגיה מספרת כי העלייה הייתה מתנת אהבה של נשיא פולין דאז, ולדיסלב גומולקה, למהפכנית היהודייה שניהל עמה רומן בעת שנלחמו יחדיו במחתרת. והיא, אגב, בת עירו של ניסנקורן האב, שנרשם עם עלייתו ארצה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. יש טעם להתעכב על הפרופיל האנושי של העלייה הזו. מדובר באליטה (יחסית), שצמחה בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. תרבות הומניסטית. סוציאליסטית. הדגשת כבוד האדם באשר הוא. סולידריות חברתית. האנשים האלה, שהכירו על בשרם את מחיר הטוטליטריות, הציבו במרכז עולמם את ההשכלה המערבית. כבוד האדם וחירותו. ואהבת את הגר כמוך. גם את עניי עירך. את מי שנפלו ונותרו בצד הדרך. כבד את הזר. את בני הדת האחרת. את המזרחי ואת האשכנזי כאחד. את השחור ואת הלבן. זוהי תבנית נוף ילדותו הערכית שהקנו לו הוריו. היא לב הווייתו. לא מקרה שאנשים העובדים עמו התרגלו לטלפונים ב־11 בלילה. דיברו איתי עכשיו על אישה עיוורת שרוצים לפטרה מעבודתה. תראו איך אפשר לעזור לה.

צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

בית החולים של העמק שירת את אצולת הקיבוצים, לצד הכפריים הערבים מן ההר ותושבי עיירות פיתוח שהיו רחוקות יחסית. במחלקה הפנימית שכבו, זה לצד זה, שרי ממשלה מקיבוץ גבת, לצד רועי עדרים מאיכסאל ובעל תחנת דלק מעפולה. האחות הנערצת מכולן הייתה מרים איתן, רעייתו של רפול, שהייתה קשוחה ורחמנייה כאחת. כפר רפואי. הכל היה מעורבב. ילדי הצוות היו מתרוצצים במחלקות ומשחקים עם ילדי המאושפזים – לכו לחצר, היו גוערים בהם. והם לוקחים את ההזדמנות וממהרים לחורשת האורנים הקסומה שלצד גדר בית החולים. אלפי כלניות היו עולות בשדות הפרא שסביבה. והייתה גם פינת חי מפותחת. ובריכה גדולה, פתוחה חינם לכולם. יעברו שנים עד שהכניסה לזרים, שאינם מתגוררים במקום, תיחסם.

אבא ואמא עסוקים במחלקות. הוא במחלקה האורולוגית, היא בעיניים. מי חשב אז על קליניקות פרטיות. ואת מי בכלל עניין כסף. עד היום, העניין הזה מעסיק את הבן, אבי, בערך כמו המנדבושקעס במזרנים של המחנה הצה"לי שפעל ליד בית החולים. הקריירה הובילה את הוריו. והבן ורעייתו כמותם. השירות הציבורי. המעורבות החברתית. ארוחת צהריים, ילדים, תיקחו היום ב"חדראוכל", אמא עסוקה. "חדראוכל", ששירת את העובדים ומשפחותיהם, לצד האוכל ששוגר לחולים. כולל הג'לי האדום, הבלתי נשכח, והביצה הקשה שהייתה המעדן הכי גדול מבחינתו אז. גמרת שיעורים? ניגנת בפסנתר? קראת? בסדר, אתה יכול לצאת. בסדר, אתה יכול לקחת איתך את השחמט. אבל תשמור עליו. כן, הוא משחק שחמט מאז.

הספורטאי של רמת אביב

מלחמת יום הכיפורים, 1973, הייתה אירוע טראומטי בבית החולים. מאות פצועים והרוגים הגיעו אליו בדרך לא דרך. במכוניות. באמבולנסים. במשאיות. בטנדרים וקומנדקרים מאובקים. גם במסוקים. אלה נחתו בשרשרת. הפצועים נשלפו מתוכם, מדממים, על אלונקותיהם. והיו ימים שלא היה מי שישיאם פנימה. לפרוזדורים שבהם טופלו. פינות ההמתנה. המזנון. בחדרים לא נותרו מקומות. הח"מ גדלה שם, והייתה שם. בעיניי ראיתי את הראשים נשמטים מהאלונקות המגולגלות פנימה. הפנים החרוכות. השחורות. ילדי ה"ביתחולים" הקטנים לא היו. אבי היה בן שש. הקפידו עם הילדים שיישארו במקלטים עם השגחה מיוחדת. אבא היה רופא מוטס בהליקופטרים של רמת דוד. ואמא ניתחה את הפצועים. הצילה את ראייתם. עם אחותו, טלי, הגדולה ממנו בשלוש שנים וחצי, ישב במקלט. ולא נותרה בהם טראומה. לא בהם, ולא בילדי "ביתחולים" האחרים ששוחחתי איתם. אבי ניסנקורן היה בן שלושה חודשים בעת שפרצה מלחמת ששת הימים. השטחים בשבילו הם עובדת חיים. הוריו, כמנהג האחרים שם, לא לקחו אותו למסעות בארץ אבות. לא לימדוהו לנשק אבנים או מזוזות. למה אתה לא מסוגל לנגן את השופן הזה? כל כך פשוט. הנה, טלי הצליחה.

בכיתה א' עבר ללמוד עם ילדי ותיקי עפולה והמושבים בבית ספר 'יזרעאל'. בכיתה נפרדת, כנהוג באותם הימים, מבני "העירוניים" שהוריהם סוחרים ומתווכים. בבית הספר היו שיעורי חקלאות. תמונות של איכרים, כבשירם של כוורת, קישטו את הכיתות. תעשו שלום לאווירון שבשמיים, זה הבן הגדול של המורה עדינה פלק. הנה הוא מנופף לשלום בכנפיים.

בוקר אחד כל זה הסתיים. היה זה בשעה שההורים יצאו, כל אחד בתורו, לפוסט־דוקטורט באוניברסיטאות מובילות בארה"ב ובבריטניה. והיה צריך להתרגל במהירות לשינוי. לברור את המוץ מהתבן. לסמן מטרות. לעדכן את המבטא האמריקאי לאנגלי ולהפך. בארה"ב, בטנסי, התעקשו שהילדים ילמדו בבית ספר ציבורי. עם ילדי מהגרים, בני קהילות שונות. חלקם עניים. דלים. שולי השוליים. את צריכה להבין, הסבירו לי מכריו, הוא באמת רואה צלם בכל אדם. אפס גזענות. לא מזרחית. לא אשכנזית. לא דתית. זה מה שקורה, בין השאר, כשאתה לומד בבתי ספר כאלה. כתף אל כתף עם בנה של פרוצה נרקומנית, והקריירה של אבא שעומדת לפרוץ לשמיים. ואבא גבר חזק. דומיננטי. כריזמטי. המנהל הידוע של המחלקה האורולוגית של בית החולים בילינסון ויו"ר ארגון רופאי האורולוגיה בישראל. בתוכנית 'שיחת נפש' סיפר ניסנקורן ליורם יובל על השבץ המוחי שאביו חטף לפני כמה שנים, לנגד עיניו, במהלך חופשה משפחתית בחוץ לארץ. כשהוא זה שזימן את האמבולנס. הוא לא חזר לעצמו. הדיבור אינו דיבור. אבל הוא מאושר, סיפר הבן. היכולת שלו, של אבי ניסנקורן, להתמודד עם אירועי חיים, מרתקת. תקופה מסוימת, בילדותו, התגורר גם בראשון לציון. ואז כשהוריו החלו ללמד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב עברו לדירה שרכשו בשכונה חדשה שהוקמה בעצם אותם הימים. והובטחה בה תערובת מוכוונת של מפוני שכונות עוני ועובדי אוניברסיטה שלא היה בידם לרכוש דירה בתוך תל אביב – ונמצאה להם ההזדמנות לרכוש משהו בסוף העולם – רמת אביב ג'. אמו מתגוררת בדירה ההיא גם היום.

בבית הספר אליאנס, ברמת אביב, זוכרים אותו כנער רזה. "השרוך ההוא", אמרו לי. מחוצ'קן. מהיר. מעשי. שפתיים בשרניות שתפסו את מרכז תשומת הלב. מחונן. שקט. אבל תחרותי ברמה שלא תיאמן. בסוף י"ב קיבל תעודת הצטיינות כספורטאי. הוא היה אלוף הארץ בריצת 200 מטר, והביא הרבה ניצחונות לאליאנס. אבל מגיע לי, כעס, לקבל תעודת הצטיינות גם בזכות הלימודים העיוניים. איש לא העלה בדעתו שיגיע לקריירה שאליה הגיע. 

זיכרונות מצ'אושסקו

הוא גויס לצה"ל באופן טבעי כספורטאי מצטיין. חשב שימשיך להתחרות. באחת מישיבות הממשלה שאל אותו מאן דהוא על עובי פרקי ידיו. מה זה? כל כך שרירי. הייתי ספורטאי, ענה. אבל הקריירה ההיא נקטעה בשל פריצת דיסק. וניסנקורן כמו ניסנקורן הפנים את המצב במהירות. בדק את האפשרויות. וחתך. בגיל 22 פרסם ספר נעורים, על צעיר תל אביבי רגיש. אהבה ראשונה. קצות עצבים רוטטים. מי אני. מה אני. נהיגה מהירה. סקס. זיעה. אריק איינשטיין. "התעוררתי בצהריים, רעב, מיוזע ועצוב… רק קמתי ואני רוצה שוב קצת לנוח… אני לא נותן לה ולאף אחד אחר לנצח. שונא להפסיד. האם זה הכרח להוכחה מתמדת או חוסר ביטחון עצמי או ילדותיות או מי יודע מה". הוא באמת שונא להפסיד. ובדרך כלל זה גם די מצליח לו. על רפואה ויתר. החליט ללכת לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. וזה בסוף שנות ה־80, כאשר מעטים זכו לעבור את מבחני הכניסה ההם. המסננת הייתה כל כך דקה, שבסופו של דבר המדינה החליטה להתערב והביאה להקמת מכללות פרטיות ללימודי משפטים, המוכרות לכולנו היום. נוסף על המסלול המרכזי, הוא צירף קורסים בכלכלה, קולנוע, ספרות וגם פסיכולוגיה.

זוהי רב־תחומיות שנדיר לפגוש אצל פוליטיקאים ישראלים. בתקופה ההיא, כסטודנט, הכיר סטודנטית לרפואה, עולה חדשה מרומניה בשם אנדראה, שהתגוררה עם אמה, אף היא רופאה. שתי נשים בודדות. שורדות. קוקטיות. חכמות מאוד. עזבו את רומניה בדמדומי משטרו של ניקולאה צ'אושסקו. כשהכל חששו מפרוץ מלחמת אזרחים סביב הדחת המנהיג, רעייתו ובנו שהוכן לרשתו. שבועות אחדים אחרי הגעתן ארצה, הוצאו צ'אושסקו ואלנה, רעייתו, להורג. כל אחד יכול להבין מה חשה ד"ר אנדראה ניסנקורן כשהיא שומעת את המפגינים בבלפור צועקים "צ'אושסקו". אפשר לנסות לנחש מה היא אומרת לשר המשפטים, בעלה. ד"ר ניסנקורן מנהלת קריירה תובענית בבית החולים וולפסון. היא אינה מעורבת במהלכים הפוליטיים. כל אחד ודרכו.

דיני עבודה כדרך חיים

את שנת ההתמחות הראשונה עשה במשרד עורכי הדין ליבליך־מוזר, העוסק בקניין רוחני, לשון הרע, תקשורת, זכויות יוצרים. בתחילת שנות ה־90, בעת שהתמחה שם, טיפל המשרד בליבת התקשורת הישראלית. ב'ידיעות אחרונות' וגם בעיתון 'הארץ'. באינטרסים העיתונאיים וגם המסחריים. ביחסי המו"לים בינם לבין עצמם, וגם ביחסיהם עם השלטון. מרתק. להיות לצד ראש המשרד, מיבי מוזר, פירושו היה להתחכך בליבת הסוד של מקבלי ההחלטות של ההון, השלטון והעיתון. חשיפה לאחורי הקלעים של תחקירים גדולים, לצד חשיפות ביטחוניות ופוליטיות. למי שמתעניין בפוליטיקה ותקשורת – קשה לחשוב על מקום מעניין מזה.

אבל את שנת ההתמחות השנייה עשה בתחום שונה לגמרי. במשרד עורכי הדין של בני כהן, שעסק בדיני עבודה. כהן היה סוג של אייקון, גיבור תרבות עממי. משרד גדול, המזוהה עם ההסתדרות ועם ועדי העובדים, וליווה את סכסוכי העבודה הגדולים במשק. שביתות הענק. הפרטות הבנקים וקופות הפנסיה. בני כהן הוא, אגב, אביה של שני כהן מ'ארץ נהדרת'. קחו אותה, תוסיפו משקל (רב) ותקבלו אותו. כריזמטי בטירוף. מבריק. ממזר. חם. נדיב. סוער. ובכל רגע נתון שוקל קריירה פוליטית. ומחליט שלא. והוא שקיבל לעבודה את הבחור החרוץ שסיים שנה אצל מיבי מוזר. זה שהגיע בבוקר עם סנדוויץ'. לפעמים על אופניים. עבד ועבד ועבד. לא הפקיר שום פרט. מצא פתרונות יצירתיים ועזב עם ליל. וחוזר חלילה. כהן הוא המנטור של ניסנקורן. ואבי, הגשים את מה שהמורה ההיסטורי שלו מנע מעצמו.

באותה התקופה, ראשית שנות ה־90, נחשבה הנישה של דיני עבודה לנסיכה המתעוררת של עולם המשפט. המוסכמות של ימי ההסתדרות העוצמתית השתנו. השלטון התחלף עשור וחצי לפני כן. תהליכים כלכליים וחברתיים שינו את המדינה. פתאום התברר שצריך להיאבק ולשכלל את זכויות העובדים. ושיש בתי דין המוכנים להגן עליהן. השופטת אלישבע ברק, אשתו של אהרן ברק, עצרה בצו מניעה היסטורי את מכירת המניות של חברת חרסה משום שבעליה התייחס אל העובדים כאל ציוד תעשייתי. ולא שוחח עמם על מכירת החברה למשקיע חדש. היום, זו הלכה ברורה. שינוי מצריך הידברות. אבל אז היה בזה חידוש. והידברות הרי מצריכה ליווי משפטי. כל הפרטה, כל הנפקה, כל מכירה. דיני עבודה הפכו אז לאחד התחומים הנחשקים במקצוע.

בסוף 1995 נפרד ניסנקורן מבני כהן, ועבר למחלקה המשפטית של ההסתדרות. תוך פחות משנתיים והוא כבר מונה לראש הלשכה המשפטית של גולת הכותרת בבניין – האגף לאיגוד מקצועי. בהמשך יוביל, בגיל צעיר, שינויים היסטוריים בעולם הפנסיות והזכויות הסוציאליות בישראל. המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. האירוע המכונן של שוק ההון הישראלי. וכולם בתוכו. הבורסה. בתי ההשקעות. חברות הביטוח.

המהלך הזה השפיע על מבנה שוק ההון הישראלי. הוביל להקמת בתי ההשקעות המוכרים לנו היום. הפך את חברות הביטוח לשחקנים אפקטיביים. מיליארדי שקלים זרמו, מיליוני אנשים הושפעו. גם הפוליטיקה הושפעה. והיו שם משאים ומתנים עם גורמים מתוחכמים. אבי ניסנקורן, עם שני עורכי דין שכירים, סגר את הסיפור בשקט. בטוב. וזה משליך על מה שאנחנו רואים היום. ניסנקורן יודע לשאת ולתת מבלי לייצר אנטגוניזם. מעטים יודעים לעשות מו"מ כמותו. והוא, להזכיר, היה המוציא לפועל של מדיניות עמיר פרץ, אז מנהיג העובדים הארצי. ביצועיסט שהעז ודחה את הפצרתו של נשיא בית הדין לענייני עבודה, השופט סטיב אדלר, להצטרף לבית הדין כשופט. אולי היה עולה על מסלול אחר, ומתקדם למעלה עד תפקידו של אדלר עצמו. 

לחזור לרחוב ארלוזורוב

ניסנקורן החליט שוב לשנות כיוון. ב־2001 הקים משרד עורכי דין פרטי, עם רענן הר זהב. שני המחוננים האלה הקימו משרד בוטיק, אבל תקופה קצרה אחר כך המשיכו איש לדרכו. הוא עם עורכת דין שהכיר אצל הר זהב, עינב קאבלה. שתהא ליועצת ושותפה בכל מהלכיו מני אז ועד עתה. היום היא חברת כנסת מטעם כחול לבן. מלכת הקרח קוראים לה. מקצועית. חכמה. הכנסת תפורה עליה. מערכת המחויבות המקצועית בין השניים נדירה בנוף. אם לא הייתה נכנסת לכנסת, היא הייתה מנכ"ל משרד המשפטים כיום. עבור ניסנקורן היא כמו בת מאומצת. יש האומרים שההתעקשות על החוק הנורווגי, בין השאר, הייתה גם כדי להכניס את קאבלה למשכן.

המשרד הפרטי, מכל מקום, התבסס גם על ריטיינרים שקיבל מההסתדרות, מוועדים גדולים. קופות גמל. מגובה בקשר קרוב עם הכוכב העולה של הבניין בארלוזורוב – עופר עיני. משמש לו מבחוץ כיועץ בלתי רשמי. עד שעיני הציע שיחזור הביתה, להסתדרות, כמספר 2 שלו.

עם עיני בימים טובים יותר // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

ניסנקורן מספר שעשה חיל במשרד שניהל. אבל הכל יחסי. המשרד איפשר לו להתגורר בבית דו־משפחתי בהוד השרון. לממן טיפול רפואי יקר לאחד מבניו, הסובל מתסמונת המערבת אפילפסיה ואוטיזם. אבל כל זה רחוק לאין שיעור ממעגל ההכנסות של משרדי עורכי הדין כמו שמרון־מולכו, שצמחו עם עטיני השלטון ומקורביו בפיהם. איפה הוא ואיפה הם. הג'ינס שלו מול החליפות שלהם. מסעדות היוקרה ומחלקות העסקים במטוסים. נעלי העור, תפירת עילית בעבודת יד. גם היום, כשר משפטים, הוא מרגיש הכי נוח בג'ינס השחור ובנעליים השחוקות מפעם. ללא מיתוג. בצילומים רשמיים הוא מסרב לענוד עניבה. אפילו על מייק־אפ צריך להתמקח איתו. אין צורך להזכיר איך נוהגים אחרים סביבו בכל אלה. אתה חייב, אומרים לו יועציו, לאמץ סמלי סטטוס. לעצמך וגם לסביבה. אתה שר המשפטים. והוא? תנו לו לקרוא את הצעת החוק החדשה. עזבו אותו משטויות. את טיוטת ההצעה כולה. עד אחרון תתי הסעיפים. מילימטר לא יחמוק מעיניו. כל מילה וכל אות.

ההצעה של עיני הגיעה בול בזמן. יחד עם רעייתו בדק את הנושא והאפשרויות, וחתך מהמגזר הפרטי מרגע שהובהר כי יוכל לממן את המשך הטיפול הרפואי בילד. היו לו לקוחות נפלאים. הוא היה היועץ המשפטי של מקפת ושורה ארוכה של ועדים וקופות גמל. אבל כסף? הוא פחות ידע לגבות. מי שרכש ממנו את המשרד ידע. ועשה מזה כסף לא רע בכלל.

ניסנקורן קיווה להעביר את ההסתדרות דור. להפכה לארגון המעורב יותר בזירה החברתית. הוא החל לבנות חזית פוליטית עם השר החברתי בממשלה דאז, שישב במשרדי התקשורת והרווחה, משה כחלון. מהר מאוד גילה שהזמן דוחק. בהמשך, בסוף 2013, עיני פרש והמליץ על ניסנקורן כמחליפו. העניין עבר חלק. אבל ההמשך היה חלק פחות. עיני פרש, בין השאר, כדי "לעשות לביתו", חשב על כסף גדול הרבה יותר ממשכורת של יו"ר ההסתדרות. אבל בעוד הוא שובר את הראש בשוק הפרטי, ידיו נשארו עמוק במסדרונות ההסתדרות. בוועדים הגדולים. ב־2017 עיני עוד היה שם. סייע לבן טיפוחיו לנצח את יחימוביץ' בבחירות. אבל אחר כך המשיך להיות מעורב, למורת רוחו של היורש. מבחינת האחרון, עיני רצה להבהיר מיהו בעל הבית האמיתי בהסתדרות. החיכוכים הפכו לפיצוץ. הפיצוץ הפך לאיבה, שנמשכת גם כיום.

מנצח בבחירות להסתדרות, 2017 // צילום: אייל טואג, ׳הארץ׳

זמן פוליטיקה

ניסנקורן חיפש את האקזיט הבא. הוא רצה פוליטיקה. הבית הטבעי, מפלגת העבודה, הוא הבין, עומד על כרעי תרנגולת. אז הגיעה הפגישה עם גנץ. מאחורי הקלעים, מלבד צור, פעלו יועצי התקשורת של ניסנקורן, שיעבדו גם הם עם גנץ בבחירות – איתי בן חורין וטל אלכסנדרוביץ'.

אחרי שנעשה החיבור, הפרידה מרוב אנשי ההסתדרות הייתה מהירה. המנגנון, כאמור, לא בא איתו לכחול לבן. רבים מהוועדים הגדולים מזוהים בכלל עם הליכוד, כי זה פשוט יותר משתלם לאורך זמן. היה ברור שעם גנץ, ובהמשך גם עם אשכנזי ולפיד, הוא יעזור להתוות את המסלול של בניית מפלגה. וגם של המשאים ומתנים הפוליטיים. אלה לא היו זרים לו. הוא היה שליחו של בוז'י הרצוג מול נתניהו, בדיונים האינסופיים על כניסת המחנה הציוני לממשלת אחדות בשעתו.

כבר בשיחות אז, התגלו כישוריו כנושא ונותן פוליטי. זו הייתה הפעם הראשונה זה שנים שיריב לוין פגש מולו מתמודד של ממש. אולי טוב ממנו. יש בהם תווים דומים. קריאת המפה. היכולת לראות מהלכים קדימה. צניעות. סגפנות. שניהם שם בגלל שהם חיים את המגזר הציבורי ואוהבים פוליטיקה. ושניהם אנשי עקרונות.

אחרי בחירות מועד א', באפריל 2019, היה ברור שאין על מה לדבר עם הליכוד. ואז הגיעו פיזור הכנסת וההליכה לבחירות. אחרי מועד ב' בספטמבר, הצדדים כבר ניסו לדבר. תפקידו במו"מ אז, באוקטובר־נובמבר, לא הובלט. הוא בעיקר ייעץ לגנץ. הצדדים לא חלמו לתת למנהיג הליכוד להיות ראשון, להיכנס תחתיו לממשלה ולבגוד בעיקרון הגדול ביותר של הקמת המפלגה – סיום שלטון נתניהו. ואז הגיעה הדרמה של 2020. מועד ג', ואחריו קורונה. המבוי הסתום נמשך. ניסנקורן, בתיאום עם לפיד בעיקר, מניע את המהלכים של ההשתלטות על הכנסת. אבל העניינים לא מבשילים לכדי הקמת ממשלה. המו"מ הקואליציוני מתנהל מצד גנץ בעיקר באמצעות האסטרטג הפוליטי שלום שלמה, וראש לשכת רה"מ לשעבר אצל אהוד אולמרט, יורם טורבוביץ'. בהמשך ניסנקורן נכנס ולוקח את המושכות. מייצר את ההבקעה מול לוין ואנשיו של נתניהו.

עם לפיד // צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

עם לפיד // צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

הוא לא עודד את גנץ לפרק את החבילה עם לפיד. זו החלטה שגנץ החליט בעצמו, באותו יום דרמטי שבו הציב את עצמו כמועמד ליו"ר הכנסת במקום מאיר כהן, כדי להציל את המו"מ מול נתניהו ולחתור לממשלת אחדות מהירה. לא הייתה ואין לו עוינות אישית כלפי לפיד או יעלון. אבל הוא שותף לדעתו של גנץ, שכעת צריך ממשלה לפני הכל, לטפל בקורונה ולשים בלמים לנתניהו. חילי טרופר, כמקורב הפוליטי מספר 1 של גנץ, חשב שיש לו סיכוי לקבל את משרד המשפטים, אבל כשהם השיגו זאת במו"מ, כבר היה ברור שניסנקורן רוצה – ויקבל – את התפקיד

מאז, המים סוערים כל הזמן. אין רגע דל. במשרד המשפטים ממתינים עתה להחלטות בקשר לשלושה מינויים מרכזיים: פרקליט המדינה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לנושאים ציבוריים־מנהליים (במקום דינה זילבר, עוד לוח מטרה של הימין), ומשנה לעניינים מנהליים. בכל מינוי כזה מסתתר פוטנציאל למלחמה גדולה. לפי ההסכם הקואליציוני, בחירת המועמדים צריכה להיות מוסכמת על שני הצדדים. כרגע, הנושא אינו על סדר היום. שני הצדדים צוברים כוחות. דוחים ודוחים. אבל קיימת אפשרות שהיועמ"ש יניע את המהלך – בחירת ועדות איתור – מבלי להמתין לפוליטיקאים. מה יהיה? בינתיים, נכון לכתיבת שורות אלה, לא ברור אם בכלל תתקיים ממשלה עד שהגיליון יופץ למנויים ולחנויות. כך למשל בסיפור התקציב, החד־שנתי או דו־שנתי, שכל כולו תירוץ של נתניהו לחפש פתח לבחירות מהירות. באחד הרגעים הדרמטיים במשבר הזה, גנץ הזמין אליו הביתה את ניסנקורן. בדרך כלל, זה בשביל שניסנקורן "יסדר לו את הראש", אולי יוריד אותו מעץ שעליו טיפס. ישנה לו את הכיוון. במערכת הפוליטית, בסיפור הזה, היו הרבה שאמרו שצריך לשכנע את ניסנקורן להתפשר – כי אז גנץ ישתכנע. אבל ניסנקורן, נכון לעת ירידת הגיליון לדפוס, לא החליט, וזורם עם ההתעקשות של גנץ – המוצדקת כשלעצמה.

 

הפגנה נגד מנדלבליט // צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

הפגנה נגד מנדלבליט // צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

אבי ניסנקורן שואף להמשיך לקיים את הממשלה, כרגע. הוא מבין את הסכנה של שחיקת המותג כחול לבן עד כדי היעלמות. אבל הוא משוכנע שהזמן ישחק לטובתם. וכעת הוא, כמו כולם, שקוע גם במשבר הקורונה. זאת, לצד עמידתו מאחורי מערכת המשפט. הפיכתו למעין "כיפת ברזל משפטית". הוא מקווה שגם הבוחרים יידעו להפנים ולהעריך את זה, ולתרגם את זה לאחוזי תמיכה. אם לא, יידע אולי לעזור לגנץ לייצר חיבורים חדשים (או ישנים) כדי לשרוד פוליטית – ואולי אפילו לשוב לעמדות הובלה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook