אם תרצו, אין זו הגדה // כמה אמיתות לגבי הסיפוח // מאת רן אדליסט

כדי להבין את הדרך להחלת ריבונות ולהסתכנות באינתיפאדה ומלחמה כוללת, צריך לחזור אחורה אל מדיניות ישראל בעבר מול הפלסטינים. כך למשל בחיסולים הממוקדים ובאופן שבו טרפדו מגעים מדיניים, וכך גם בסיפורו של מרואן ברגותי, הדמות הנערצת ביותר ברחוב הפלסטיני. 

 זה קרה לפני המבול, בינואר 2020, בבית הלבן בוושינגטון.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בחליפת קברן שחורה, חולצה צחורה, עניבה אדומה ושיזוף הברונזה הידוע, הכריז בהשקה היחצנית של 'עסקת המאה' שלו: "היום ישראל עושה צעד גדול לכיוון השלום".

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, בחליפת ספנסר פרטרידג' שחורה, עניבה כחולה, שיער אפור־סגול ומייק־אפ בגוון מלט זוהר, הצהיר: "זהו יום שמזכיר את 14 במאי 1948, כשהנשיא טרומן היה המנהיג הראשון להכיר במדינת ישראל (…) השלום חמק מאיתנו בגלל תוכניות שנכשלו, מפני שלא יישבו את האינטרסים הביטחוניים של ישראל והשאיפות הלאומיות של הפלסטינים (…) אנחנו חוזרים לליבה של הארץ שלנו, שבה אבותינו התפללו ומלכינו שלטו (…) איפה שיעקב חלם את חלומו, שבה היה ארון הברית".

"הבאזז הימני בוושינגטון היה אדיר", תיאר בחדווה החינמון 'ישראל היום'. "ראשי המועצות ביש"ע הגיעו לעיר כאיש אחד. התפרשו בבתי המלון ליד הבית הלבן, בנקודות התקשורת, במקומות המפגש הנחשבים, ולא עזבו את ראש הממשלה נתניהו לרגע".

בבתי הכנסת בשטחים צחצחו את השופרות, משום ש"בכיר בממשל טראמפ אמר ל'ישראל היום' כי 'טראמפ נותן היום לנתניהו אור ירוק לסיפוח. מאותו רגע הכל יהיה בידי נתניהו, כשהממשל אף יצפה ממנו לספח באופן מיידי", לשון אותו בכיר. לכאורה.

פאסט פורוורד לחצי שנה אחר כך. 6 ביוני 2020: בפגישה שהתקיימה בין נתניהו, יחד עם יועצו הקרוב לנושא הסיפוח יו"ר הכנסת יריב לוין, לבין ראשי מועצת יש"ע, נאמר כי "אם תובא בפני הממשלה או הכנסת הצעה לסיפוח שטחים בגדה המערבית, זה יהיה במנותק מתוכנית טראמפ על שלל סעיפיה".

הנה עוד ניתוק. באותו יום היסטורי בבית הלבן אמר טראמפ שהוא רוצה "להודות לעומאן, לבחריין ולאיחוד האמירויות על העבודה המדהימה שלהן, ועל כך שהן שלחו את השגרירים שלהן לפה היום". שוב, פאסט פורוורד לחצי שנה אחר כך, אמצע יוני 2020. שר במשרד החוץ של איחוד האמירויות, אנוואר גרגאש, כתב בטוויטר כי ההצהרות של ישראל לגבי סיפוח "חייבות להיפסק", וכי "כל מהלך חד־צדדי מצד ישראל יעכב מאוד את תהליך השלום, יחתור תחת ההגדרה העצמית הפלסטינית ויהווה דחייה של הקונצנזוס הבינלאומי והערבי לגבי יציבות ושלום".

אז, בטקס ההשקה של תוכנית הסיפוח בוושינגטון, נתניהו היה במיטבו, כלומר במרעו. אוסטגזוגט (ביידיש מפולפלת: אז הוא אמר): "החלת הריבונות תובא להצבעה בממשלה ביום ראשון". בחוץ שמעו הריקלינים, והחלו לצהול ולרקוד בבירה האמריקאית. אפס, לא נאמר באיזה יום ראשון בדיוק הוא מתכוון. הכתבים היו משוכנעים, על פי המשתמע, שמדובר ביום ראשון שלאחר מכן, מיד עם שובו מהפסגה עם טראמפ. נתניהו לא הכחיש.

זה לא קרה. שבוע אחר כך כתב הח"מ ב'מעריב', כי "אין שום ערך לצ'ק ללא כיסוי שנתן טראמפ (…) יש סיכוי לא רע שהדמוקרטים ינהלו את ההצגה בוושינגטון והם יחזרו לתוכנית קלינטון, עם סיכוי לסנקציות במקרה של סירוב. רוב מכריע של מדינות העולם יתנגדו לתוכנית שנכתבה בירושלים (המערבית), כולל מרבית מדינות ערב, שפרשנים מטעם הזדרזו כבר לומר כיום ששתיקתן הסכמתן".

נדלג שוב קדימה, תחילת יוני 2020. כל שרי החוץ של הליגה הערבית יצאו בהצהרה משותפת כי סיפוח שטחים בגדה המערבית יהיה בגדר "פשע מלחמה". בכירים במדינות המפרץ הזהירו שסיפוח יסיים את מה שנראה כהתחלה מבטיחה. שלא לדבר על ירדן ומצרים. השרים קראו לממשל האמריקאי לחזור בו מתמיכתו בסיפוח, ולמדינות אירופה להכיר בפלסטין כמדינה. שר החוץ של האיחוד האירופי, ג'וזפּ בורל, פרסם "אזהרת סיפוח" לישראל, בתמיכת כל המדינות החברות באיחוד (מלבד הונגריה הסמי־פשיסטית): "אנו קוראים לישראל להימנע מכל החלטה חד־צדדית שתוביל לסיפוח של שטח פלסטיני כבוש, מהלך המנוגד לחוק הבינלאומי". ככה? עם הנצח בדד ישכון ובגויים לא יתחשב. נתניהו קבע תאריך יעד שני לסיפוח, סליחה – להחלת הריבונות למען השלום. תחילת חודש יולי. 

המבחן של הגנצים

בהמשך הגיע משבר הקורונה, פתיחת המשפט של נתניהו, ממשלת האחדות עם בני גנץ, מהומות הגזע בארה"ב, נעילת המועמדות של הדמוקרט ג'ו ביידן והצניחה של טראמפ בסקרים. וכמובן, ההתלבטויות של נתניהו כיצד יעמוד בתאריך היעד ובתוכנית המובטחת של סיפוח (לפחות) כ־30% מהשטח. הבעיה שלו היא לא הפרת הבטחתו. הפרת הבטחות היא הדיבר השלישי בעשרת הדיברות של נתניהו (הראשון הוא לעולם תכחיש, השני הוא לעולם תאשים). הבעיה שלו היא כיצד ממלאים בתוכן "סיפוחי" שורה של צעדים שאין בינם ובין סיפוח של ממש מאומה.

זו אכן בעיה, אבל זו איננה הבעיה של מדינת ישראל ועם ישראל. הסיפוח, על פי כל סקר, אינו מעסיק כלל את הציבור (4% שמים אותו על ראש שמחתם או דאגתם, על פי סקר חדשות 12). העובדה הזו מאפשרת אולי הגנבת אי־אלו צעדים חסרי משמעות, שניתן להדהד אותם בימנית מדוברת כ"אנחנו חוזרים לליבה של הארץ שלנו, שבה אבותינו התפללו ומלכינו שלטו (…) איפה שיעקב חלם את חלומו, שבה היה ארון הברית". ובתרגום לנתניהוית פרקטית למה שאכן יהיה: זו תהיה רק הפעימה הראשונה. אנחנו בדרך להרבה אלוני מורה ורק אני יכול לבצע אותם.

את עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, לא מטריד סיפוח קטן או גדול, אלא העובדה שהוא נעשה חד־צדדית. השאלה שהוא שואל את עצמו ואת עמו היא: "לאיזו מלחמה אנחנו שולחים את נכדינו. מלחמה שאינה צודקת מבחינת הדין הבינלאומי. שיוצרת שסע עמוק בחברה הישראלית, עד כדי התפוררות – וגם אם ננצח והגבול יהיה על הירדן, זה סופה של ישראל ברוח מגילת העצמאות".

כך או כך, מה שמעסיק באורח אמיתי את עם ישראל כרגע הוא הכלכלה הקורסת ויותר ממיליון איש שחשים זאת על בשרם ממש. החלק המסקרן הוא כיצד יגיבו הציבור והמערכת הפוליטית לאירועים שעשויים להתפתח כתוצאה מצעדי ה"שלום" האורווליאני של נתניהו ושות'.

התשובה, בכל מקרה, היא בחירות שהולכות ומתקרבות, הרבה לפני תאריך היעד של "ממשלת הרוטציה". ועדיף בחירות כאלה לפני שיבינו באמת עד כמה הטיפול בקורונה, בעיקר כלכלית, היה כושל, ואיך ייראו תוצאות "הסיפוח". מצבו של נתניהו עשוי להיות מעורער דיו כדי שטקסי הקבורה של הנופלים במערכה על הסיפוח יהפכו להיות טקס קבורה פוליטית, חרף הסקרים האחרונים שנותנים לו מנדטים עם קידומת 4. רצוי שהגנצים יידעו לזהות את הרגע הנכון של המתקפה – בתוך הממשלה או בנטישתה – כדי לבצע פעולת החייאה לעצמם ולעמם. 

מודיעין דו־קוטבי

ליבת החלת הריבונות (או "מחלת הריבונות") לא תהיה הצהרות טקסים ומהלכים בירוקרטיים וחקיקתיים, אלא הפעילות בשטח. איזה שפן ישלוף נתניהו והאם תתחולל כאן אינתיפאדה שלישית? אהוד יערי, אושיה מזרח תיכונית, הוא בעל ידע עצום בניסוחים ואירועים בעולם הערבי. עד כדי כך מאגר הפרטים שלו עשיר ונרחב, שהוא יכול להרשות לעצמו לאתר מתוכם די חומרים ליצירת הערכות ואג'נדות ככל העולה על רוחו. מבחינתו, האינתיפאדה השנייה הייתה בהוראת ערפאת, והוא לא רואה כיום אישיות שתנהיג אינתיפאדה שלישית. דו"ח של עמי איילון וראש שב"כ נוסף לעתיד, יובל דיסקין, בחן תוך שימוש במודיעין את הסוגיה הזו וקבע ש"אף אחד לא יזם את האינתיפאדה", וכי היה מדובר במהלך עממי שהפתיע אותו. "הם יכולים לכתוב לעצמם איזה דו"חות שהם רוצים", מפטיר יערי.

מי שאמור להשיב על השאלה – מה הולך לקרות אחרי פעלול הסיפוח – היא הממשלה, בהסתמך על הערכות המודיעין. בשלב שבו נכתבות שורות אלה, הממשלה שוקלת בין הערכות אמ"ן וצה"ל לבין הערכות ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן והרב חיים דרוקמן.

וגרוע מזה, כמו במשבר הקורונה, אין שם אפילו מי שישאל את השאלות הנכונות. למשל, האם האיש שגרר את המדינה לשלוש מערכות בחירות, נדחק כיום לפינה שממנה הוא מקווה להיחלץ בעזרת להטוט סיפוחי – ואולי אפילו מערכה צבאית בחסות ציווי אלוקי? למרות שהוא חרד מכאלה, כזו יכולה להסיט את תשומת הלב מבעיות הכלכלה, מהצל המשפטי המאיים עליו, מהחקירות שבדרך (פרשת המניות ומי יודע מה עוד) ומהידרדרות הפתולוגיה המשפחתית לרמות של טירוף מערכות.

נתניהו לא המציא את האלימות כדי לקדם את האינטרסים הלאומיים, גם ללא איום ממשי. הוא אפילו אינו מעמיד למבחן ציבורי את השאלה הבסיסית "מה הפלסטינים רוצים?" ונדמה שפג תוקפו של קמפיין הימין, ששיווק את "הערבים־רוצים־להרוג־את־כל־היהודים־כל־הזמן". ו"להרוס את המדינה". ו"ליישם את זכות השיבה". ו"לאנוס את בנותינו".

השאלה היא האם ישנה הבנה קולקטיבית מצטברת, שיש לנו יכולות כוחניות למעוך כל יתוש פלסטיני – ושמדובר בתביעה פלסטינית אחת, עיקשת ובלתי מתפשרת: מדינה על בסיס גבולות 67' וחילופי שטחים. ראשי הממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט נעו בכיוון הזה, גם אם לא באחוזים הנדרשים. אהוד יערי מבטל בנימה נחרצת: "67' זוהי יותר סיסמת קרב ונשק פוליטי של הפלסטינים, אבל זו לא התוכנית הפוליטית שלהם. הם גם לא רוצים מדינונת שמוצעת להם, גם לא את 67' בלי זכות השיבה".

אבו מאזן, שדיבר על עיר הולדתו צפת כעל חלום שאינו בר־השגה, לא היה עושה זאת ללא קשר למורשת ערפאת.
יערי: "ערפאת? אוי ואבוי למי שלוקח את ערפאת כפשוטו… אבו מאזן שונה מערפאת בכך שהקדים להבין שבלחימה עם חמושים הם רק יפסידו".

אז מה יהיה?
"הם לא יפרקו את הרשות. זה מכניס להם 3 מיליארד בחודש, ולהערכתי הם עצמם לא יודעים מה יעשו".

אז הם בעד המשך הכיבוש?
"מובן שהפלסטינים לא רוצים כיבוש, אבל הם גם לא רוצים מדינה ולא רוצים להיפרד. זאת הטרגדיה שלנו".

תורת הסיכולים

צביקה יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים של חדשות 13, חמוש באמצעי ציתות וצילום מוסווים (משקפיים עם מצלמה נסתרת!), עשה בשטחים סיבוב רכוב. מדי פעם הוריד את חלון מכוניתו ושאל עוברים ושבים אם הם רוצים להיפרד ממדינת ישראל. הרוב אמרו בדיוק מה שאתם ואני היינו אומרים במקומם, אם פרצוף די ברור של מסתערב היה צץ ליד ביתנו ושואל שאלות קש מכשילות.

כל ההסברים הכמו מלומדים דלעיל, תלויים על חוט דק מאוד. בקצהו של אותו חוט נמתחת משקולת נפיצה ובלתי מפוענחת: למי יש אינטרס להתחיל לגלגל פעילות, שתוביל לסבב אלים. סבב שדרכו ניתן יהיה לבסס מפה שונה וסדר יום אחר. האם אלה יהיו הפלסטינים, שישברו את הכלים כדי להוכיח שלא תצלח תוכנית הימין לשבור את חוט השדרה הלאומי שלהם בעזרת חרב מתהפכת של הקלות וגזירות כלכליות. או נתניהו וימינה, שיגררו את ה"בייס", את החרד"לים ובמידה מסוימת את ש"ס, לסיבוב של התרוממות נפש פטריוטית ואלוקית, באמצעות בחירות "למען ארץ ישראל".

האמת, איש אינו יודע שום דבר ארור במצב שהולך וצובר נפח מאיים. זהו רק ניסיון העבר העגום שמציץ מעבר לפינה, ומאותת שיש ממה להיזהר כאשר באוויר מתפשט הריח המוכר של שחץ משיחי בחסות פטריוטית וקמפיין מתוכנן על "ארץ ישראל בסכנה". התשובה לשאלה לאן הטורנדו הזה נע, נעוצה בסערה המושלמת שעלולה להתחולל כאשר פעילות אלימה, מתוכננת או אקראית, מצד הפלסטינים או הישראלים, תצית סיבוב מלחמתי נרחב. כזה שפטריות העשן שיתאבכו מעליו ידחקו הצידה את הצללים המאיימים על נתניהו לטובת זעקות הקרב והשכול, טקסי הקבורה והגבורה של הנופלים, וכמובן באנו לחזק ויצאנו מחוזקים. זוהי הברית הבלתי כתובה בדם בין הנופלים ובין מי ששיגר אותם לקבריהם, והיא חזקה מכל מהלכים פוליטיים אופוזיציוניים.

כן, הטקסט הזה נשמע כהשמצה איומה. כאילו, מה?! אנשים ייהרגו בגלל חשבונות שאינם איום קיומי? וגרוע מזה, בגלל מלחמות ואירועים יזומים, שאחריהם לא רק שלא השגנו ביטחון אלא הם דורכים מרעומים תת־קרקעיים של נקמה לקראת סבב דמים נוסף? הייתכן?! במילה אחת – כן. בשלוש מילים – זה כבר קרה. ולא רק במלחמת לבנון 82' של אריק שרון, שהסתיימה בתבוסה רבתי ואלפי קורבנות משני הצדדים.

כך גם חלק גדול ממה שמכונה "סיכולים ממוקדים" נועד לעיתים לפתור בעיות שאין להן קשר עם איום ממשי. חלקם בגלל הצורך והדחף של שב"כ וצה"ל להגיב על איומים בסגנון המזרח תיכוני; חלקם, כמו ניסיון החיסול של חאלד משעל בירדן, מצורך פוליטי דוחק של נתניהו להגיב מהרגע להרגע.

"בבג"ץ סיכולים ממוקדים (שהגיש הוועד הציבורי נגד עינויים, ר"א) היה השופט אהרן ברק אמביוולנטי בשאלת הפצצה המתקתקת", אומר עמי איילון. "ברק תהה בין נושא הפצצה למי שהכין אותה, עד שבא יובל דיסקין והכניס למשוואה את 'התשתית המתקתקת'. וכשהשופט ברק שואל היכן נעצור, הוא משאיר את ההחלטה בידי המפקד הצבאי". מה שמותיר מחוץ למעגל האחריות את הפוליטיקאי, שיש לו כוונה פוליטית – בלי קשר לעוצמת התקתוק של הפצצה או התשתית. גם איילון, כמפקד הצבאי, לא סגור על עצמו: "אין תשובה חד־משמעית. שייח' אחמד יאסין למשל היה מנהיג דתי־מדיני, אבל הוא החליט מתי ואם לצאת למלחמה".

תנו כבר להוריד אותו

כדי להבין במה מדובר סביב אירועי ה"סיפוח" ופוטנציאל הנפץ בגדה יש טעם לחזור לפרק המצוין בתוכנית 'המקור' של רביב דרוקר וחיים ריבלין, ששודר בחודש שעבר, 'סודות השב"כ'. התוכנית עסקה בנסיבות הסלמתה של האינתיפאדה השנייה. הסאבטקסט היה האזעקה הסמויה למה שעלול להתחולל אם וכאשר תתפוצץ כאן אינתיפאדה שלישית. רכזי שטח בשב"כ, ומי שהיה אז ראש מרחב שומרון, יצחק אילן, סיפרו שם על מעשיהם ותחושותיהם בתחילת שנות האלפיים. הסיפורים האישיים, כמו שנהוג לומר, היו מטלטלים.

מה שנעדר מן התוכנית הוא העיקר: תהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני באירועי חיסול ספציפיים שיש בהם פוטנציאל לשינוי מערכתי ופוליטי. למשל, חיסולו של ראאד אל־כרמי. האם מאחורי החיסול עמד חשבון אסטרטגי, כמו הרצון להימנע מניהול שיחות על הסדר עתידי (אל תהיו במתח, הרי אמרנו שזה קרה לא מעט פעמים)? בעיקרון, אין כמו חיסול דמות מרכזית בחברה הפלסטינית כדי לגרור תגובות אלימות שמגובות בהסכמה ציבורית פלסטינית רחבה. זו עוברת כחוט שני מדמם ברקע המהומה, בדיוק כאשר הפוליטיקאים נדרשים לבצע מדיניות שתביא להסדר שבו הם יידרשו לוויתורים.

מאחורי חיסול אל־כרמי עמד אישית ראש הממשלה דאז אריאל שרון. הוא לא לבד. בכל מצב שבו ממשלות ישראל ניצבו לפני הכרעה, אם להתקדם לכיוון של ויתור על שטחי מולדת שנכבשו ב־1967, הם בחרו לנהל סיבוב אלים כדי לזכות בפסק זמן שיהרוג כלב או פריץ.

ב'המקור' הביאו את גרסת חיסול אל־כרמי של יצחק אילן ושל דוד יזהר, הרכז המקומי. יזהר עסק בפן האישי שהיה לו נגד אל־כרמי, אצל אילן זו הייתה הזווית הלאומית־מבצעית: "כרמי הפיץ שמועה שהוא מתחייב להודנא", אמר אילן לחיים ריבלין, "ואכן הוא הפסיק לעשות פיגועים. אבל אנחנו ידענו שלמרות שהוא מפיץ את השמועות האלה, הוא מתכנן פיגוע". חוץ מזה, שרון, לפי אילן, ישב משך שבועות על הווריד שלו, וכל בוקר היה שואל אותו "למה לא מחסלים את כרמי". אז מה אם הוכרזה הפסקת אש, ושני הצדדים התחייבו לכבד אותה? חוץ מהפיגוע המתוכנן (שמעולם לא אומת), כרמי על פי אילן "היה איש נקלה גם בחייו הפרטיים. הייתה לו מאהבת שהייתה אשתו של החבר הכי טוב שלו והוא היה קובע עם החבר במקום אחר והולך ושוכב עם אשתו", כך סיפר. אוקיי, עכשיו ברור שהאיש חייב סקילה גם בגרסה התנ"כית. הוא ודוד המלך.

מדובר כמובן בקשקוש. יש לי חשש כבד שיצחק אילן או לא הבין מדוע ראש הממשלה דורש את החיסול, או שלא היה אכפת לו מהסיבה – העיקר שקיבל לכך אור ירוק. בשני המקרים מדובר או בתקלה, או בבעיה. כרמי עצמו היה פרחח קטלני, בסדר גודל של ראש כנופיה. ידיו רחצו בדם. אבל המטרה שלשמה התכנסנו כאן היא הרבה יותר משמעותית. הפסקת האש שבמהלכה נהרג כרמי הושגה בתיווך אמריקאי, ובלחץ מזכיר המדינה דאז קולין פאוול והנשיא ג'ורג' בוש הבן. התנאי המוסכם, כמקובל, היה ויתור ללוחמים בשטח. עמי איילון חותם: "מה שהיה קודם לא רלוונטי".

ערפאת הסכים אז ללחץ והורה על הפסקת הפיגועים, עצר חמאסניקים סרבנים, והמתין לפאוול, שהיה בדרכו לירושלים. סגנו, מרואן ברגותי, הורה לכל ראשי התנזים והכוחות הפלסטיניים לנצור אש ולהפסיק שיגור פיגועים. "אתה יכול ללכת לחברה שלך", אמר ברגותי לכרמי, שהיה ראש התנזים בטול כרם. ואכן זה היה אחרי עשרה ימים של הפסקת אש. הרגיעה הייתה מוחלטת. כרמי יצא לרחוב וחוסל. יצחק אילן היה מאושר. או כמו שאומר על אותם ימים מי שהיה רכז בכיר בשב"כ, גונן בן יצחק: "כל אחד אצלנו רוצה עוד קרקפת בחגורה".

עמי איילון לא סגור לגמרי על הסיפור של ראאד אל־כרמי, אבל הוא משוכנע ש"המידע היה 100% שערפאת לא יוציא פיגועים, שהוא מתקשר לברגותי וזה מתקשר לראאד אל־כרמי ואוסר עליו לבצע פיגועים". כשלעצמו, החיסול של כרמי היה "יצירתי", על פי שפת הפנים המשועשעת של אילן. ובאמת, מי יכול להתרומם לגבהים של היצירתיות בשב"כ. מטען שהוסלק בקיר הרג אותו. או במקרה אחר ומחבל אחר, 15 צלפים במשאית סמויה שתפרו את היעד. לא יצירתי בתחכומו? לא מענג בביצועו? לא כיף לספר בפרוטרוט בכנס ותיקים שותפי סוד? משם זה ילך כרגיל לצנזורה, ואחרי מאבק הרואי על חופש הביטוי והעיתונות יגיע הסיפור היצירתי לתקשורת ולתפארת מדינת ישראל.

שב"כניק בא ושב"כניק הולך

לאחר חיסול אל־כרמי היה ברגותי בהלם. הוא היה מבוהל מחשש שסביבתו של כרמי תראה בו משת"פ ששיגר אותו אל מותו. הוא זעם על הפרת הפסקת האש, ופקד כתגובה על פיגוע נקמה. מכאן ואילך הוא היה על הכוונת, עד שנתפס. תא"ל במיל' אילן פז, אז מח"ט רמאללה, פיקד על "מבצע" תפיסת ברגותי. את העבודה עצמה ביצעה יחידת דובדבן. באותם ימים היה להם רקורד רצחני למדי, וייתכן בהחלט שגם ברגותי שמע על כך.

כשחיילי דובדבן פרצו לבית שסומן מודיעינית, הם מצאו את מרואן ברגותי נצמד לזקנה ששכבה במיטה. אולי מתוך הנחה שבמצב מעין זה, תהיה לחיילים בעיה מבצעית לפברק "התנגדות" ולחסלו. כששמע פז מחוץ לבית שברגותי נתפס, הוא הרים קשר לאוגדונר, האלוף יצחק (ג'רי) גרשון. ברגותי בידיים שלי, אמר לו, אנחנו יודעים שהוא מפקד פוליטי, אז לפני שאנחנו לוקחים אותו אני מציע לחשוב עוד פעם. ג'רי השיב: זאת הפקודה וזה לא עניינך.

כיום, פוליטית, פז הוא תומך שמאל מובהק, גרשון תומך ימין מובהק. בהמשך, אחרי שברגותי נידון לחמישה מאסרי עולם (ליתר ביטחון הוסיפו עוד 40 שנה), נמשכו הפיגועים הרצחניים שלהם והתגובות הרצחניות שלנו. כבר אז סומן ברגותי כמנהיג הבא. האם שרון רצה לטרפד את האופציה המדינית? כנראה, עונה עמי איילון. על פי אהוד יערי: "רק פעם אחת הכשיל שרון הסדר אפשרי לקראת 2005, כאשר סירב לכל הצעה שדיברה על מו"מ וצידד רק בחד־צדדיות".

בחזרה לברגותי: עד חיסול אל־כרמי, ברגותי היה בר השיח המתון ביותר של מדינת ישראל (ולא מדובר רק בהלך רוח בדרג המדיני, אלא גם בהערכות גופים כמו השב"כ). על פי דיבוריו, מעשיו וכוונותיו, הוא היה אדם שרצה להגיע להסדר כולל. ואם היה מתחזק פוליטית, גם היה יכול מול הרחוב אולי. בקשות של גורמים בשב"כ לחיסולו לא אושרו (הטענה, בהתאם למבואר משפטית קודם, לא הייתה פצצה מתקתקת – אלא תשתית מתקתקת) על ידי הדרג המדיני (אז עדיין ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק).

בחזרה לחיסול אל־כרמי. באמ"ן ובצה"ל היו מי שראו בצעד "כישלון שמנע את מימוש הפסקת האש"; וכך גם לגבי חיסול קודמו בתפקיד ראש התנזים בטול כרם, ת'אבת ת'אבת, רופא שיניים שהיה "דמות משמעותית בציבור הפלסטיני". ת'אבת נפגש עם ארגוני שלום ישראליים במטרה לקדם דו־קיום, חילץ חיילים שנקלעו לשטח טעון, ויזהר דוד, רכז השב"כ שהכיר אותו ברמה אינטימית, אומר שלא היה שום טעם לפגוע בו. "חיסולו יביא להסלמה", טען דוד במטה ואפילו מחה בתקיפות. יצחק אילן הגיב ב'המקור': "גם מנגלה היה רופא, ויזהר דוד טועה (…) ראאד היה רוצח נקלה, ומנוול שמקומו מתחת לאדמה, נקודה". זה הלך הרוח של אילן, או כמו שממחיש ניסוח אחר שלו: "אחרי חיסול אבו אל־עטא הרגנו להם 25 פעילים. היינו צריכים להרוג 2,500", או בהרחבה מבצעית: "ייהרגו המון חיילים בדרך לכיבוש עזה? (…) רק בדרך הזו המסר יעבור ויישמר השקט". אין כאן כוונה לצייר דמות רצחנית, אלא להמחיש דפוס מחשבה ופעולה שאפיין רבים בשב"כ דאז.

לילה אחד נסעו שלושה ראשי שירות לשעבר – כרמי גילון, יעקב פרי ועמי איילון – לביתו של הראש הנוכחי דאז אבי דיכטר, מפקדו של יצחק אילן, כדי להבהיר לו מה דעתם על התנהלות שב"כ בשירות אריק שרון. דיכטר שמע ושכח. (אגב, אותו דיכטר היה שיכור שלום כשאהוד ברק נסע לקמפ דיוויד, הפך לשיכור כוח בסגנון אריק שרון, התמתן חזרה בזרועות אולמרט וקדימה, ומשם שוב שינה סגנון, כשהוא בזרועות נתניהו לנצח נצחים, עם כל ההשפלות שבדרך.)

אין לי טענות ליצחק אילן. מדובר בבולדוג שכך אולף ומחויב לפעול ולהרגיש בדומה לקצין המשטרה הקשוח בנימין זיגל, אימת עברייני הצמרת בשנות ה־70. יש שכונה מתפרעת? אילן מצפה שגדוד טנקים ייכנס לפעולה. ובכלל, הטענות אינן כלפי שב"כ, אלא כלפי אריק שרון, שכדרג מדיני ידע, הבין ואישר את חיסול כרמי כמבצע – ואת נטרולו של ברגותי כמנהיג פוליטי, באמצעות משפט ראווה (אזרחי, לא בית דין צבאי). המטרה הברורה הייתה לגדוע אפשרות אמיתית לדיאלוג ישראלי־פלסטיני. הסיבה לדחיפות החיסול הייתה אותו ביקור שהזכרנו של קולין פאוול, שהיה בדרכו להתדפק על דלתו של ראש הממשלה הישראלי בירושלים, לדרוש שקט באזור ודו־שיח עם ערפאת, בדרך לחידוש מו"מ מדיני. 

צינון, חימום, וחוזר חלילה

אלה היו דפוסי הפעולה והמדיניות: הלך אהוד ברק, שניסה לחולל תפנית היסטורית בקמפ דיוויד ביולי 2000, ובא אריק שרון, יחד עם האינתיפאדה השנייה. הלך הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, ובא הרמטכ"ל שאול מופז. הלך ראש השב"כ עמי איילון, ובא אבי דיכטר. מי שנשאר הוא יאסר ערפאת. האמריקאים הגנו עליו, אבל הוא הפך למטרה בת־חיסול, בהיפתח חלון הזדמנות פוליטי ומבצעי.

"זה היה דפוס פעולה די קבוע. כשיש לחץ על הסדר מדיני, פתאום צצה פרובוקציה או חיסול מצידנו", אומר תא"ל במיל' דב (פופי) צדקה, ראש המינהל האזרחי בגדה בימי האינתיפאדה השנייה – האיש שבאותם ימים עזר לפלסטינים בניסיון לתקן את תדמית המדינה וצה"ל. "בתקופתי כראש ממשלה", אומר אהוד אולמרט, "לא היה מצב שבו חוסלו פלסטינים בגדה. אני הרי רציתי להגיע איתם להסדר". כמשנה של שרון, אולמרט לא היה בלופ של חיסול אל־כרמי ונטרול ברגותי, אבל היה שותף ב'ועדת החמישה' שהחליטה על חיסול שייח' אחמד יאסין ברצועת עזה. התוצאה המיידית: פיגוע כפול בבאר שבע, שבו נהרגו 16 אנשים ונפצעו כ־100. התוצאה ארוכת הטווח: התעצמות גדולה של הזרוע הצבאית והזרוע המדינית של חמאס.

העניין כאן הוא ההבדל בין מדיניות אולמרט – ונתניהו שבא אחריו. נתניהו רואה בחמאס אויב של הרשות הפלסטינית, המאיים על השליטה בגדה (והרעיון הוא שכאשר תיפול הרשות, יטופל החמאס באותם כלים). אולמרט, לעומתו, הלך על פיוס הרשות ואישר חיסולי חמאס, וטוען ש"ברשות היו אנשים מאושרים עקב חיסולי בכירי חמאס".

שרון, לפני אולמרט, לא היה בררן וחיסל גם וגם. ואם יש "הזדמנות מבצעית", אז גם את ההוא. למען הצדק ההיסטורי, השיטה של פרובוקציה שמסיטה לחץ להסדר לא החלה עם שרון כראש ממשלה. במלחמת יום כיפור, כשהפסקת האש בדרך, דיין דרש להמשיך. המטרה בשטח הייתה איסמעיליה, המטרה המדינית הייתה לסכל הידברות מדינית, בואכה תוכנית שלום אפשרית של סאדאת, חמש שנים לפני שזו תבשיל. דיין הורה לישראל טל (טליק), אז סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, להמשיך בלחימה. אריק שרון, שהיה אוגדונר בשירות מילואים ואדון לעצמו, דחף – כמי שיושב על נקודות החיכוך (הח"מ זוכר אישית סיורים אלימים לאורך הקווים בחיץ החקלאי מעבר לתעלה, וירי אחרי הפסקת האש). אוקיי, אמר טליק לדיין, אבל אני רוצה את זה בכתב. דיין נסוג. אף בן אדם חצי שפוי ופוליטיקאי חצי אפוי לא רוצה לחטוף סטירה מהאמריקאים, שתיווכו את הפסקת האש (וכך אגב ניצלו חיי שלי).

אחרי שרון כראש ממשלה, היה זה אולמרט שניסה לצנן את האזור, ואחריו נתניהו, שהלך על חימום גזרות מבוקר, כדי לשמור את האזור במתח של איבה 24/7. נתניהו לא הלך על חיסולים כדי להימנע מכניסה למו"מ מדיני. הוא שכלל את הדיאלוג המדיני מול הלחץ בעולם ובישראל לרמה שבה לא הייתה לו בעיה לשקר. כל הזמן. לכולם. הוא יודע לתפור לכל בר שיח את השקר המתאים, ההבטחה המתאימה, או את המודיעין המבושל בהתאם. 

משחקי מלחמה. סוף דבר

כך גם החלת הריבונות כיום היא לא יותר מתרגיל למניעת הסדר כללי ואמיתי בשיטת הרמייה הרגילה. בינתיים ה"סיפוח" שלו הוא מקל בגלגלי פתרון שתי המדינות, לקראת מדינה דו־לאומית שתיווצר בין הירדן והים. זו תהיה יחידה גיאו־אסטרטגית, שלא ניתן יהיה להפרידה עם חומות הפרדה, גבולות מלאכותיים וכבישים עוקפים. מאחר שברור לגמרי כי לא ניתן לשמר לאורך זמן משטר אפרטהייד, תיוולד כאן בהכרח מדינה אחת בין הירדן והים. ואולי זה לא הרעיון הכי גרוע בנמצא, אם אלטרנטיבה עתידית ממשית היא ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

בשלב זה, שר הביטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ מכין את הערכת המצב של צה"ל לקראת סיפוח. אני מניח שתהיה הערכה שונה מזו של המועצה לביטחון לאומי, בעוד שהערכת שב"כ, אם תהיה נחרצת, אמורה להכריע לכאן או לכאן.

אין לי מושג ירוק מה יגיש ראש השב"כ נדב ארגמן, אבל יש לי מושג ברור לגבי הדרך שבה נתניהו רוצה להשפיע על ארגמן. לפני כחודש הופרחו בתקשורת ברווזים שגעגעו כי יו"ר המל"ל הנאמן לנתניהו, מאיר בן שבת, הוא מועמדו של ראש הממשלה לכהונת ראש השב"כ הבא. בן שבת מתאים לפֶטיש חובשי הכיפות של נתניהו, והברווזים שהופרחו הם בעצם סוג של איום.

ראש ממשלה עם בוחן מציאות לקוי וסיוטי כלא, לא יהסס להצריח את ארגמן עם בן שבת – שהוא גיסו של חיים דרוקמן, אדמו"ר המתנחלים, ובעצמו פוליטיקאי פרגמטי שיודע בכל נסיבה למצות את הקנאות שלו לטובת הישג מתנחלי. ולכו תדעו איזה תבשיל הוא ירקח כתגובה, אם הסיפוח לא יתבצע במתכונת האלוקית. להזכירנו, דרוקמן הוא אחד האנשים שבחשו מאחורי מינויו של יורם כהן לראשות השב"כ במקום מועמדו של יובל דיסקין, ידידנו יצחק אילן שהיה סגנו. כהן, אגב, פרגמטי ומרכזי הרבה־הרבה יותר מדרוקמן, שמיים וארץ.

ועדיין, צה"ל הוא השחקן הקובע. אין דרך בעולם שהרמטכ"ל אביב כוכבי לא מביא בחשבון את תופעת הדומינו, שמתחילה ב"רב"ט האסטרטגי" שהורג "קורבן אסטרטגי" ומשם מתגלגלת מעצמה האש לגדה ולרצועה, ומשם לחזבאללה ולסוריה – ולכל מי שחמוש בסכין, במטען או בטילים ורקטות. ומהאחרונים יש יותר מ־150 אלף, רק מצפון לנו.

הסיכוי שכל זה יתרחש בגלל תעתועי סיפוח וכבישי אפרטהייד הוא מצמרר למדי. מסמוס הסיפוח הוא הג'וב של גנץ וגבי אשכנזי. לפחות עד הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר. זו הדרך היחידה שלהם להרוויח את הלגיטימיות שאיבדו. בהכירי את הראש התחמני, כאילו אסטרטגי, של החשיבה הימנית, יש לי יסוד להניח שבין שאר חישובי הקץ שלהם (שמסתיימים בדרך כלל בקריסה מביכה) כבר מסמנים שם מועמדים נוחים יותר שיחליפו את אבו מאזן.

זה שנים מספרים לנו שאבו מאזן הוא זקן חלש וגמור, ויש להביא משת"פ מוכר. להלן תזכורת חלקית של משת"פים, שקרסו לנו על המוני גוויות בדרך: אגודות הכפרים בגדה, הפלנגות הנוצריות בלבנון, צד"לניקים בדרום לבנון, משת"פים מקומיים ברצועה ובגדה – כולם סיימו, מי בחרב ומי באש, כשגם אנחנו השארנו שם לא מעט גוויות, בגין שיתופי הפעולה עם המשת"פים שלנו.

ולכו תדעו גם, למשל, איך יגיבו כיום אלפי חמושים מכוחות הביטחון הפלסטיניים. בינתיים, צה"ל מתכונן. לרמטכ"ל כוכבי אין מושג מה יוחלט ומה יקרה, גם אם ינפנפו מולו בעוד כמה מפות סיפוח. לצבא עבר בעייתי עם מבצעי אכיפה אלימים בסדרי גודל משמעותיים. השנים האחרונות חוללו בו מהפך ערכי, בכיוון הנכון. צה"ל של היום מעמיד לדין ירי בלתי מוצדק בפלסטינים (צלפים שחרגו מהוראות ופגעו בנערים), ומשבח חיילים שמחלצים אותם ממלתעות המתנחלים (כמו אותו גולנצ'יק שהציל לאחרונה אזרח פלסטיני בחברון מול קבוצה גדולה של מתנחלים בריונים).

מהצד השני, ברור – אין לך חבית אמל"ח נפיצה שאין בה כמה רימונים עם נצרות משוחררות; ברור שאין מבצע צבאי בלי העופר וינטר שלו (תזכורת: בדף קרבי, במבצע 'צוק איתן', כתב מח"ט גבעתי וינטר: "ה' אלוקינו, אנו יוצאים להילחם כנגד אויב המנאץ את שמך"). וברור, תמיד ישנן התקלות הבלתי ידועות, כמו אירוע כפר קאנא במבצע 'ענבי זעם' בלבנון (הפצצה מסיבית שכוונה בטעות למתחם של האו"ם, שבו שהו פליטים רבים. כ־100 אזרחים נהרגו, קרוב למחציתם ילדים, חלקם הגדול בעלי מוגבלויות).

התנהגות הכוחות אם המצב יידרדר בעקבות פעולת הסיפוח תיבחן בשטח. וזו בעיה שמחייבת לבחון מה קורה לצה"ל הגדול מאז האינתיפאדה השנייה – ובהתאם מה צופנת לנו חלילה השלישית. ראשית, צה"ל שדרג ברמות את יכולת האש מנגד. חיל האוויר, ארטילריה וטילים לטווחים שונים. שנית, כשיש לך יכולת אש מנגד ואתה משוכנע שהיא מדויקת, ואתה לא רוצה להרוג את החיילים שלך, אזי אתה עושה באש מנגד שימוש נרחב ככל האפשר, כלומר אתה יורה כמו משוגע. בעצם כמו שאנחנו רגילים לירות בכל מלחמה. שלישית, מטבע התגלגלות האינתיפאדה יוטל סגר על הערים והכפרים, והמלחמה תתרכז בתוכם.

צה"ל, קרוב לוודאי, יפעל בסגנון אל"מ אביב כוכבי של 2002, אז מפקד חטיבת הצנחנים במבצע 'חומת מגן': בולדוזרים ואש. 29 הרוגים וכ־100 פצועים לכוחותינו. לפלסטינים כ־500 הרוגים וכ־1,500 פצועים. כמות הנפגעים הפלסטינים בסיבוב נוסף, שאותו אמור לנהל הרמטכ"ל כוכבי, עשויה להגיע למספרים שיהפכו את ה"ניצחון" לחרפת עולם, לבומרנג מדיני, ואולי אפילו להתקוממות רחובות של יהודים וישראלים, נוסח ההפגנות שבעצם העיפו את שרון ב־1982. ועד אז, סיפוח שמח, טמבלים.

–

• סיפוח? נו, שיהיה // על חרדים, השטחים וריבונות // הטור של דוב גרינבוים
• מהי ריבונות? // הפילוסופיה של הסיפוח // הטור של גרשון הכהן
• תוכנית המאה // האם סיפוח הוא הפיתרון של 100 שנות סכסוך // מאת יונתן שם־אור