אי אפשר להתווכח על העובדה שהצבעה היא חלק חשוב מאוד בדמוקרטיה, גם אם אינה חזות הכל. אזרחים אמורים להצביע למפלגות למנהיגים שייצגו אותם ואת תפיסותיהם, והמנהיגים בתורם אמורים לפעול למען האינטרסים של האזרחים.
בחודשים הקרובים אנחנו נכנסים לעוד מערכת של בחירות – החמישית בתוך כשלוש שנים – וכמו במערכות הבחירות הקודמות, גם הפעם ייכנסו לתמונה בפעם הראשונה אלפי צעירים שיצביעו בפעם הראשונה בחייהם. אחרים, שרק הצביעו לראשונה בבחירות בשנת 2019, יעשו זאת כבר בפעם החמישית.
אנחנו נוטים להתייחס בזלזול ל"צעירים", אבל בסופו של דבר מדובר בכ־20 מנדטים בסך הכל, ואולי אף קולות חשובים יותר – העתיד של מדינת ישראל. מאידך, עולה השאלה האם הצעירים הללו מבינים את חשיבותה של ההצבעה, כפי שמבינים אותה אנשים מבוגרים יותר? האם הם רואים בהצבעה כלי דמוקרטי שבאמצעותו הם יכולים לקדם את האידיאולוגיה שבה הם מאמינים? האם יש להם את מודעות הפוליטית והבנת הקשר שבין האידיאולוגיה שבה הם מאמינים לבין המפלגות שלהן הם נותנים את קולם?
"קבלת האחר" ובן־גביר
ובכן, כמו שאומרים, יצאנו לבדוק. שוחחנו עם צעירים שמצביעים לראשונה או בפעם החמישית והשישית, ניסינו להבין כיצד הם תופסים את הבחירות, מה הם יודעים ולא יודעים, וכיצד באות לידי ביטוי התפיסות שלהם בקלפי.
נקודה ראשונה, בעייתית במקצת אך לא מפתיעה בהתחשב במחקרים השונים, היא שחלק גדול מאוד מהצעירים בישראל מצביעים לפי רצון המשפחה או הקבוצה שאליה הם משתייכים – גם אם ערכי המפלגה שלה הם מצביעים, או פעילותם של הח"כים שלה, מתנגשים עם ערכיהם של אותם צעירים. חלקם עושים זאת אפילו מבלי להיות מודעים לכך, לדבריהם.
כמובן, אין בכך חדש. עם זאת, אי אפשר שלא לתהות מה משמעותה של דמוקרטיה שבה אנשים מצביעים נגד האידיאולוגיה שלהם עצמם, רק משום שהמשפחה, או הקבוצה התרבותית שאליה הם משתייכים, מצביעה באותו אופן? כיצד אפשר לקבוע "מה חושב הציבור", כשחלק ניכר מאותו ציבור אינו מצביע על פי מה שהוא חושב או מאמין, אלא על פי מה שמכתיבים אחרים?
אסתר מרחובות, למשל, מספרת שהיא שוקלת או מתכוונת להצביע למפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר. הסיבה: "המשפחה שלי מצביעה להם, ואני חושבת ששניהם הכי משקפים את ערכי היהדות ואת הדעות שלי".
כאשר נשאלה מה הערכים החשובים לה, היא ענתה: "כבוד, קבלת האחר ועמידה על הערכים שלנו". קבלת האחר, אני תוהה. הרי מדובר במפלגת ימין קיצונית שיש בה חברי כנסת לעתיד שחותרים לשינויים משמעותיים במשטר או באופי התרבותי בישראל ותומכים בשלילית זכויות מערבים ואפילו בגירושם – הדבר הכי רחוק מ"קבלת האחר" וגם מ"כבוד", לדעתי. בעיניי, זה גם די רחוק מערכי היהדות, כפי שמביעה אותם אסתר.
נוסף על כך, אומרת אסתר, היא מקווה שהממשלה הבאה תוביל לכך ש"אפשר יהיה להסתובב באופן בטוח ברחובות ותשפר את המצב הכלכלי". האם מי שמחרחר מלחמה ותומך בחלוקת נשק לאזרחים יכול להביא למצב ביטחוני טוב יותר? האם חוסר יציבות וקיצוניות הובילו אי פעם למצב כלכלי טוב יותר לאזרחים?
חושבים שמאל, מצביעים ימין
בסקר מדגמי שאינו מייצג, שערכו לאחרונה קבוצת סטודנטים לתואר שני בקריה האקדמית אונו בקרב חבריהם, התגלו ממצאים מעניינים שמסבירים במידה רבה גם את הדברים של הסתר ואת הקורלציה בין דעותיה להצבעתה. הסטודנטים, רובם המוחלט חרדים, ביקשו מחבריהם – כ־260 איש ואישה – לציין היכן הם עומדים על הציר שבין ימין לשמאל מבחינה מדינית, דתית, חברתית וכלכלית.
באופן לא מפתיע, משום שמדובר בחרדים שרובם צעירים, רוב מוחץ הגדיר את עצמם בימין – בכל הסוגיות. אבל כאשר נשאלו שאלות עומק, שמהם אפשר ללמוד על עמדותיהם בסוגיות שונות המצוינות במחלוקת, התברר שיש פער עצום בין התפיסה העצמית שלהם וכפועל יוצא מכך גם מההצבעה שלהם לבין העמדות ה"אמיתיות" שבהן הם אוחזים.
כך, למשל, 70% מהנשאלים הגדירו את עצמם כימין כלכלי, אך כאשר נשאלו אם לדעתם צריכה המדינה להגביל את שכר הבכירים במשק, 61% מאלה שהגדירו את עצמם ימין כלכלי – אמרו שכן, המדינה צריכה להגביל את שכר הבכירים. כלומר, עמדת שמאל כלכלי מובהקת, יהיו שיאמרו אפילו שמאל קיצוני.
על השאלה אם צריך להעלות את שכר המינימום, השיבו באופן חיובי 71% מאלה שהגדירו את עצמם כימין כלכלי. מוזר, הימין הכלכלי הרי מתנגד להעלאת שכר המינימום, בין השאר בטענה שהדבר יוביל בסופו של דבר לעליית מחירים, מפני שבעלי העסקים יגלגלו את העלות של השכר על הציבור.
שאלנו אם המדינה צריכה לפקח על מחירי המזון. 67% מאלה שהגדירו את עצמם כימין כלכלי, השיבו שכן, באופן גורף – תפיסה כמעט סוציאליסטית. האם המדינה צריכה להתערב בשוק הדיור? קל, 88% מאלה שהגדירו עצמם כימין כלכלי השיבו בחיוב. האם המדינה צריכה לקחת כסף מרשויות חזקות ולתת לחלשות? 63% מאנשי הימין הכלכלי תמכו.
נתון משעשע נגע לשאלות המדיניות־ביטחוניות. 66% מאלה שהגדירו את עצמם כימין ענו שלעולם לא יתמכו בשתי מדינות לשני עמים, אבל 74% השיבו שהם גם לא יתמכו במדינה דו־לאומית ו־44% אמרו שהם מתנגדים לשמירה על המצב קיים. מה בעצם נשאר?
אגב, כאשר נשאלו אם הם תומכים בקיצוץ תקציב הביטחון – 73% מאנשי הימין הביטחוני השיבו בשלילה. מבולבלים? גם אני.
מחסור בחינוך לדמוקרטיה
רהף מטמרה וראני משפרעם מתכוונים להצביע שניהם לרשימה המשותפת, מפני ששאר בני משפחתם מצביעים למפלגה. לזכותם ייאמר שערך משמעותי נוסף שחשוב להם הוא נוכחות מפלגה ערבית בכנסת, גם אם עמדותיה הפוכות לעיתים מעמדותיהם, ועל כן מדובר במקרה הזה בהתנגשות ערכים שבה המשפחה והקבוצה גוברים על האידיאולוגיה.
לתופעה הזו ישנם הסברים שונים. כך, למשל, תודעה פוליטית לא מפותחת, ואולי גם חוסר נגישות של תכנים פוליטיים וגם מחסור חמור בחינוך ביקורתי. כלומר, מדובר קודם כל בכישלון של מערכת החינוך. גם במקרה הזה.
בעיניי, בתי הספר אמורים להכין את הילדים והילדות, הנערים והנערות, להיות אזרחים טובים ולממש את עצמם. בחלק הראשון, ובכן, הממצאים לפניכם. מערכת החינוך בישראל אינה מחנכת לדמוקרטיה, וחלק ניכר מהתיכוניסטים בכלל רואים ביום הבחירות עוד יום חופש להנאתם.
"ידענו שיש בחירות ולא לומדים ביום הזה כדי להצביע", אומר אחמד מנצרת, שדווקא היה רוצה לדעת יותר על הפוליטיקה הישראלית, "אבל, אף פעם לא לימדו וחינכו אותנו. אנחנו רק יודעים שיש שתי מפלגות ערביות, ובאיזשהו שלב יש שתי מפלגות יהודיות שמתחרות (ימין VS שמאל) על ראשות הממשלה. אבל אנחנו לא מכירים אותן ולא מדברים עליהן".
כך גם יעל, שמספרת כי בבית ספר שלה לא ערכו להם היכרות מעמיקה עם הפוליטיקה הישראלית, באופן כזה שיתאפשר להם לחשוב ולגבש דעה בעצמם ולבחור במפלגה שמייצגת את הערכים שלהם. "כל מה שאמרו לנו זה שיש עמדות שונות בשלטון ושיש אנשים שלא אוהבים את הדתיים ופועלים נגדם וזה אסור שיהיה", היא אומרת. "חוץ מזה – כלום".
רהף | צילום: ריחאנה חיגוזי
התוכן הוא המלך
מלבד הלחץ הסביבתי והמשפחתי, נראה כי ישנו בשנים האחרונות אלמנט נוסף שמשפיע מאוד על הצבעתם של הצעירים. מחקרים רבים מלמדים כי הצעירים מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות, שם הם גם צורכים את החדשות שלהם.
ואכן, מתברר כי צעירים רבים שאיתם שוחחתי מצביעים למפלגות בגלל, ובכן, שראו את המסרים שלהם על המסך הכי הרבה – בדמות סרטונים, בעיקר. כך, למשל, יעל מרחובות, שכאשר ניסיתי להבין למי היא מתכוונת להצביע, היא ענתה בלי היסוס: "מרב מיכאלי", בלי לדעת אפילו את שם המפלגה. כששאלתי מדוע, היא אמרה: "היא פעילה מאוד ברשתות החברתיות, מראה מה היא עושה, ואני מתחברת למה שהיא אומרת".
כאשר שאלתי מהם הערכים שחשובים לה, היא ענתה: "שוויון, קבלת האחר ולהתעסק יותר בחינוך ובמה שקשור לנוער". אכן, במקרה שלה התפיסות אכן יכולות להתאים למפלגת העבודה, אבל גם למפלגות נוספות בשמאל ובמרכז. העניין הוא שאת מיכאלי הכירה יעל מהרשתות, את השאר לא, ועל כן היא תבחר במיכאלי.
ביקורים בפרופילים של ראשי מפלגות השמאל והמרכז מלמדים כי לא בכדי מעדיפה יעל את מיכאלי: התוכן שלה ברשתות מותאם יותר לצעירים, מעניין אותם יותר, מתאים לאווירה. התוכן, ולא בהכרח המעשים – מפני שהתוכן הוא המלך. מה זה משנה מה נעשה במציאות.
גם אחמד מנצרת מודה: "היחיד שאני מכיר ונחשף אליו הכי הרבה זה אחמד טיבי. את השאר אני רואה פחות, ולכן אני מצביע לרשימת המשותפת". טיבי הוא אכן מחברי הכנסת הפעילים ביותר ברשתות החברתיות. שם אפשר לראות קטעי סרטונים שלו, חתוכים מתוך נאומים, שם הוא צועק ומביע עמדות שהציבור הערבי רוצה לשמוע, ובכך הוא מקבל את תשומת הלב שהוא מחפש, כולל מהצעירים שעדיין לא גיבשו דעה ומתלהבים מכל מי שמביע עמדות או אמירות שמדליקות אותם.
ככלל, כפי שראינו אצל רהף וראני, רוב הצעירים הערבים מתכוונים להצביע לרשימה המשותפת, מכיוון שלדעתם זו "המפלגה היחידה שמשקפת את הציבור הערבי ודואגת לו ועובדת בשבילו".
כאשר שאלתי על מנסור עבאס ורע"ם, ותהיתי מדוע הצעירים לא תומכים בו מכיוון שגם הוא פעל למען החברה הערבית, מתוך הממשלה, נעניתי בתשובות כגון: "מעדיפה לא להצביע בכלל מאשר להצביע למנסור עבאס", כפי שאמרה מיראן מאום אל־פחם.
כלומר, צעירים אלה רואים בייצוג לא רק עניין של זכויות ושוויון אלא גם ייצוג לאומי־ אידיאולוגי. מבחינתם עבאס כח"כ לא משקף את הנרטיב הפלסטיני, אף שהוא מוביל ליציבות פוליטית ולשינוי מהותי בתוך החברה הערבית.
בקרב הצעירים הערבים, הסכסוך הישראלי־פלסטיני וכל מה שקשור להדרה ולחוסר שוויון הוא גורם מרכזי בקבלת החלטה להצבעה. בכך, הסכסוך מאפיל על כל יתר הנושאים והערכים ובכך מגדיר במידה רבה את השסע הפוליטי המרכזי בישראל ואת המערכת המפלגתית, מבחינת הצעירים הערבים.
יעל | צילום: מיכל פורסט
"אין לי ציפיות"
קשה להתעלם מהעובדה שהצעירים בישראל לא עוקבים אחרי פוליטיקה ולא מבינים מספיק. מבחינתם, העולם הפוליטי מסובך מדי, רחוק והם מנותקים ממנו. מבחינתם, העולם הפוליטי לא נותן להם במה וקולם לא באמת נשמע.
כמעט כל המרואיינים לכתבה הודו כי הם לא מספיק מודעים למה שקורה בבחירות ובפוליטיקה ולא מרגישים שיש להם על מי לסמוך, ולכן הם מצביעים על פי השבט או המשפחה. נוסף על כך – וזו נקודה למחשבה עבור כל המפלגות – את רבים מהם מטרידות סוגיות אחרות, שלא באות מספיק לידי ביטוי בפוליטיקה שלנו: משבר האקלים, למשל, שחשוב לצעירים הרבה יותר ממה שחשוב למבוגרים, ולא בצדק.
עם זאת, כמעט כולם דווקא אמרו כי היו רוצים להיות מודעים יותר ומעודכנים בנעשה בפוליטיקה, לו רק ינגישו להם את המידע. "אני לא מאפשרת לפוליטיקה להתערב בחיי יותר מדי", אמרה לי מיראן, "אבל כן רוצה להיות מעודכנת במה שמתרחש סביבי".
שורה תחתונה? אולי מסר לפוליטיקאים שלנו – להשקיע יותר בחינוך לדמוקרטיה, להנגיש את הפוליטיקה וגם לעסוק בדברים שבאמת חשובים לצעירים. לא פחות מכך, להתחיל להתייחס לעצמם ברצינות. אם יש דבר אחר שכולנו יכולים להסכים עליו, הוא שדי נמאס מסבבי הבחירות הבלתי נגמרים ומהתנהלות הממשלה.
"האמת היא שאין לי ציפיות מהממשלה הבאה", מודה עלמה מצור הדסה, שגם לה נמאס משגרת הבחירות. "אני די מאוכזבת מההתנהלות עד היום. הלוואי שהממשלה הבאה תהיה טובה ולא תתפרק אחרי יומיים".
"אני רוצה שתהיה ממשלה שתתנהל בשקט ולא תהיה מלחמה כל כמה חודשים", מוסיף איציק, שמקווה שהממשלה הבאה תפסיק לפלג במקום לעסוק בניהול. "אני רוצה שוויון", מוסיפה רהף, "ולהרגיש שהממשלה עושה מאמץ בשביל הערבים".
לטיפולכם, פוליטיקאים יקרים.
