fbpx

מאה הימים הראשונים // הטור של אורן נהרי

המבחן הטרומי של נשיא אמריקאי

0

מאה ימים ראשונים – כותרת מעולה. למה בעצם? תוכנית פעולה? סיסמה פוליטית? קלישאה? ובכן, כן. כל זאת. ועוד דבר חשוב אחד: תיאור מצב בפוליטיקה האמריקאית, התבונה המקובלת הגורסת שנשיא חדש נכנס לתפקידו עם כמות מסוימת של רצון טוב (במאה ה־21 זה נראה כמו נוסטלגיה לתקופות רחוקות), של יכולת פעולה וכפייה על מפלגתו – וצריך לנצל את זו, כי היא נשחקת, וחשוב לנצל אותה למען המטרה החשובה מכל, לא לבזבז אותה על דברים שוליים. תנאי מסייע חשוב – התחושה שהמצב הוא מצב חירום, שצריך להתגייס למען המעשה, עדיף משני צידי הבית – כלומר חקיקה דו־מפלגתית – גם זה נראה כמו חלום רחוק במצב הטעון של הפוליטיקה האמריקאית. בסופו של דבר, כל ממשל (כמעט) נכנס להיסטוריה בזכות מעשה חקיקה אחד, או כמה הקשורים זה בזה. לא יותר. אז מהו המעשה שממשל ביידן רוצה להשקיע בו את כל הז'יטונים הפוליטיים שלו, ובעיקר – מהם התנאים להעברתו?

המושג 'מאה ימים ראשונים' מגיע מהממשל הראשון של פרנקלין ד' רוזוולט (אם כי קרובו המהולל, טדי רוזוולט, חוקק גם הוא לפניו שורת חוקים ששינו את אמריקה והצעידו אותה קדימה – משבירת המונופולים ועד שימור הגנים הציבוריים והפארקים, פיקוח על מזון ועוד). הוא נכנס לתפקידו במארס 1933, כמעט חצי שנה אחרי בחירתו, כשבתקופת הביניים הזו ממשל הרברט הובר היוצא לא מנסה לסייע לממשל הנכנס, בלשון המעטה. אבל התחושה (המוצדקת לחלוטין) היא שארה"ב במצב חירום. האבטלה מגיעה ל־25%. ביום ההשבעה נסגרים הבנקים והבורסה בניו יורק לזמן בלתי מוגבל. מנהיג המיעוט הרפובליקני הצהיר: הבית בוער, והנשיא אומר שזו הדרך לכבות את השריפה. כמובן הרפובליקנים, ששלטו בסנאט ובבית הלבן ערב הבחירות, נתפסו אחראים למשבר הזה, 'השפל הגדול', שסחף את אמריקה ואת העולם – והם הובסו באותה שנה לחלוטין. לרוזוולט היה רוב מוצק בשני בתי הקונגרס.

מיד לאחר השבעתו, עם הנאום והפראזה הידועה "אין לנו ממה לפחד חוץ מהפחד עצמו", הוא מכנס את הקבינט שהקים. שבו, אגב, שלוש משרות מפתח לרפובליקנים: מזכירי האוצר, הפנים והחקלאות. הוא מתחיל בסגירת הבנקים לחלוטין, כדי להעביר חוק בנקים מתוקן. שבוע של עבודה, 24/7, מגיע לשיאו עם החזרת הקונגרס מהפגרה להצבעה. בלי פיליבסטר, בלי תיקונים, 40 דקות הוקצו לדיון. ובתום תשע שעות מתחילת הדיון, חתם הנשיא על החוק.

עד פיזור הקונגרס, מאה ימים אחר כך, הונחו היסודות למה שייקרא ה'ניו דיל'. 15 חוקים קריטיים עברו, כמו חוק גלאס־סטיגל לאסדרת הבנקאות (תוך התנגדות מרה של וול סטריט והרפובליקנים, כמובן, שהתנגדו להפרדה בין פעילות מסחרית ובנקאות השקעה), חוקים להקמת מיזמים ציבוריים, מתן ערבויות, הקלת משכנתאות, שכר הוגן. זה היה הבסיס להמשך.

הנשיא הבא שיצליח להעביר חקיקה ששינתה את פני ארצו בימים הראשונים יהיה לינדון ג'ונסון. גם כאן תחושת החירום עוזרת. המדינה באי־ודאות וחשש לאחר רצח הנשיא הקודם קנדי, ולדמוקרטים יש רוב בקונגרס ובסנאט. אבל יש קוץ באליה – שלא לומר מוקש: חלק גדול מהדמוקרטים האלה הם הקואליציה השמרנית, הגזענית, ותיקי הסנאט המכירים את כל הטריקים והשטיקים – ומשתמשים בהם כבר עשרות שנים כדי לחסום כל חקיקה שתאיים על ההפרדה הגזעית בדרום.

וג'ונסון (המעריץ את רוזוולט) נחוש לתקן את המצב. להעביר את החקיקה התקועה של קנדי, כשהוא משתמש בין השאר במורשת הנשיא שמת על משמרתו כדי להצליח בכך. לג'ונסון יש יתרון נוסף: הוא אמן החקיקה, אחרי שנותיו בסנאט. הוא הטוב ביותר בהפעלת המנגנון, בהגעה לדילים. הוא לא קנדי – הוא חייב לבסס אוטוריטה, ומהר. אין לו זמן. הוא נכנס לתפקיד שנה לפני בחירות 1964. אם הוא רוצה חקיקה, זה עכשיו.

ועכשיו ג'ונסון מוכיח את יכולתו: הוא רוצה להעביר את חוקי 'החברה הגדולה', בראשם חוק זכויות האזרח, שיתקן את עוולות ההצבעה של השחורים בדרום. על כן הוא מתמקד קודם בקיצוצי המיסים, עוד מורשת של קנדי התקועה בצנרת (אז השמרנים התנגדו לקיצוצי מיסים כי דגלו באיזון תקציבי, הליברלים תמכו… כיום, כמובן, הפוך), כי הוא חייב הישג מהיר. הוא משתמש ברצון הטוב, בידיעת המערכת, במורשת קנדי – ומצליח להגיע לדיל הנכון ולעשות זאת, שלושה חודשים אחרי רצח קנדי.

ועכשיו, למכשול הבלתי עביר לכאורה. הזהירו אותו שחוק זכויות האזרח לא יעבור לעולם – והוא ענה: "אם כך, לשם מה לעזאזל קיימת הנשיאות?".

והוא יוצא למלחמה על כל הקופה. הוא נוקט את השיטה של מנכ"ל קוקה קולה האגדי רוברט וודרף: "אין גבול למה שאדם מסוגל לעשות, או כמה הוא יכול להרחיק לכת, אם לא אכפת לו מי מקבל את הקרדיט על כך". הוא מחמיא, מחניף וגם מפעיל סחטנות רגשית על הרפובליקנים, בעיקר על מנהיגם הצמא לכבוד אוורט דירקסן: או שתוכיחו שאתם המפלגה של לינקולן, או שתסתמו את הפה. הוא חייב רפובליקנים בבית הנבחרים שיצביעו על עקיפת ועדת הנהלים והכללים, שבראשה עומד סמית הזקן, איש וירג'יניה. ואז לסנאט, שם גזעני הדרום מפעילים פיליבסטר אחרי פיליבסטר – אבל הפעם הם נתקלו ביריב כערכם, המנהל נגדם את המאבק בשוחות. ובסופו של דבר הוא משיג את הקולות. הפיליבסטר הגזעני נוצח, בפעם הראשונה. החוק עבר. "ההחלטה עתידה להפריד אותי לעולם מהדרום, המקום שבו נולדתי ובו גדלתי", אמר ג'ונסון וצדק. החוק עבר, בלי פשרות קשות, את שני חלקי הקונגרס. הנשיא ניצח.

אחרי בחירות 1964 הוא ימשיך את המומנטום, יעביר את חוקי 'החברה הגדולה' הנוספים: חוק חינוך יסודי ותיכוני, חוק ביטוח בריאות, חוק זכויות ההצבעה. שנה ושלושה רבעים אחרי רצח קנדי העביר ג'ונסון את מה שרצה. אבל כמובן לא זו, או לא רק זו, מורשתו: היא תוכתם עקב מלחמת וייטנאם.

ומאז? רונלד רייגן העביר קיצוצי מיסים, ביל קלינטון ניסה ונכשל להעביר רפורמת בריאות. ג'ורג' בוש הבן נשאב למלחמות אפגניסטן ועיראק, ברק אובמה העביר את רפורמת הבריאות, מסורסת ומקוצצת, וטראמפ העביר עוד קיצוצי מיסים.

ג'ו ביידן מסיים בקרוב את מאה הימים שלו. תנאי היסוד נמצאים כאן. יש משבר – הקורונה, כמובן. יש לו רוב, בערך. אבל קרוב יותר לג'ונסון מאשר לרוזוולט: רוב בסנאט רק בזכות הקול שובר השוויון של סגנית הנשיא, וסנאטורים דמוקרטים עם סדר יום שמרני, וביידן מכיר חקיקה כמו שמעטים מכירים.

מצד שני – כמובן – הקיטוב הפוליטי הוא אולי הגרוע ביותר מאז ימי ג'ו מקארתי, המדינה שוקעת בתיאוריות קונספירציה ומיליונים מאמינים שביידן גנב את הנשיאות. ובכל זאת הוא הצליח להעביר חבילת סיוע עצומה – 1.9 טריליון דולר. זו הצלחה אדירה, בנסיבות. נכון, הוא לא הצליח להעביר שכר מינימום כפי שרצה במסגרת הסיוע, רפורמת הגירה. אולי יצליח בהמשך. ועדיין זו חבילת חקיקה דמוקרטית קלאסית, פרוגרסיבית, חבילת סיוע שאובמה רב־הקסם התפשר עליה, בשיא משבר המשכנתאות; וביידן האפרורי, הזקן, לא.

אז כן. גם בתקופות קשות, גם כשהפיליבסטר חונק כל חקיקה, כשהקיטוב מחריף, כשאין רוב מוצק, אפשר לעשות דברים. צריך לדעת באילו קרבות להתמקד, מתי ללכת עד הסוף, צריך לדעת איך להפעיל את המנגנון, צריך להתמקד בתמונה הכוללת. וכן, זה מסובך בהרבה משזה נשמע.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook