לא היה פה "קופי פייסט" // מה בכל זאת חידש לנו סבב הבחירות השלישי? // הטור של ירון דקל

קשה לסכם שנה של שלוש מערכות בחירות. הקיבעון בסקרים, שנכון לכתיבת שורות אלה אינו מבטיח ניצחון לאף אחד משני המועמדים לראשות הממשלה, גורם למחשבה ששוב מדובר בקופי־פייסט, העתק־הדבק, של מערכת הבחירות בספטמבר. זהו, כמובן, קיבעון מחשבתי. כי למרות היציבות בסקרים התרחשו כמה דברים משמעותיים מאז הפעם הקודמת שבה יצאו אזרחי מדינת ישראל לקלפיות.

ראש הממשלה הפך בתקופה הזו מחשוד בפלילים לנאשם. מי שכתב אישום תלוי ועומד נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים. עכשיו, גורלו נמצא בידיהם של רבקה פרידמן־פלדמן, עודד שחם ומשה בר־עם. עם זאת, במהלך שלוש שנות החקירות והדיונים בפרקליטות, התרגל הציבור שראש ממשלה יכול להיות חשוד ולתפקד כרגיל, לפחות בעין הציבורית. חלק מתומכיו של ראש הממשלה גם אינם מאמינים ששוחד, התיק הכבד מבין השלושה, יכול להתבטא בסיקור חיובי. חלקם גם לא מאמינים לכתב האישום ולא ליועץ המשפטי לממשלה. זה מסביר חלקית את העובדה שמצבו של הליכוד לא השתנה בסקרים באופן משמעותי, לעומת הבחירות הקודמות.

שינויים אחרים מאז בחירות הסתיו קשורים להיערכות פרסונלית בתוך המפלגות ובתוך הגושים. ניר ברקת הוא מועמדו של נתניהו לשר האוצר. לברקת יש דימוי של איש עסקים מוצלח ואמיד מאוד, אבל ראש עירייה שנוי במחלוקת. קשה להעריך אם ההכרזה הזו תרמה דיווידנדים כלשהם לליכוד במערכה על לב הבוחרים. השינוי המשמעותי יותר מאז הבחירות הקודמות התחולל בכחול לבן – כשיאיר לפיד הסיר מעל הרשימה את הגיבנת ששמה "רוטציה בראשות הממשלה". האפשרות שיחליף את בני גנץ ישבה כאבן ריחיים על צווארה של המפלגה הצעירה בשתי מערכות הבחירות הקודמות, והליכוד ניצל אותה היטב בתעמולה שלו. לפיד, שאינו חשוד כבעל אגו קטן במיוחד, הפתיע בהחלטתו לא מעטים במפלגתו, וגם בקרב הפרשנים הפוליטיים.

החיבור הטכני משמאל לכחול לבן, בין העבודה ומרצ, היה רק עניין של זמן, כששתי המפלגות החלו להתנדנד סביב אחוז החסימה. עד כה – שוב, נכון לכתיבת וגו' – השינוי הזה לא הביא להן תועלת; אבל הוא משמעותי מכיוון שלגנץ ברור שבגוש שלו לא ילכו קולות לאיבוד. בליכוד התפללו לאורך כל הדרך שלא רבים יצביעו לעוצמה יהודית, וחלק מהקמפיין של מפלגת השלטון כלפי ימין נועד למנוע בזבוז פתקים.

בחצי השנה שחלפה מאז ספטמבר גם ירד ח"כ אביגדור ליברמן סופית מהגדר ששמה לשון המאזניים. התבטאויותיו על כך שנתניהו צריך לסיים את תפקידו בהקדם הפכו חד־משמעיות, עד כדי הכרזה שאין לו בעיה לשבת עם מרצ באותה ממשלה. ליברמן נותר, כדרכו, חידתי: עד כמה רחוק ילך כדי להזיז את נתניהו. האם יישב בממשלת מיעוט, שנדרשו רק כמה קולות של הרשימה המשותפת כדי שתקבל את אמון הכנסת. התשובה שנתן הייתה שלילית, אבל באותה נשימה אמר, וחזר ואמר, שלא יהיו בחירות רביעיות.

הנה כי כן, תמורות לא קטנות חלו בין בחירות סיבוב 2 לסיבוב 3. רק הסקרים נותרו עקשנים ולא הראו ודאות כלשהי להרכבת ממשלה. הדיבורים החוזרים ונשנים על בחירות מספר 4, בתחילת ספטמבר 2020, מותירים עד לרגע האחרון את עצם השאלה אם איום הבחירות הזה ישפיע. האם יזניק את הבוחרים לקלפיות, כדי שהסיוט הפוליטי בן השנה ויותר יסתיים? או שיביא כעת ובהמשך דווקא לתופעה הפוכה – אדישות. כי ממילא אין הכרעה, אז כדאי לנצל טוב יותר את יום החופש שהמדינה נותנת.

מות הממלכתיות (והאמת)

בשנת הבחירות המטורללת הזו מתה הממלכתיות מוות סופי. זה לא מוות קליני. זהו מוות סופני. כל המוסדות שנחשבו בעבר ממלכתיים ותפקידם לשרת את הציבור ולא את הממשלה, נצבעו בצבעים פוליטיים עזים. בין אם ירצו בכך ובין אם לאו. הצבא, המשטרה, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה. לשווא ניסה הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לשוות להחלטותיו נימה עניינית. הוא רק סיים את תפקידו, ולהפתעתו החל לשמוע זמירות שהצבא לא היה התקפי דיו בתקופתו כרמטכ"ל. הוא נצבע פוליטית בפרשת אזריה וגם כשהעז למתוח ביקורת עניינית על נתניהו בפושטו את המדים.

כל המוסדות האלה חיים תחת הסיסמה המוכרת "הלנו אתה אם לצרינו", כנאמר בספר יהושע. ראשי המוסדות האלה נמנעים מלהתראיין, שמא תיתפס אמירה שלהם באופן שיחזור אליהם כבומרנג. ממלא מקום המפכ"ל, ניצב מוטי כהן, צלח את תקופתו בתפקיד חשוב ומשמעותי בלי להתראיין ולו פעם אחת, משך שנה תמימה. הוא, ואחרים בצמרת, הפיקו את לקח הריאיון ב'עובדה' שנתן רב־ניצב בדימוס רוני אלשיך, ואת ההתנפלות עליו בעקבותיו. כבר מזמן אין פרות קדושות, וביקורת נשמעת גם על מוסדות שנחשבו פעם מקודשים, כמו צה"ל והשב"כ. רק שהפעם, הכל צבוע בצבע הפוליטי העז.

גם האמת שנויה במחלוקת. מדרשו של דונלד טראמפ הנפיק את המונח "עובדות אלטרנטיביות", וזה קנה לו אחיזה בציבוריות הישראלית. כל אחד מפרש את המציאות בדרכו, ואין כבר אמת אחת. משום כך, אין גם חשיבות למילה הנאמרת.

הפוליטיקאים מרשים לעצמם לומר דבר והיפוכו בתוך פחות מ־24 שעות. ולא עוזרים כל הציטוטים והמובאות מן העבר. הציבור אינו בא חשבון עם מי שמשקר. שקרים היו תמיד בפוליטיקה, רק שפעם התביישו פה יותר כאשר נתפסו. עכשיו, לשקר זה כמעט בון־טון. ולמרות שאין מחיר פוליטי לשקרים, או להבטחות ללא כיסוי, נזהרו הפוליטיקאים בשני הסיבובים האחרונים מלהפר את הבטחותיהם לבוחר. הבולט שבהם היה ליברמן, שהסיסמה המזוהה איתו הייתה ונותרה "מילה זו מילה". ליברמן הבטיח שלא יצטרף לממשלה צרה אלא לממשלת אחדות, ועמד במילתו. הוא התעקש ומנע בגופו הקמת ממשלה צרה, גם במחיר של בחירות נוספות. נדמה היה שהוא פועל בנחרצות ובנמרצות לתקן את אותו משפט שדבק בו על 48 השעות שייוותרו למנהיג החמאס אסמאעיל הנייה, אם הוא – ליברמן – יתמנה לשר הביטחון. המשפט הזה הפך הרי למשל ולשנינה בקרב מבקריו של ליברמן בליכוד ובימינה. יו"ר ישראל ביתנו לא היה היחיד שעמד במילתו. גם כחול לבן הבטיחה לבוחריה שלא תיכנס לממשלה תחת חשוד בפלילים, ולא נכנסה למרות ההתלבטויות שהיו ליו"ר הרשימה בני גנץ.

איך זה שבעידן שהשקר אינו מעשה מגונה, דבקים הפוליטיקאים במילה שהבטיחו לבוחר? הרי ראשי ממשלה רבים וטובים אמרו דבר אחד לפני הבחירות ועשו דבר אחר אחריהן. הרשימה המפוארת הזאת כוללת את רבין, ברק, שרון וגם נתניהו (שהבטיח ב־2009 כי "נמוטט את שלטון החמאס"). הסיבה העיקרית היא, כנראה, סבבי הבחירות שלא נגמרים. הם פוזלים כל הזמן לאפשרות שיהיה עוד סבב. ואז, אם יפרו את מילתם ויעשו סיבוב פרסה מפואר, עלולים לבוא איתם הבוחרים חשבון בקלפי.

וכאן הדילמה בואכה הסבב הנוכחי ומה שיקרה אחריו: האם למחול לפוליטיקאים על נסיגה מהבטחותיהם, כדי שתוקם פה ממשלה סוף־סוף, או לעמוד על המשמר כדי שלא יסטו ממה שאמרו לנו, אפילו אם המחיר יהיה בחירות רביעיות (ואולי חמישיות ושישיות…)