חובבי היסטוריה ישראלית מכורים בעיקר לשתי מלחמות: ששת הימים ויום הכיפורים. שתי מלחמות דרמטיות מאוד, כשלגמרי ברור כיצד ומתי הן מתחילות ובאיזה אופן הן מסתיימות. האחת נחשבת לניצחון גדול, השנייה זכורה כהפתעה כואבת, ויחד הן מרכיבות מהלך סיפורי קלאסי של "עלייתו ונפילתו", סיפור שישראלים, ואולי בני אדם בכלל, מאוד אוהבים לספר לעצמם: 1. האויב ביקש להשמיד אותנו. 2. בזכות התחכום ואומץ הלב הכרענו את האויב ושחררנו את חבלי המולדת ההיסטורית שלנו. 3. אבל אז התמכרנו לניחוח הניצחון עד שהפכנו אדישים וזחוחים מדי ושילמנו על כך ביוקר. 4. העיקר שבסוף ניצחנו ובא שלום.
יורים, בוכים, ובסוף מנצחים. אכן סיפור טוב.
אבל בין שתי המלחמות הללו, על כל אלבומי הניצחון ושירי הזיכרון שלהן, טמונה מלחמה נוספת, פחות "גדולה מהחיים" והרבה יותר "החיים עצמם": מלחמת ההתשה. היא גבתה את חייהם של 968 ישראלים, ובזמן זה מציינים 50 שנה לפריצתה (על המחלוקת בנוגע למועד המדויק ומכאן גם בנוגע למספר ההרוגים – בהמשך). מלחמה שאף אחד לא ממש ניצח בה, אבל גם אף אחד לא ממש הפסיד. מלחמה שקשה, כאמור, לומר מתי התחילה. מלחמה שבמובן מסוים, נמשכת עד היום. ולמרות שאינה נוצצת כמו זו שבאה לפניה או טוטאלית כמו זו שבאה אחריה, זו המלחמה שעיצבה מחדש את יחסי הכוחות באזור, הגדירה את ישראל כזרוע הארוכה של ארה"ב במזרח התיכון ושרטטה מחדש את קו השבר הפוליטי של החברה הישראלית. אולי זה יישמע מעט פרובוקטיבי, אבל מבחינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה כיום – מלחמת ההתשה היא המלחמה הראשונה.
סליחה, איפה זה וודסטוק?
כמה מילים על ישראל והעולם לפני מלחמת ההתשה.
בבית הלבן יושב לינדון ג'ונסון שהחליף את קנדי שנרצח. בראש ממשלת ישראל עומד לוי אשכול, שסיים את עידן בן־גוריון ומוביל ממשלת אחדות עם מנחם בגין. יחד הם מייצגים את רובו המוחלט של העם. במצרים שולט גמאל עבד אל־נאצר, שהנהיג את העולם הערבי כולו. את סוריה מוביל סלאח ג'דיד ובראש אש"ף עומד אחמד שוקיירי. הביטלס עדיין מקליטים אלבומים, וודסטוק היא עדיין סתם עיירה קטנה במדינת ניו יורק שאיש לא שמע עליה.
אה, והירח. הירח היה פשוט הדבר הקסום והבלתי מושג הזה שנמצא שם בקצה השמיים. כל זה היה לפני ההתשה.
כמה מילים על ישראל והעולם אחרי מלחמת ההתשה.
הירח הפך לעוד יעד שנכבש על ידי השאפתנות האנושית, הביטלס התפרקו, וודסטוק הפכה לסמל מזוקק של התקופה, שאותו מנסים לשחזר ללא הצלחה עד היום. ואצלנו החלו הלהקות הצבאיות מפנות מקום בהדרגה לאריק איינשטיין ושלום חנוך. רוקנרול.
את העולם מנהלים מהבית הלבן ריצ'רד ניקסון ויועצו הממושקף הנרי קיסינג'ר; בראש ממשלת ישראל עומדת לראשונה אישה, גולדה מאיר. באופוזיציה מנחם בגין מתנגד להחזרת שטחים, יאסר ערפאת נבחר ליו"ר אש"ף, ואת מצרים וסוריה מובילים נשיאים חדשים: אנואר סאדאת וחאפז אל־אסד.
ימים של שינויים טקטוניים. ועוד לא הזכרנו את אינטל, שהחלה אז לייצר את השבבים הראשונים שלה, או את אסם שהחלה לשווק חטיף חדש בשם ביסלי.
העניין של השם
סמנטיקה היא עניין פוליטי מאוד. זה הכל הגדרות. בוויכוח אם לקרוא לשטחים שנכבשו מירדן ב־67' 'יהודה ושומרון', 'הגדה המערבית' או 'השטחים הכבושים', טמון מאבק על נרטיב ועל בעלות. כך גם 'פינוי' מול 'עקירה' בנוגע להתנתקות מגוש קטיף. או 'הסכם' מול 'אסון' ביחס לאוסלו. שלא לדבר על 'שלופים'.
בשמות המלחמות זה בולט במיוחד. 48' היא 'השחרור' שלנו, ואצלם – 'האסון' (נכבה). 56' נקראה אצלנו 'מבצע קדש' אבל בעולם קראו לה 'משבר סואץ'. 67' ידועה אצלנו כ'ששת הימים' אך בקרב הערבים מוכרת כ'נכסה' (התבוסה, או הנסיגה). יום כיפור היא 'מלחמת אוקטובר' שלהם, ולבנון השנייה היא 'מלחמת תמוז'.
דווקא לגבי שמה של מלחמת ההתשה יש קונצנזוס בין יהודים לערבים, אף שאת שמה העניק לה נאצר. "איני יכול לכבוש את סיני, אבל אני יכול להתיש את ישראל ולשבור את רוחה", הכריז הנשיא המצרי ב־23 ביוני 1969. 'חרב אל־איסתינזאף' – מלחמת התשה (או: 'מלחמת הקזת דם').
על איזה עוד שם יש קונצנזוס? על האינתיפאדה. מאבק אלים ויזום ששמו הערבי הפך למטבע לשון גם אצלנו. כשאי אפשר להכריע את ישראל באופן צבאי מנסים להתישה בכל דרך אחרת, ולאורך זמן ממושך. מה שמכונה לעיתים 'גל טרור', או פשוט 'המצב'. האינתיפאדה והאיסתינזאף דומות בעוד מובן: ישראל לא כל כך יודעת איך להתמודד איתן אסטרטגית, מעבר לתחזוקה השוטפת של הביטחון.
התחלנו כבר?
אפשר לקבוע בוודאות מתי הסתיימה מלחמת ההתשה (8 באוגוסט 70'), אבל היסטוריונים וחוקרים חלוקים ביניהם לגבי המועד שבו פרצה. יש תאריך רשמי, 8 במרץ 1969, אז פתחו המצרים בהרעשה ארטילרית כבדה על כוחות צה"ל לאורך כל תעלת סואץ. ההתקפה באה כמה ימים אחרי מותו של ראש הממשלה אשכול, עוד בטרם הושבעה גולדה מאיר לתפקיד, ונועדה בין היתר להפעיל לחץ בזמן ששליח האו"ם למזרח התיכון, גונאר יארינג, מקיים שיחות מדיניות באזור.
אבל תקריות האש בגזרת התעלה לא חיכו לסיגריות הצ'סטרפילד של גולדה. גם במהלך 1968 נהרגו עשרות חיילי צה"ל בקו התעלה. המצרים הפגיזו ופשטו, וצה"ל בתגובה שלח כוחות קומנדו לעומק מצרים לחבל בתשתיות. ויש חוקרים שטוענים שההתשה החלה כבר ב־67', חודש לאחר תום מלחמת ששת הימים, כשהמצרים הניעו בתחילת יולי את חטיבה 60 שלהם צפונה לכיוון פורט סעיד ותפסו שם את גדות התעלה. צה"ל הדף אותם משם, והמצרים פתחו באש כבדה מפורט סעיד, הרגו שישה חיילים ופצעו 34. ישראל שלחה את חיל האוויר שתקף במצרים והפיל מיג מצרי.
ואולי אפילו עוד קודם. "מבחינתי ההתשה התחילה שישה ימים אחרי ששת הימים", סיפר לימים תא"ל (מיל') ברוך הראל (פינקו), מי שפיקד על חטיבת שריון 14. "פלוגת הסיור של חטיבה 7 בפיקוד אורי אור חטפה טיל נ"ט מהצד השני של התעלה, באזור מצבת החייל האלמוני. משימת החילוץ הוטלה עליי. יריתי עליהם ארטילריה כדי לחלץ את הסיור, אבל הם הגיבו בארטילריה משלהם מאזור איסמעיליה, ורק אחרי מטח על איסמעיליה – המצרים השתתקו".
אז על התאריך אפשר להתווכח, אבל לא על המהות: הערבים, ובראשם המצרים, סירבו בתוקף להשלים עם תוצאות מלחמת ששת הימים ועם כיבוש השטחים בידי ישראל. לישראלים, לעומת זאת, לא הייתה שום כוונה לוותר על ההישגים הטריטוריאליים.
בצלאל סמוטריץ', חבר הקבינט הביטחוני, נאם בחודש שעבר מעל בימת הכנסת ואמר שבמזרח התיכון "מי שרוצה שלום ושקט וביטחון – צריך לשלוט בשטח". ותיקי מלחמת ההתשה ודאי הופתעו מהמסקנה ההיסטורית הזו של שר התחבורה.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
