רבותיי, המערכת השתגעה. קחו כל יו"ר של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים בקירוב, ותוכלו להניח לגביו כך: האיש כנראה נקי כפיים, הדבר האחרון שעלול להפיל אותו הוא פרשת שחיתות. לעומת זאת, כהונתו עלולה לקרוס בכל רגע, בשל מחול הסכינים המשתולל מאחורי גבו.
כך סופרו קורותיה של המפלגה השוקעת, מאז אפיזודת ברק המטורללת של תחילת המילניום הנוכחי. ראשי מפלגות אחרים הולכים ובאים בחדרי החקירות, ובנו לא דבק כמעט רבב. ועדיין, מאחר שתאבי שלטון וחסרי כל סבלנות אנחנו, נמרר את חייו של מנהיגנו ונקצוב את הקדנציה שלו לכשנה וחצי בממוצע.
והנה, מהפכה. יו"ר העבודה עלול ללכת הביתה בגלל חקירה, ולא בגלל אויבים מבית. כאילו מדובר פה בש"ס או בישראל ביתנו, רחמנא ליצלן. עם הסכינים הרצוג דווקא התמודד יפה. החשדות נגדו התפוצצו בתקופה שבה אין אף מתחרה שיכול להביס אותו. רובם במשקל נוצה. אפילו שלי יחימוביץ', הסיטרא אחרא בעיני הרצוג, לא מצליחה לגייס מחדש מחנה משמעותי שיחזיר אותה לתפקיד שנגזל ממנה. נכון, המפלגה של הרצוג עושה לו את המוות. מרבית נאמניו התפזרו, והמעטים שנשארו מסייגים את תמיכתם בו; אבל לא היה צפוי שום זעזוע לכס מלכותו. הרצוג כבר כמעט ויכול היה לנסח קושן על משרדי המפלגה ברחוב יגאל אלון בתל אביב. ופתאום, דווקא זעזוע במישור הפלילי (לכאורה, לכאורה) הוא שעלול לשלח הביתה את הילד־טוב־ירושלים (לכאורה, לכאורה) של הפוליטיקה הישראלית.
אם כך יהיה, הרי שזה אינו רק אקורד סיום בלתי צפוי לסימפוניית הרצוג, אלא כזה שהוא גם עצוב במיוחד. מלבד כתם השתיקה בחקירת העמותות, יכלה הנהגת המחנה הציוני להתגאות בניקיון כפיים שהפך נדיר בפוליטיקה הישראלית. כל מנהיגי הסיעה הבולטים – הרצוג, לבני, יחימוביץ', כבל, בר־לב ונוספים – היו צחים לחלוטין בעיני הציבור. רואים אותם וחשים דנמרק.
מי יכול לו?
בעת כתיבת שורות אלו מדובר ב"בדיקה". כזו שעוד לא הפכה לחקירה פלילית, אבל כולם מבינים שבמכבסת המילים הזו, אין שום הבדל בין סבון – למרכך. ההתרחשות הוציאה לאור הרצוג שלא הכרנו. לא במערכת הבחירות ולא אחריה. חיה פצועה שאינה נסוגה אל תוך היער, אלא מזדקפת ושואגת ודורשת נקמה על כל זרזיף דם וכל קרע בבשרה. אגרסיות שכל הראובן־אדלרים בעולם לא הצליחו להוציא מהינוקא הענוג והנצחי הזה.
עד אותו שלב הציג הרצוג פסאדה של עסקים כרגיל. כל הקטטות הקטנוניות במפלגה וכל הסקרים המדכאים לא רמסו את נכונותו להילחם ולעבוד קשה. והיו לכך תוצאות. מפלגת העבודה לא נמצאת במצב נורא כפי שחושבים. הצטרפות החברים אליה נמשכת, היא מאוזנת כלכלית, הסקרים רעים אבל לא קטסטרופליים. היו"ר עצמו עדיין נחוש לתור את ישראל לאורכה ולעומקה כדי לחפש חיבורים וכוחות חדשים, שיפיחו חיים במותג החבוט ביותר בפוליטיקה המקומית. בדרך הוא כרת ברית משמעותית וחשובה עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, וגם המחיש כיצד ועידת המפלגה על פיו תישק, ועל פיו בלבד.
הרצוג אינו איש קרבות. עד כה, הוא נזהר בכבודם של שונאיו ומתחריו. מצטנף וחושש מכל אמירה של יחימוביץ'. רוטן בשקט על כל הבלחה מטופשת של מרגלית. מלכלך על פרץ בחדרי חדרים, אך עושה לו כבוד בחוץ. זירת הטוענים לכתרו מכילה "לשעברים" שאין להם יכולת להניע גייסות משמעותיים מולו (יחימוביץ' ופרץ) או כאלה שראשם אולי מתמודד במגרשי האליפות היוקרתיים, והם לא מבינים שרגליהם, ומהותם בכלל, נמצאות בליגה למקומות עבודה (מרגלית ובר־לב). האיום המשמעותי ביותר, אשכנזי, כבר היה מוכן לחתום על טופס אי־הצטרפות מוחלט ונצחי למפלגה החבוטה. אולי דווקא המצב החדש יחזיר אותו למגרש הזה, במקום המשכי פלרטוטים עם אבירי המרכז הפוליטי.
התוכנה הפוליטית משנה קוד
דווקא המהלך שהביא על הרצוג קיתונות גדושי רותחין – התכנית המדינית ובלבה היפרדות – היה הנכון והחשוב ביותר מבחינתו. הרצוג הוא פוליטיקאי מפוכח וחד, וגם מדינאי מצוין בפוטנציה. הוא מבין שהשמאל המצטמק, על סיסמאות "אקיבוש" שלו, מקובע ולא רלוונטי למציאות בשטח. והוא מבין עוד משהו חשוב: עם כל הצער שבדבר, הקמפיין שנוהל נגד "שמאליותה" של רשימת המחנה הציוני ב־2015 היה אפקטיבי מאוד. הרצוג חייב למשוך את תנועתו לכיוון המרכז. כשמרחב פוליטי שלם בישראל הופך זערורי זה עצוב, אפילו מסוכן, אבל למפלגה שאמורה להיות בת־שלטון תמידית, אין המותרות להתעכב על כך. היא צריכה להתאים עצמה למצוי, לא לרצוי.
והמצוי, כמו שיודע הרצוג היטב, הוא משוואה עם שני קבועים. האחד: הציבור זז ימינה. השני: המערכת הפוליטית פועלת כאן על פי קוד בינארי: כן ביבי / לא ביבי.
המתמטיקה לא מאפשרת, ולא תאפשר למשך כמה דורות אולי, ממשלה שהיא על טהרת המרכז־שמאל. מרצ לא יהיו בשום קואליציה, לעולם. סביר יותר שהמפלגה הזו תימחק מהמפה. ערביי ישראל אולי יהיו חלק מהשלטון מתישהו, אינשאללה, אבל זה יקרה הרבה אחרי שהרצוג כבר יסיים לכתוב את זיכרונותיו בפנסיה. וכשכל המערכת מחשבת "כן ביבי" ו"לא ביבי", קידוד התוכנה לאופציה השנייה משתנה תדירות. הספירה מתחילה מהמחנה הציוני, ימינה. אבל רוב התרחישים האופנתיים כעת בבורסת ההימורים הפוליטית מוציאים אפילו את הרצוג וחבורתו מהספירה.
אותה בינאריות של ביבי כן/לא שירתה היטב את הרצוג ב־2015, כמו גם את שותפתו לבני ב־2009. אך לא עוד. זה התקלקל ברגע שהמחנה הציוני כשל ביום הבוחר מול הליכוד, ובהמשך עם הרכב האופוזיציה המוזר ביותר שכיהן בפרלמנט הישראלי. מאז שהרצוג ניסה להדביק את הקצב הפופוליסטי של לפיד ולהבין מה לו ולאביגדור ליברמן, התרחשו תהליכים נוספים. קוד ה"לא ביבי" הצליח לחלחל אל תוך תוכנת הליכוד עצמה, סל שלם של אפשרויות נפתח. המתמטיקה מדברת על צירוף מתוך הסל הבא: בנט/ליברמן/כחלון/דרעי/לפיד/סער/אשכנזי, בהרכב כזה או אחר. כאן כבר מדברים על בלוק שאמנם הסבירות שלו להקים ממשלה נמוכה, אבל הוא יכול לכפות על בכירי הליכוד לנטרל את הראיס הנצחי והשנוא עליהם. הם ייאנסו לכך תוך צהלות רמות ופתיחת בקבוקי שמפניה. במקרה כזה, לא בטוח שהם צריכים את המחנה הציוני בכלל.
אופציית האחדות כהתאבדות אטית
איך הרצוג, במידה וינצח את התסבוכת המשפטית, ייכנס חזרה אל תוך המשוואה הזו? הוא מדבר עם כל ראשי המפלגות הרלוונטיות, חוץ מלפיד שלקח מסלול עצמאי לחלוטין. הוא לא מוכן לוותר על המחנה הציוני. יחסיו עם לבני אינם כפי שהיו. למעשה, כרגע זה נראה כמו נישואי נוחות לא נוחים במיוחד. משהו כמו פרנק וקלייר אנדרווד, מינוס השיק והקילריות. אבל הוא לא ייפרד ממנה. הוא רוצה עוד, כמה שיותר. דתיים, מזרחים, עולים חדשים, אנשי צבא, אנשי ימין רך. הוא גם יהיה מוכן לבלוע את מרצ, אם יצליח לאזן חזק מימין, עם פורשים ממפלגות שנמצאות כעת בקואליציה, למשל. ועם אינדיבידואלים מפתיעים אחרים, שלא חשבנו שנמצא אי פעם ברשימה שסימנה "אמת".
אבל לפני כן, הרצוג צריך להפנים את אותו קוד שתואר כאן, ולפעול לפיו – לא רק באמצעות "התמרכזות". שכן הטעות הגדולה ביותר שלו אינה הרכרוכיות מול מצבור נחשי הצפע המקיף אותו, או הזינוב בשר החוץ מטעם עצמו לפיד. הטעות הכי גדולה של הרצוג היא האופציה לממשלת אחדות, שמעולם לא ירדה באמת מהפרק. ביד אחת הוא נופף וחבט בדוכן הנואמים בכנסת פעם אחר פעם בשנה האחרונה, מכחיש ומשמיד כל רמיזה לממשלה כזו. וביד השנייה, המשיך לשאת ולתת ולנסות ולשקול. הרצוג רוצה שררה ושקט. הוא חפץ חיים למפלגתו האובדנית, מן השורף והחותך שמאיים על נפשה השסועה תמידית. אבל זו אינה הדרך. תפיסתו – עדיין – כ"מפלגת מדף" לקואליציית נתניהו, הורגת אותו לאט ובטוח.
–
- יצחק הרצוג עוזב את הכנסת לטובת הסוכנות היהודית. ריאיון
- האם משבר הקורונה ישנה את הפוליטיקה הישראלית? // מאת רותם דנון
- מה הפך את נתניהו לקונספירטור? // הטור של רותם דנון
