"זה לא יקר מדי?" שואל אותי מתיו, בן 11, כשאני קונה לו ממתקים. "לא", אני אומרת, והוא מכניס לסל חבילה שנייה של סוכריות ג'לי. כמו חבריו, מתיו שקט ורציני באופן יוצא דופן לגילו. המלחמה באוקראינה עקרה אותם ממולדתם, מבתיהם, ופיזרה אותם ברחבי העולם. שם, וכאן, הם סופרים כל שקל, מחנכים את עצמם לסבול בשקט, לא לבכות, לא לפחד מקולות רועשים.
הם מתגעגעים לסבא ולסבתא, לחתולים ולכלבים שנותרו מאחור, והם לא יודעים איפה הם יגורו בעוד שישה חודשים. לאירופה הגיעו מיליונים מהם, לישראל רק אלפים בודדים – רובם נשים וילדים שיש להם כאן קרובי משפחה. לחלקם יש אבות שהגיעו לישראל לפני המלחמה, עם אשרות עבודה.
בניגוד לנרטיב שהופץ כאן בידי שונאי זרים: ההמונים לא נוהרים לגבולותיה של ישראל – יקר כאן מדי, רחוק מדי, ובניגוד למדינות אירופה, לישראל אין תוכנית מאורגנת לקליטת הפליטים. רבים מהילדים זקוקים לסיוע פסיכולוגי, בעקבות חיים במשך שבועות ארוכים במקלטים במריופול המופגזת, אך את הסיוע הזה קשה מאוד לקבל.
העובדה היא כי על אף יחסי הציבור, מדינת ישראל הרשמית פשוט לא רואה את הילדים הללו, ומתייחסת אליהם כאילו נעשתה להם טובה, איזה חסד גדול. על כן, ביקשנו אנחנו להראות את הפנים שמאחורי הסיפור הגדול. להכיר לכם את הילדים והנערים שנעקרו לכאן, ומחפשים את הלב היהודי החם, המפורסם.
״זקוקים לבגדים, לבתי ספר״
אנג׳לינה מלניק
אנג'לינה מלניק, בת 13, הגיעה ביוני לבת ים מהעיר ריבנה במערב אוקראינה, עם אמה ואחותה בת החמש, וכאן פגשו את אביהן. היא מתאמנת בג'ודו וחולמת להיות דוגמנית. "אני אוהבת מאוד את ישראל, אבל רוצה לחזור הביתה", היא אומרת. "בבת ים אני הולכת כמעט בכל יום לאימון ג'ודו – כבר שבע שנים אני מתאמנת. באימונים כולם מדברים עברית, והמאמן מתרגם לי לרוסית".
על מאורעות המלחמה היא מספרת: "ב־24 בפברואר קמתי בבוקר והלכתי לבית הספר כרגיל, כי לא ידעתי כלום, אבל ראיתי שבית הספר סגור. השומר אמר לי שלא יהיו שיעורים כי המלחמה התחילה. בפעם הראשונה, במהלך ההתקפה האווירית, נבהלנו ורצנו למקלט, ואז פשוט התרגלנו. אם הייתה התקפה בלילה, פשוט כיבינו את האורות וחיכינו שזה ייגמר.
"נסענו לפולין ומשם לישראל, ועכשיו אחותי לא רוצה לחזור: היא אוהבת להיות כאן. גם אני אוהבת אבל מתגעגעת לאוקראינה, לחברים ולמשפחה – סבתי, סבי, אחי והכלב נשארו שם. אחי בן 18, לומד להיות איש צבא בלבוב. אמא שאלה אותו האם יבוא לישראל אם תהיה הזדמנות. הוא אמר שלא. אני חושבת שזה נורמלי שבנות בישראל משרתות בצבא, אבל לא הייתי רוצה".
איזו סיוע צריכים הפליטים כאן? אני שואלת. "את הבסיסי ביותר: בגדים, נעליים. ילדים צריכים חינוך: בתי ספר, גנים", היא משיבה. "אני עצמי אלמד קרוב לוודאי מרחוק בבית ספר אוקראיני. הייתי רוצה ללכת לבית ספר בישראל, אבל אני לא יודעת עברית".
מטילים לטילים
התאומים טימופיי ומתיו חרצ'נקו
מתיו וטימופיי חרצ'נקו הם תאומים מהעיר זפורוז'יה בדרום אוקראינה, אזור שחלקו נכבש בידי רוסיה, ובו תחנת הכוח הגרעינית הגדולה באירופה. תושבי האזור שנותרו בו חוששים מאסון קרינה ומצטיידים באשלגן יודיד למקרה של תאונה. העיר זפורוז'יה עצמה עדיין נשלטת בידי אוקראינה, אך סופגת רקטות ללא הרף.
לישראל הם הגיעו עם אמם יאנה, וכאן זכו לפגוש את אביהם שהגיע עם אשרת עבודה לפני שנה כדי לעבוד בענף הבנייה. הם נמלטו בפברואר להולנד, ובאוגוסט הגיעו לישראל, לבת ים. בינתיים, עד שיחלפו 90 ימים מרגע הגעתם והם יוכלו ללכת לבית הספר, התאומים מעבירים את זמנם בטיקטוק, קוראים חדשות על המלחמה ומטיילים בחוץ.
"ביום הראשון למלחמה התעוררנו בארבע וחצי בבוקר, וסבתא אמרה: 'מהר! המלחמה התחילה!'", מספר טימופיי. "לא האמנתי מיד אבל הסתכלתי על הטלוויזיה והבנתי". "ואז", ממשיך אותו מתיו, "רצנו לחלון וראינו משהו ארוך נופל – טיל רוסי. אכלנו מהר, ארזנו מזוודות, כמעט שכחנו את הטאבלטים והטלפונים שלנו, נכנסנו לרכב ונסענו במהירות מערבה. נסענו הרבה זמן, עקפנו מחסום".
מתיו: "אמא אמרנו לנו לישון, העמדנו פנים במשך שעתיים".
מאחור הם השאירו את סבא וסבתא ואת אחיהם הגדול איליה, שהעדיף להישאר, וגם את הכלב המשפחתי. קבלת הפנים הישראלית, כבר ביום הראשון, הייתה אזעקות וירי רקטות מעזה. "קראתי שבישראל יש ארבע רמות הגנה מפני טילים", מתפעל טימופיי. "זה מעולה".
"כבר יש לנו הרבה חברים בבת ים", אומרים השניים ומונים את שמותיהם. "אנחנו כבר יודעים איפה מגרשי הספורט, ויש פארק ליד הבית שלנו".
כמו ילדים, טימופיי ומתיו משתעשעים לעיתים, משתובבים, אבל התלאות ניכרות על פניהם, והם מספרים כי ביקשו להעביר כסף לצבא אוקראינה, "אבל אנחנו צריכים כסף כאן בישראל", הם ספק מתנצלים. "יש לי שני חלומות", אומר טימופיי, "להפוך לכדורגלן מקצועי ולסיים את המלחמה בהקדם האפשרי", "אני", משלים אותו אחיו, "חייב להיות ספורטאי, ושפוטין ימות".
"הייתי רוצה להישאר"
נזאר סיושצ'וק
נזאר סיושצ'וק, בן 7, הגיע לכאן עם אימו ז'אנה מהעיר אילינצ'י שבמחוז ויניצה, במרכז אוקראינה, לאחר שבאמצע יולי תקפו הרוסים את מרכז העיר והביאו למותם של 23 בני אדם, ובהם שלושה ילדים, ולכ־100 פצועים. בין השאר משום כך, נזאר עדיין קופץ מכל רעש, ובכל פעם שמדברים על המלחמה הוא קופא ועל פניו ננסך חיוך כפוי.
בישראל הם שוהים בפתח תקווה, בבית שבו מתגורר אביו ויטאלי, שעובד בישראל זו השנה השנייה בענף הבנייה. במקצועה, ז'אנה היא כלכלנית. בישראל היא עובדת בינתיים בניקיון, ולפחות מרגישה רגועה יותר. "אמא, האם נשרוד?", היה שואל אותה בנה בכל פעם, וכאן הוא אומר: "זה כל כך נהדר. אני לא מתעורר מצפירה, אלא בגלל שישנתי טוב".
"ביום הראשון למלחמה הלכתי לבית הספר, ואמי הלכה לעבודה", מספר נזאר. "היא אמרה שצריך לעמוד במקום שבו אין זגוגיות, כי אם רקטה מתפוצצת בקרבת מקום, הן עלולות להתנפץ ולהתפזר. אבל יש לנו דלתות זכוכית במטבח, בחדרים ואפילו לחדר האמבטיה, איפה אפשר לעמוד? קרה שהצפירות היו בכל יום, וראיתי רקטות עפות עלינו. אחר כך עלינו לאוטובוס ונסענו לוורשה. היה לי תיק גב ושני תיקים. לקחתי איתי טלפון וכמה מכוניות, וגם מדבקות מסרט מצויר.
"הורידו אותנו איפשהו, לא ברור איפה, ולקח לנו הרבה זמן להגיע למקום שבו גרים הפליטים. זה היה חדר כושר כל כך גדול, עם מזרונים על הרצפה. גרנו שם כמה ימים וחיכינו למטוס לישראל. באוקראינה יש לי חתול, צ'רניש, אני מתגעגע אליו. מתגעגע גם לסבתא וסבא שלי ורוצה שהם יבואו לבקר כאן, יסתכלו על הים.
"אני בישראל כבר חודשיים. לפעמים אני הולך עם אמא שלי למגרש המשחקים. שוכב בבית, צופה בסרטונים בטיקטוק. הייתי רוצה להישאר. אני ישן כאן טוב, אין סירנות. אני לא מפחד מהרקטות, לא מפחד ממטוסים – רק מרעשים חזקים. כשהמלחמה תסתיים, הייתי רוצה לטייל עם כל המשפחה – אמא, אבא והחתול".
אוקראינים ורוסים מסרבים להיות אויבים בכיתה בבת ים
סופיה טימצ׳נקו
סופיה טימצ'נקו, בת 12, הגיעה מאודסה עם אמה ואחותה לבת ים, שם מתגוררת סבתה מצד אמה, טטיאנה. אביה נשאר באוקראינה, באחת הערים המופגזות ביותר –ניקולייב, הרחוקה 25 קילומטרים מהחזית.
"ב־23 בפברואר, יום לפני המלחמה, חגגתי יום הולדת, וחברי פאשה בא לבקר אותי", היא משחזרת. "למחרת הוא העיר אותי בחמש בבוקר, טלטל אותי ואמר שוב ושוב 'סופיה, תתעוררי, המלחמה התחילה!' חשבתי שהוא צוחק, הלכתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה לישון, שתגיד לו לא לגעת בי, והיא אמר: הוא לא צוחק, המלחמה התחילה.
"לא לגמרי הבנתי מה קורה ואמא הייתה מבוהלת, בכתה כל הזמן. כמה ימים אחר כך ארזנו את החפצים ויצאנו ברכבת פינוי עם הכלב בוניה. השארנו אותה בלבוב כי חששנו שלא ייתנו לה לעבור. משם המשכנו לפולין – אני, אמי, אחותי ועוד שתי בנות חברות שלנו. היו פקקים ענקיים, עמדנו שעות בגבול והיה לנו קר מאוד. מעבר לגבול פגשו אותנו מתנדבים, חילקו בגדים ואוכל חם. המתנדב הפולני תומק לקח את כולנו לביתו, ואחרי שבועיים החלטנו לטוס לישראל, לסבתא.
"כאן אני יושבת בטלפון כל היום, קוראת בטלגרם חדשות על המלחמה באוקראינה, לומדת עברית ומדברת עם אבא וחברים בכל יום. כמה חברים מניקולייב הגיעו גם לישראל ואנחנו הולכים לים, אוכלים גלידה, מדברים על המלחמה לפעמים ובעיקר על סרטים.
"השבוע התחלתי ללמוד בבית הספר בבת ים, ובכיתה שלי יש גם כמה ילדים שהגיעו מרוסיה. אני בסדר עם רוסים, אפילו שיש רוסים שאומרים שכל האוקראינים רעים, 'נאצים'. אני לא שונאת אותם, פשוט לא מבינה. כאן בישראל לא פגשתי כאלה, רק באינטרנט".
איזו עזרה היית רוצה מישראל או ממתנדבים?
"לו רק מתנדב היה יכול להביא את הכלב שלנו מלבוב. אנחנו מאוד מתגעגעים אליו. עכשיו יש לי שני חלומות גדולים: שהמלחמה תסתיים ושאחזור לביתי, ושהכלב יחזור אליי".
