"לחטוף מפתח מהמדף, לרוץ לקחת את הילדים, והתינוק, לשאול אותם איך היה בגן, בבית־הספר, במשפחתון.
להכין להם שניצל ותפוחי־אדמה, לחתוך את השניצל לחתיכות קטנות. לספר להם "איתמר פוגש ארנב" – לדבר בקול של הארנב…״
(מתוך "לדבר בקול של ארנב" מאת אסתי ג' חיים, 1996).
***
הורות בישראל מקודשת כמעט, אולי קצת יותר מכמעט. היא זכתה להגנה בפסיקה חוקתית ויש לה שורשים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים. באופן מוצהר, מדינת ישראל מתמרצת הבאת ילדים לעולם, משקיעה מיליארדים בטיפולי פוריות ומעגנת בחקיקה טיפולים לנשים בגיל מבוגר מהממוצע בעולם. זה המשאב שלנו, בישראל – האנשים, ואנחנו, כלומר המדינה, עושים הכל כדי שיהיו כאן כמה שיותר מהם.
אבל אם הילדים הם המשאב שהמדינה עושה הכל כדי להרבות בו, מה קורה לאחר שהם נולדים? האם ועד כמה בכלל המדינה משקיעה בהם ובעתידם, שהוא למעשה עתידה? יצאנו לתחקיר שהוא מסע בארץ הילדים.
פרו ורבו והפרו
היה זה ראשון מנהיגי המדינה דוד בן־גוריון שאמר: "הגברת הילודה היא תנאי הכרחי לקיומה של ישראל, ואישה יהודית שאינה מביאה לעולם לפחות ארבעה ילדים […] מועלת בשליחות היהודית". כך נולד "הרחם הלאומי".
נכון לספטמבר 2022, נאמדת אוכלוסיית הילדים בישראל (מלידה ועד גיל 17) בכ־3.088 מיליון, שהם 32% מכלל האוכלוסייה. רק בשנה שעברה נולדו כאן 185,040 תינוקות. שיעור הפריון הממוצע בישראל עומד על 2.9 ילדים לאישה, בהשוואה ל־1.61 במדינות ה־OECD.
על פי דו״ח של מכון טאוב משנת 2018, שעסק בדפוסי הפריון יוצאי הדופן בישראל, נמצא שההבדלים בפריון הכולל בין ישראל למדינות מפותחות אחרות נובעים בין השאר משיעורי פריון גבוהים מאוד בגילים המאוחרים – סוף שנות ה־30 ותחילת ה־40 לחייהן של הנשים – ומפריון גבוה יותר בקרב אקדמאיות.
שיעור הפריון הכללי בישראל גבוה לא רק ממדינות ה־OECD, אלא גם ממדינות BRICS (ברזיל, הודו, רוסיה, סין ודרום אפריקה) וכן מכלכלות מתפתחות אחרות, כמו אינדונזיה ופרו. למעשה, ישראל היא המדינה המפותחת היחידה שבה הפריון עלה ב־20 השנים האחרונות (ב־0.2 ילדים), אף על פי שגם מלכתחילה הייתה רמת הפריון גבוהה.
ל"פולחן הפוריות" יש כמה מקורות אפשריים: טראומת השואה, המצב הביטחוני המעורער של ישראל מרגע הקמתה, ועוד אינספור דוגמאות שעליהן גדלנו, ולפיהן אויבינו מנסים לקום עלינו לכלותינו. לאלה נוסיף, כמובן, גם את שיעורם הגבוה של דתיים – יהודים ומוסלמים.
חוקרים רבים עסקו בתפקיד ההורות במדינת ישראל. על פי הסוציולוגית אורנה דונת, הורות ביולוגית בישראל נתפסת כחובה מוסרית־אזרחית בסיסית וכמשימה פטריוטית ממדרגה ראשונה. לפי פרופ' דפנה הקר, אולי יש בכך כדי להסביר את הפער שבין המימון הנרחב לטיפולי פוריות יקרים לבין ההיעדרות החלקית של אמצעי מניעה מסל התרופות. חוקרים כמו שולמית אלמוג ואריאל בנדור, סבורים כי סל התרופות ושירותי הבריאות בישראל מעיד על סדר עדיפויות ברור מצד המדינה: קודם טיפולי פוריות, ורק אחר כך מחלות מסכנות חיים.
"באופן יחסי למדינות אחרות, מדינת ישראל מעודדת מאוד ילודה", מסביר גורם תכנוני לשעבר במשרד האוצר. "הרכיבים הכי בסיסיים הם טיפולי פוריות, ועובדה שמערכת הבריאות מציעה היקף טיפולים רחב מאוד במהלך תקופת ההריון. הסבסוד לבתי חולים הוא גבוה מאוד בכל הקשור לילודה".
אכן, בישראל ניתנים טיפולי פוריות לאישה מגיל 19 ועד יום הולדתה ה־45. במקרה של תרומת ביצית, יינתן הטיפול לאישה עד גיל 54. בינואר 2014 נעשה ניסיון להגביל את מספר הטיפולים, אך הדבר נתקל במחאות חריפות, ובסופו של דבר פורסמה הבהרה מרוככת.
"3%־5% מהלידות בארץ הן פרי הפריות מבחנה", אומר פרופ' ג'קי אשכנזי, סגן מנהל היחידה להפריה חוץ־גופית בבית החולים בילינסון ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. "אחד מכל 20 ילדים כאן הוא תוצר של הפריה חוץ־גופית".
על פי מחשבון משרד הבריאות, מחזור של הפריה חוץ־גופית מתוקצב בכ־10,500 שקל, לא כולל ימי אשפוז. בשנת 2018 היו 48,294 מחזורי טיפול IVF, בעלות משוערת של 507,087,000 שקל. מהטיפולים האלו נולדו באותה שנה 9,399 תינוקות, כלומר, 19.4% הצלחה. המשמעות היא, בחישוב גס, שכל תינוק כזה עלה למדינה 53,951 שקל. העלות כמובן עשויה להיות גבוהה יותר מכיוון שרבים מתינוקות ההפריה נולדים פגים, מה שמוביל לימי אשפוז נוספים, הן של הנשים והן של הפגים.
צילום: shutterstock
תג מחיר לילדים
הזכות להורות הוכרה במשפט הישראלי כזכות יסוד: היא נתפסת כזכות טבעית, שנובעת מהאנושיות שלנו וחשובה לכבוד האדם או למימוש אישי ולהגשמה עצמית. בפרשת נחמני (מחלוקת על השימוש בביציות של בני זוג – נ"מ), נאמר: "האינטרס להיות הורה הוא מן השאיפות הבסיסיות ביותר של האדם".
השאיפה הזו משותפת לנשים ישראליות מכל השכבות, ובאה לידי ביטוי גם בקרב נשים מבוגרות יותר. "נשים צעירות בעלות השכלה ומקצוע מתקרבות לגיל 35־40, וממש מרגישות שאם הן לא יביאו ילד לעולם, אז הן יתחרטו מאוד בעתיד, והחיים שלהן יהיו חסרים", אומרת פרופ' עמיה ליבליך, מחוקרות הפסיכולוגיה והחברה הוותיקות בישראל ומרצה בקריה האקדמית אונו. "הנשים האלה השקיעו המון כסף בטיפולי פוריות, והנה עכשיו הן לבד. פתאום התחילו להגיד: 'יש כאן הסתרה תרבותית שלא מגלים לנו כמה זה קשה'".
קשה יש לא רק בלחם. זה גם, ואולי בעיקר, קשור בעלות של גידול ילדים. אחרי שהמדינה דחפה אותנו להרות ולהביא ילדים, כעת אנחנו מגיעים לשלב שבו יש לזה מחיר. ומי ישלם אותו? "השאלה הבסיסית, נקרא לזה 'אידיאולוגית', היא מהו תפקיד המדינה אל מול תפקיד הפרט", מסביר הגורם לשעבר ממשרד האוצר. "אם זוג מקבל החלטה להביא ילד לעולם, האם המדינה צריכה לעזור לו, או שזו החלטה דומה לזו שאני מקבל בנוגע לקניית דירה, ואז אני מתמודד עם ההשלכות? מובן שזה לא 1 או 0. השאלה היא איפה אתה נמצא על המנעד הזה".
על פי נתונים שפרסם לאחרונה ה־OECD ומתייחסים לשנת 2018, ממשלת ישראל משקיעה רק כ־600 דולר לשנה בבני 0־3 בישראל – מה ששם אותנו במקום האחרון בקרב המדינות המפותחות, לעומת ממוצע של 10,250 דולר לילד במדינות האחרות ב־OECD וכ־12 אלף דולר בממוצע באיחוד האירופי. בנורווגיה, אגב, ההוצאה הציבורית לילד היא 25,600 דולר: פי 43 מאשר בישראל.
בשורה התחתונה, עברנו כאן בבת אחת מהשקעה אדירה בילדים העתידיים להיוולד להשקעה אפסית באלו שכבר נולדו. אם קודם לכן המדינה עשתה כל שביכולתה כדי "לעזור" לנו להפוך להורים, כעת היא לוקחת צעד לאחור. "המדינה מקבלת החלטות, היא לא עוזרת", מתקן בניתוח קר איש האוצר. "המדינה צריכה לקבל החלטות פוליטיות־חברתיות, שהכלכלה עוזרת ליישם אחר כך. האם זה עוזר לך? זה יכול לעזור למישהו אחד ולהרוס למישהו אחר".
הכוונה היא שכשבוחנים את מערכת היחסים בין ההורה למדינה, בהיבט של שאלת הסבסוד צריך להביא בחשבון פרמטרים נוספים, ואולי לא באמת משתלם למדינה שיהיו בה ילדים רבים כל כך. "אנחנו צורכים בקצב מהיר יותר ממדינות ה־OECD, אבל אנחנו בצמיחה ניטרלית", הוא מסביר, ומפרט: "הצמיחה בפני עצמה גבוהה, אבל ביחס לכמות האנשים היא נמוכה. צריך להסתכל על שני הנתונים האלה יחד, והמשמעות היא שדה־פקטו נהיים עניים יותר ביחס לעולם".
כורעים תחת הנטל
עשרה אחוזים מאזרחי ישראל הם ילדים מתחת לגיל 4, כפול משיעורם הממוצע במדינות ה־OECD. אלו הם אזרחי העתיד. במחקרו זוכה פרס הנובל הראה ג'יימס הקמן כי חינוך בגיל הרך הוא קריטי להמשך ההתפתחות בחיים. המסקנה במחקר היא שכל דולר שמושקע בגיל הזה מחזיר את עצמו בדמות עלייה באיכות ההון האנושי והפריון הכלכלי בהמשך בכשבעה דולר.
רפורמת החינוך הגיל הרך (0־3) המפורסמת, שיצאה לפועל בינואר 2022 לאחר שנים של תכנון, נולדה בין השאר מתוך התפיסה הזו. במסגרתה, עברו הפעוטונים מאחריותו של משרד הכלכלה לאחריותו של משרד החינוך. מדוע מלכתחילה נשלח החינוך לגיל הרך למשרד הכלכלה ולפני כן למשרד התמ"ת? ובכן, אפשר לראות בכך רמז לתפיסה הנהוגה כאן, הגורסת כי בגילים הללו מערכת החינוך היא שירות שמרטפות המאפשר להורים לעבוד ולהתפרנס.
במסיבת העיתונאים שכונסה לרגל החלת הרפורמה אמרה שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון: "אחרי שנים של ציפייה, סוף־סוף זה קורה… במהלך היסטורי, מעונות היום עוברים למשרד החינוך". השרה הגדילה ואמרה: "שנים מדברים על החשיבות של המהלך, וזה לא קרה עד היום כי הפוליטיקה לא אפשרה אותו". גם בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנכנס, הצהיר בקמפיין הבחירות: "ממשלה בראשותי הביאה חינוך חינם לגילי 3־6, ועכשיו אנחנו נביא חינוך חינם גם לגילי 0־3. זה עולה רק 6 מיליארד שקל בשנה". אגב, זהו תג המחיר המינימלי, והוא אינו כולל עלויות בינוי, את ההתייקרות בהעסקת המטפלות ועוד.
זה לא שנתניהו שינה את עורו ונהפך לסוציאליסט, אלא זו העובדה שהרפורמה תעזור בעיקר לבני בריתו החרדים. בכתבתה של מירב ארלוזורוב ב"דה מרקר" מחודש אוקטובר האחרון הודגש שההטבה הזו היא בעצם "קצבאות ילדים על סטרואידים". היא מבטיחה סבסוד מלא לכל ילד שנולד, ומשמשת כתמריץ ילודה משמעותי במדינה שגם כך שיעור הילודה בה הוא מהגבוהים בעולם. "סיוע או לא סיוע, המשמעות של הרפורמה היא שזה בא על חשבון מישהו", מסביר הגורם לשעבר באוצר. "חינוך 0־3? הדבר הזה יבוא ממישהו, לרוב ממיסוי, שלרוב גם נופל על 20% מהאוכלוסייה שמשלמים 80%־85% מהמס".
כך, משפחה ממעמד הביניים תיהנה מההטבה הזו בממוצע במשך ארבע שנים, ואז תמשיך לממן אותה מכספי המסים שלה במשך 40 השנים הבאות. לעומתה, משפחה חרדית בת תשע נפשות, שמשלמת גם מעט מאוד מסים, תיהנה מההטבה במשך 15־20 שנה. כך, בעצם, המדינה מייצרת לעצמה אתגר בלתי אפשרי כמעט לדורות הבאים.
"בטווח הארוך", הוא מסכם, "אם ניקח את המדיניות שהממשלה הזו תקדם ונעשה את זה במשך כמה שנים טובות, המשמעות היא שאת וילדייך, אם יש או יהיו לך בעתיד, כנראה תצטרכו לעזוב [את המדינה] בשלב כלשהו. תסתכלי 30־40 שנה קדימה. החרדים אמורים להיות שליש מכוח העבודה. בהינתן שהם לא מגיעים לשיעורי התעסוקה והפרודוקטיבית, כלומר הפריון, שיש לגברים לא חרדים, מדינת ישראל פושטת רגל".
הגן שלנו סגור
על פי ד"ר עידית גוטמן מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חינוך ציבורי מגיל 3 כביכול מועיל, אבל בטווח הארוך הוא גורם לנזק רב. "מה שעשו, גרמו
לפשיטת רגל, להוצאה מעסקים של כל הגנים הפרטיים. ועכשיו, גם אם אתה רוצה לספק לילד שלך חינוך סביר בגיל הרך – אין לך אפשרות. זה לא רק שאין מספיק הכשרה לגננות, פשוט אין גננות. קל וחומר גננות שמכירות ילדים בני שנתיים. מכניסים את השנתונים האלה למערכת ומתנהגים איתם כאילו הם בני 4־5, ולפעמים שמים אותם בגן עם בני 4־6 בלי סייעת, בלי תנאים בסיסיים".
בשנת תשפ"א (2020/1) למדו 652,528 ילדים בגילים 0־7 בגני ילדים ציבוריים בפיקוח משרד החינוך ומעונות היום. על פי נתוני הלמ"ס, מספרם של הילדים הללו יגדל בעוד 167 אלף בארבע השנים הקרובות, "ואין להם רופאים, מורים ומבנים", אומרת ד"ר גוטמן. "פעם היו גני ילדים עם חצר. היום אין חצר, זה בניין קומות. משרדים".
דו״ח מעקב של מבקר המדינה מחודש מאי 2022 מצביע על פערים רבים במערכת החינוך בכלל ובמערך הגיל הרך בפרט, ונראה כי אלו אינם מוכנים להתמודד עם הרפורמה. על פי המבקר, 14% מהגננות בחינוך הרשמי (14,828 גננות) לא עברו הערכה בשנים 2019־2021. יתרה מכך, רק ב־4.3% מהגנים בחינוך הממלכתי־חרדי הגננות עברו הערכות. בביקורת הקודמת ציין משרד מבקר המדינה כי יש מחסור בגנים בחברה הערבית, ובחברה הבדואית בפרט, ויש פערים בתשתיות של גני הילדים בין החברה היהודית לחברה זו.
מן הממצאים של סקר TALIS (מחקר בינלאומי להערכת מסגרות לגיל הרך), היחס המספרי בין הילדים לצוות המטפל בגנים בישראל, הן בקרב דוברי העברית והן בקרב דוברי הערבית, גבוה בהשוואה לכל מדינה אחרת שהשתתפה במחקר, בהן גרמניה, נורווגיה ויפן.
בכיתת גן ממוצעת בישראל יש 29 ילדים וכחמש חברות וחברי צוות ביום עבודה נתון. כמעט פי 1.5 מממוצע הסקר, שעומד על 19 ילדים ושבע חברות צוות ומעלה בכל מדינה אחרת. באיסלנד ובקוריאה הדרומית, למשל, מספר העובדות הממוצע בצוות הגן עומד על עשר ואילו מספר הילדים על ממוצע של כ־16. נוסף על כך, בישראל רק כשליש מצוותי הגנים הן גננות – כוח אדם מיומן שהוכשר לכך, פחות מכל מדינה אחרת.
גם בחינוך היסודי והעל־יסודי המצב לא טוב יותר. לפי סקר שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת לפני שנת הלימודים תשפ"ג, כ־85% מבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים־דתיים מתמודדים עם מחסור במורים.
ההשקעה בתלמידים שלומדים בבתי הספר היסודיים עומדת בסטנדרטים של המדינות המפותחות, אך בשכבות הגיל הנמוכות יותר המצב שונה. בגני הילדים (3־5), למשל, ישראל משקיעה רק 70% מהסכום המקובל במדינות המפותחות. בגיל הרך המצב גרוע בהרבה – ישראל משקיעה שם רק 23% מהתקציב המקובל ב־OECD.
בביקורת המעקב עלה כי בשנת 2020 תקצב משרד החינוך 529 גנים, בעוד שהמחסור עמד על 2,063 גנים (כ־79% מכיתות הגן שהוכר בהן הצורך). מחסור זה גדול יותר בקרב החברה הלא יהודית (94% בחברה הערבית, 98% בחברה הדרוזית ו־86% בחברה הבדואית). בקרב החברה היהודית המחסור גבוה בעיקר בחינוך הממלכתי־דתי (מחסור של 82%) והחרדית (80%).
מחקרים מהעולם מעידים שהשקעה בחינוך בגיל הרך יכולה לפתח מאוד יכולות ומיומנויות קוגניטיביות, רגשיות וחברתיות, בעיקר אצל ילדים ממשפחות מרקע מוחלש, ולשפר בטווח הארוך את ההזדמנויות שלהם להשכלה ולתעסוקה.
ד"ר גוטמן מציעה להתחיל בהתמקדות בהכשרת נשות ואנשי הצוות החבוטים וביצירת מערכת שבה הגורמים שמטפלים בילדים שלנו מקבלים תחושת משמעות. "חוסר היציבות שיש היום נובע מהעובדה שלא משלמים לאנשי הצוות ושאין להם מערך תומך שמחזיק להם את היד, מלווה אותם ומגבה אותם", היא אומרת. "כרגע, ככל שהילד צעיר יותר, המטפל בו מקבל פחות. כך, מורה בתיכון מרוויח יותר ממורה ביסודי, ומורה ביסודי יותר מגננת. אגב, גם רופא ילדים מרוויח פחות מרופא מבוגרים. וזה מוזר מאוד, כי הדגש צריך להיות על מניעה".
צילום: shutterstock
ילד עני, ילד עשיר
לפי ד"ר גוטמן, הפערים בגיל הרך הם הבסיס שממנו הפערים מתרחבים בהמשך. "מה עושים עם הספרים, למשל? האם מדפדפים בהם? מקריאים אותם? האם מאפשרים לילדים חשיפה לאומנות, אינטראקציה של אחד על אחד עם אדם שקשוב אליהם?", היא שואלת. "מי שמקבל את זה, ההתפתחות הלשונית שלו מואצת, וככה עשירים מתעשרים, ועניים נהיים עניים יותר. ילד שאין לו מילים מתוסכל יותר, מרביץ יותר, הופך למופרע. כך פערים קטנים מאוד בגילאים הרכים מניבים תהום מבחינת התוצאות בהישגים בגילאים המאוחרים יותר".
לפערים הללו השפעות ארוכות טווח – למשל, בתוצאות מבחני הבגרות ואחר כך בכניסה לצבא או לאקדמיה. שם כבר קשה הרבה יותר לצמצם את הפערים ונדרשים סכומים גבוהים בצורה ניכרת.
טובה הרטמן, פרופסור ללימודי מגדר, חינוך רב־תרבותי ויהדות ודקנית הפקולטה למדעי הרוח והחברה בקריה האקדמית אונו, מסבירה כי בישראל יש מערכת לימודים מקבילה. "הילדים ברמה הסוציו־אקונומית הבינונית־גבוהה מקבלים בבית הספר את המורות הכי טובות ואחר כך מתחנכים בידי מערך מקביל לבית הספר – השיעורים הפרטיים", היא מסבירה. "זה מתחיל בשלב מוקדם. מדוע? מפני שהמון משיעורי הבית הקיימים בישראל הם בשביל ההורים – שיעשו עם הילדים. זה לא שההורים בסביון חכמים מההורים בפריפריה; אבל המורים הפרטיים עושים את שיעורי הבית איתם כבר בכיתה ב'.
"נוסף על כך, מה שקורה אחר הצהריים אפילו יותר משמעותי ממה שקורה בבית הספר עצמו. ברוב הארץ בתי הספר שומרים על הילדים עד שיגיעו הביתה ללמידה האמיתית. הייתי בודקת בקרב אלה שמגיעים ל־8200, למשל, לא רק איפה הם למדו, אלא מה היו החוגים שהם נחשפו אליהם אחר הצהריים".
לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2019, 72% מהתלמידים בבית הספר היסודי, 45% מהתלמידים בחטיבת הביניים ו־24% מהתלמידים בתיכון קיבלו עזרה של בן משק בית בהכנת שיעורי הבית. נוסף על כך, אחוז הילדים שקיבל עזרה בהכנת שיעורי בית עולה ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר. במחקר שערכו סטודנטים בקריה האקדמית אונו, דיווחו הורים שאינם בעלי תעודת בגרות או השכלה אקדמית כי הם אינם יכולים לסייע לילדיהם בהכנת השיעורים, ומכיוון שגם אין להם את המשאבים הכלכליים לממן מורים פרטיים, נוצר פער בלתי מחיק כמעט בינם לבין ילדים אחרים.
על פי הנתונים, בשנת 2019, כ־290 אלף תלמידים, שהם כ־16% מהתלמידים בכיתות א'־י"ב, קיבלו שיעורים פרטיים, מרביתם במתמטיקה ובאנגלית. כצפוי, אחוז הילדים שקיבלו שיעורים פרטיים עולה ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר וככל שההכנסה לנפש במשק הבית גבוהה יותר – 8% מהתלמידים במשקי בית עם הכנסה של עד 3,000 שקל לנפש, לעומת 27% מהתלמידים במשקי בית שההכנסה בהם גבוהה מ־8,000 שקל.
דו״ח ממדי העוני והפערים החברתיים של הביטוח הלאומי מראה כי בשנת 2018 חיו בישראל יותר מ־469,400 משפחות עניות, ובהן יותר מ־841,700 ילדים. בשנת 2017 עמד שיעור העוני הכללי בישראל על כ־18% – השיעור הגבוה ביותר ב־30 המדינות המפותחות שנבדקו. שיעור העוני בקרב בני 0־17 עמד באותה שנה על 23.7%.
מחקר של מרכז טאוב, שהתבסס על נתוני מפקדי האוכלוסין בשנים 1995 ו־2008 ועל תוצאות בחינות המיצ"ב, מצא כי להשתייכות לחמישון התחתון של התפלגות ההכנסה בגיל הרך יש השפעה שלילית ומובהקת על הישגים לימודיים עתידיים. זאת ועוד, השפעתו של עוני יחסי בגיל הרך על הישגים לימודיים עתידיים נמצאה חזקה במיוחד, כאשר הוא נמדד בגילי לידה עד שנתיים. מהמחקר עולה כי עוני בגיל הרך משפיע במידה ניכרת על הציון המנובא במבחן מיצ"ב במתמטיקה בכיתה ה'.
ילדים שגדלים בסביבה של עוני חמור עלולים לסבול מחסך קבוע בחשיפה להתנסויות מעשירות, והדבר עלול להשפיע על ההתפתחות המיטבית של היכולות הקוגניטיביות והמיומנויות החברתיות והרגשיות וכן על ההישגים הלימודיים בעתיד. קשה מאוד לפצות בשלב מאוחר יותר בחיים על חסר בהתנסויות במהלך התקופה הקריטית של התפתחות המוח ועל חשיפה בלתי מספקת לגירויים חיוניים מסוימים בעת שהמוח נמצא בשיא גמישותו.
כפי שיודע כל הורה, המיתוס על החינוך הציבורי המדהים והחינמי בישראל הוא לא יותר ממיתוס. כתוצאה מכך, כפי שמסביר זאת היטב פרופ' יוסי דהאן, ומכיוון שהחינוך הוא מוצר השוואתי, החזקים נותנים לילדיהם מענה מתאים, והחלשים נותרים מאחור.
אם המציאות הזו תישמר, נכתב במאמר של מרכז אדוה, לא ירחק היום שבו נמצא את עצמנו במצבה של יפן – שם ילדים וילדות עוברים מבחני קבלה בגן, דבר החורץ את עתידם המקצועי והמעמדי למשך חייהם הבוגרים. מה עושים? מחזקים את מערכת החינוך הציבורי באמצעות מדיניות מסודרת ויציבה ולא רק באמצעות שפיכת כספים לבטלה.
ואם כבר אי־שוויון, אי אפשר להתעלם מהסוגיה התרבותית או הרב־תרבותית. הפערים בהישגי התלמידים הישראלים הם הגדולים ביותר בעולם המערבי, וזו בין השאר תוצאה של פוליטיזציה שמובילה לאפליה. חלוקת התקציב בישראל בין התלמידים אינה הוגנת, בעיקר כלפי הציבור הערבי.
לא מאובחנים
על פי המודל הפסיכו־סקסואלי של פרויד, התפתחות הילד היא תהליך שמורכב משלבים שונים, שכל אחד מהם מתאפיין בהתנהגויות ובקונפליקטים המצריכים פתרונות כדי לאפשר התפתחות תקינה. לא ניכנס כאן בהרחבה לסוגיית בריאות הנפש, שהוקדש לה תחקיר מקיף באחד הגיליונות הקודמים, רק נאמר שגם במקרה הזה, אבחון מוקדם הוא הדרך הטובה ביותר למנוע בעיות בעתיד.
בעבר היו נערכות בדיקות סקר וכך היה אפשר לזהות מראש ילדים שיש להם קשיים ולהפנות אותם לטיפול שימנע את הפערים העתידיים ואת ההתבססות של קשיים ובעיות. לפי ד"ר גוטמן, רפורמת הגיל הרך "הרגה את השירות של הפסיכולוגיה החינוכית", וכעת גם בגילים המבוגרים יותר אין כמעט פסיכולוגיה חינוכית הלכה למעשה.
בדיון שנערך במשרד הבריאות סביב הרפורמה בבריאות הנפש אמרה ניצה רקלין, מנהלת מרפאה לבריאות הנפש ולמשפחה: "אנחנו, במרפאות בריאות הנפש, עובדים עם תורי המתנה ארוכים ונותנים אבחנה מעורפלת ברוב המקרים. יש ילדים שנעשה להם עוול. לעתים אצל ילדים מנגנוני התפתחות נפגעים, והבעיה יכולה להיות זמנית, למשל, במקרים של גירושים קשים. זו חוויה קשה עבור הילד, והיא יכולה לעצור את ההתפתחות".
מדו״ח מבקר המדינה עולה כי קיים מחסור בפסיכולוגים חינוכיים בבתי הספר ובגני הילדים בשיעור שנע בין 14% במחוז צפון לבין 45% במחוז ירושלים, אך עוד עולה שיש מחסור ניכר בפסיכולוגים חינוכיים בכל המחוזות – הן בשל תקן קטן מדי והן בשל קושי לאייש את המשרות שנקבעו. כמו כן, אין בידי משרד החינוך נתונים על הקצאת הפסיכולוגים לגני הילדים ועל המחסור בפסיכולוגים בגנים.
סוגיית האבחונים חשובה לא רק להווה ולמניעת הפרעות, אלא גם ככלי לצמצום פערים. אבחונים דידקטיים, למשל, יכולים לשפר בצורה ניכרת את הלמידה של התלמיד או התלמידה וגם להגביר את תחושת המסוגלות שלהם – דבר קריטי לנערים ולנערות בגיל ההתבגרות, לפני קבלה לצה"ל ובתואר הראשון.
"הספרות אומרת שאפשר לאבחן אוטיזם בגיל שנה. והתורים לנוירולוג ילדים או לפסיכולוג להתפתחות הילד שיעשה את האבחון? אם את פונה בגיל שנה תקבלי את התור בגיל 3, כי אין. וזה עוד במרכז", אומרת ד"ר גוטמן. "כאילו יורים ברגל. לא כולם למדו פסיכולוגיה או פסיכיאטריה או חינוך כדי לזהות לקות למידה לפני שהילד יבסס את תחושת חוסר המסוגלות ויפנה להפרעות התנהגות".
המרכז לבריאות הנפש | צילום: אליהו הרשקוביץ, "הארץ"
ומה היה המצב קודם?
"פעם היה פסיכולוג חינוכי לכל גן ולכל כיתה, והיו עושים בדיקות סקר מראש. היום אין די פסיכולוגיים חינוכיים, במקום זה הביאו מטפלות באומנות ומנתחי התנהגות יישומיים. אלה שתי פונקציות נפלאות אבל אין עליהן רגולציה. כדי להיות פסיכולוג חינוכי את צריכה ללמוד תואר שני, לעשות ארבע שנים התמחות ולעמוד בשני מבחנים של משרד הבריאות. לעומת זאת, כדי לעסוק בייעוץ ובטיפול – לא".
נניח לרגע שילד כבר אובחן, גם כאן המדינה לעתים קרובות עושה את כל שביכולתה כדי להתחמק מסיוע למשפחתו, ויוצאת מתוך נקודת הנחה שזוהי רמאות או שקר.
תגדל, תהיה גנרל
ישראל היא מדינה מורכבת. כשאנחנו גדלים, מתרגלים איתנו בגן ריצה למקלטים. אחד הזיכרונות הראשונים שלי, למשל, הוא קישוט מסכות אב"כ בגן. סביר להניח שזה לא זיכרון רווח בשווייץ, אבל הוא זיכרון מתבקש כמעט כאן.
במחקר שנערך בעבר באוניברסיטה העברית, הראו שכשאישה הרה ישראלית מגיעה לאולטרסאונד ונאמר לה שהיא נושאת בן ברחמה, אחד הדברים הראשונים שהיא חושבת עליהם הוא שהיא תצטרך לשלוח אותו לצבא. על פי פרופ' ליבליך, תחושת מועקה מלווה הורים המגדלים את ילדיהם בידיעה שילכו לצבא בעתיד. הדבר נוכח במיוחד במשפחות שכבר נפגעו, שם לפעמים "מלבישים" על ילד את הזיכרון של מישהו אחר שנפל. "יש הרבה סיבוכים שקשורים בנושא המלחמתי", היא אומרת.
במאמרה של חגית גור, "מיליטריזם בחינוך", היא מתמקדת באופן שבו הוראת החגים בגן נוטה להתמקד במיתוסים של כוח וגבורה. ההוראה, לתפיסתה, יוצרת רגשות עזים המעבירים לילדים מסר של "העולם כולו נגדנו". בגיל צעיר, עוד לפני שהילדים פיתחו חשיבה רציונלית מופשטת, נעשית החתמה רגשית חזקה, המבססת התייחסות חיובית לכוח ולצבא. המסר מועבר דרך שרשרת החגים: בחנוכה הרעים הם יוונים, ואנחנו הטובים; בפורים הרעים הם פרסים, ואנחנו הטובים; בפסח הרעים הם מצרים, ואנחנו הטובים; ביום העצמאות הרעים הם ערבים, ואנחנו – שוב – הטובים. זהו אוסף של פרקטיקות קטנות שמבססות באופן בלתי נראה את מסר החיילות והגבורה בכל חג וחג.
כשהייתי חיילת, קיבלתי שי לחג מילדה שגרה בצפון הארץ. אני וחברותיי סגרנו חג בבסיס ממוזג ונעים. היה לנו משעמם קצת במשמרת, וגם רצינו קצת להרגיש גיבורות, כי בסופו של דבר גם אנחנו גדלנו על האתוס הלאומי של "החייל". לא היינו עסוקות בלחימה בג'בלאות, כמו שדמיינו שחשבה הילדה, אלא באכילת במבה ליד מחשב. אז החלטנו להתקשר לילדה ולהגיד לה תודה. כשאבא שלה ענה לטלפון, הוא קרא לה נרגש, ואמר: "התקשרו מהצבא!".
אלו חוויות יפות, חלק מהמארג הישראלי המורכב שאנחנו חיים בו. אבל הן גם חלק מחינוך ותהליך חברות, שמתחיל עם הלידה, בגן, בבית – באמצעות השפה והסלנג הצבאי השגור בדיבור ובאמצעות צריכת מוצרי תרבות כמו הצגות, ספרים, צעצועים וסרטים.
כולנו גדלנו על האמרה "כשתהיה גדול כבר לא יהיה צבא", ועדיין, כולנו חוטאים בהטמעת החינוך הצבאי כבר מינקות. השנתיים או השלוש הללו של השירות הצבאי הן אבן דרך רבת־משמעות בחייו של הישראלי הממוצע, אבל הן גם משמעותיות בחייו של הילד הישראלי.
לפי גור, שליחת שי לחייל היא דרך לטפח בילדים תחושות של הערצה והכרת תודה, בבחינת: החיילם מסתכנים ושומרים עלינו, ועל כן מגיעה להם תודה. נוצרות תחושות של הזדהות ונבנה דימוי עצמי הכולל גיוס עתידי: כמו שהם שומרים עליכם עכשיו, אתם תגדלו, תהיו חיילים ותשמרו גם אתם על ילדי הגן.
נוסף על כך, המצב הביטחוני־מדיני וההיבטים הסוציואקונומיים המשקפים את תנאי החיים המיוחדים בארץ נמצאו בספרות כאירועי חיים מעוררי דחק – אותם אירועים המתרחשים במהלך חייו של הפרט, המביאים לשינויים בשגרה הנורמלית של החיים ודורשים הסתגלות מחודשת. נמצא שקרבה לגבול וגודל היישוב היו הגורמים המשמעותיים בקביעת רמת הפחד. כמו כן, לילדים המתגוררים בקרבת הגבול ולאלה מיישובים קטנים יותר הייתה רמת פחד גבוהה יותר מילדים המתגוררים ביישובים בינוניים או גדולים.
לפי ד"ר גוטמן, המשמעות של חיים באזורים מסוימים בישראל כילד היא פוסט־טראומה מתמשכת. "יש תחושת משמעות שמכווננת לאושר, אבל במדדים של רווחה נפשית, ישראל לא טובה במיוחד", היא אומרת. "יש לנו אחוזים גבוהים מאוד של הפרעת דחק פוסט־טראומטית, למשל, בהשוואה לעולם".
על פי פרופ' הרטמן, הטראומות בישראל שונות, והיא מוסיפה נדבכים אחרים. "אנחנו חברה שכולם בה סובלים מטראומה, כולם מפחדים", היא אומרת. "אבל מה קורה לכל החיילים שלנו שחזרו מעזה ועשו שם דברים לילדים ולבתים של הילדים? זו טראומה עמוקה, 'מה אני עשיתי כשהיה לי נשק ונכנסתי לבית של אחר'. הטראומה היא לא חד־כיוונית".
כלומר, לגישתה, העובדה שאנחנו נדרשים תכופות לרדת למקלטים אכן מייצרת טראומה, אבל אנחנו גם חברה שמייצרת טראומה לילדים של אחרים. "כשאתה בטראומה, אתה אף פעם לא רוצה להקשיב לעובדה שאתה גם יוצר טראומה", היא אומרת. "לילדים שלנו יש טראומה כפולה. יש בעיה שהילדים שלנו עושים דברים שהם לא יכולים לדבר עליהם, כי הם מתביישים. הבושה הזו עמוקה מאוד, ולכן היא הופכת לטראומה. בפסיכולוגיה אנחנו אומרים שכשלטראומה שלי יש הד, אני יכולה להתגבר עליה. כשאין הד לטראומה שלי, היא הופכת לכרונית".
****
ישנן עוד אין ספור דוגמאות לפער העצום בין הדחיפה של מדינת ישראל את אזרחיה להביא ילדים לבין היעדר ההשקעה בילדים לאחר שהם נולדים, ועוד יותר מכך – היעדר המחשבה על העולם שאליו הם גדלים. כאמור, מצד אחד, אנחנו עושים הכל כדי לאפשר לכל אחת להפוך להיות אמא – כולל טיפולי פוריות בגילים שבהם אף מדינה בעולם לא מאפשרת, מתן קצבאות נדיבות ועוד; ומצד אחר – ברגע שהילדים נולדים, הם מופקרים לגורלם או ליכולת של הוריהם וחיים במדינה מופרעת עם פוסט־טראומה מתמשכת.
התוצאה היא בעצם החברה הישראלית שאותה אנחנו רואים היום והכיוון שאליו היא הולכת. וראוי שנשאל עצמנו אם זהו הכיוון הנכון.
