הוא היה כאן כמעט מאז ומעולם, במיוחד במעמדים שקשה לנו לשכוח, דמות קבועה בטרגדיה הישראלית, ובכל זאת לא תמיד שמנו לב לגבי ברבש. אולי האשם נמצא בדמעות שטשטשו את העיניים, ברגש שהצליח להאפיל על הפרטים הטכניים, או בנטייתנו האנושית להנציח כוכבים ולפספס את שחקני המשנה.
בלילה שבו רבין נרצח, בשבתו כמנהל בית החולים איכילוב, נתבקש ברבש על ידי חיים יבין לתאר את רגעיו האחרונים של ראש הממשלה. אפשר היה לכתוב, לצייר ולזמר אלפי יצירות אמנות שיעסקו בנקודת הזמן ההיא לבדה, אבל הפרופסור הצעיר לא הסכים להלעיט ולהאביס את התאווה התקשורתית ואת הכמיהה הלאומית להעמיק את החיטוט בפצע, לחלץ פיסת מידע, להריח דם ולהסניף חלקיק חיים. "הדקות האחרונות של מר רבין היו לפני שהוא הגיע לפה", אמר ברבש ביבשושיות אפרורית פסיבית־אגרסיבית, כמעט פולנית, לא בהכרח מתנצלת, בעיצומו של אחד הלילות הכי דרמטיים בתולדות מדינת ישראל.
כעבור 18 שנים נקלע ברבש לסיטואציה דומה, פחות או יותר, כשנאלץ לבשר לתקשורת על מותו של אריק איינשטיין, והפגין עקומת למידה מרשימה למדי. "ואין מי שישיר לנו יותר", חתם ברבש את הצהרתו במילים שמעידות בעיקר על גדולתו של מי שהלך מאיתנו, וגם על עצב עמוק, אולי אף תחושת יתמות, מצד המבשר. לכאורה, מדובר בסך הכל במשפט תמים וממלכתי שחורג רק במעט מעבר לעדכון הרפואי, אך למעשה זו פרזנטציה מתומצתת של פומפוזיות, דיבור בביטים ופנייה לרגש קולקטיבי. זה הרגע המדויק שבו נולדה דמותו הציבורית של האדם שיהפוך שבע שנים מאוחר יותר לגיבור הלא רשמי של טרגדיית הקורונה.
כשהמדינה הייתה שסועה אחרי שלוש מערכות בחירות והספיק גפרור אחד כדי לשרוף הכל, היה צריך מנהיג אחר, חדש ואמין, אחד שיזכיר לך לשתות מים בחדר האטום, אחד שירים לך את הרגליים כשהתעלפת לפני שהאמבולנס מגיע. ופתאום, בלי שידעת להגדיר שזה מה שאתה צריך בחיים, נחת לך גיבור בסלון. תחילה הוקסמת בפן המקצועי: יש רופא בקהל. רהוט, כריזמטי, שמור היטב, מסביר יפה מה זה "אקספוננציאלי", מציג שקפים, נוזף בשלטון ומפחיד את כולם. והתאהבת בפרסונה הסלבריטאית: אחלה חיקוי ב'ארץ נהדרת', ותראו איך יונית מסמיקה לידו, בטח הם חברים טובים, וזהו, לייק, הוא משלנו. והתרגשת מהפן האנושי: המשפחה שלו מפתיעה אותו בשידור חי, איזה נכדים חמודים, גם הוא לא ראה אותם בסגר, אולי תבצבץ לחלוחית, הבת שלו מודה על כל מה שהוא עושה למען עם ישראל, הוא מבקש להוריד את הפומפוזיות, צנוע. וזרקת אותו מכל המדרגות: הוא טעה בתחזיות, סתם הפחיד, הרס את הכלכלה. זה הקתרזיס האבולוציוני של גיבור בשעת טרגדיה. הסיפור של ברבש הוא הסיפור של כולנו, אלה שמחפשים גיבורים כדי להפוך אותם לנבלים.
"הראו לי גיבור ואכתוב לכם טרגדיה"
(פרנסיס סקוט פיצג'רלד)
–
