בימים הללו, כאשר אין בישראל מנהיגות ואנו נתלים במוצא פיהם של נשיא ארה"ב, למשל, נחמד להיזכר כי פעם היו לנו מנהיגים. אמיצים, ישרים, כאלה שעומדים מול אזרחי ישראל ולוקחים אחריות, כאלה שמשתדלים לפעול למען הציבור – גם זה שלא הצביע להם – ולא למענם.
מנחם בגין היה אחד כזה. ה-מנהיג הראשון מתנועת החירות, האיש שאחראי למהפך הפוליטי ב-1977, כאשר ב-38 מתוך 46 השנים שחלפו מאז, עמדו בראשות הממשלה מנהיגים שצמחו בליכוד (כולל אריאל שרון ואהוד אולמרט), בעיקר בנימין נתניהו עם שיא של 16 שנים בראשון הממשלה.
״הלקח היום, והלקח לעתיד לבוא״, אומר בגין, ממקום שבתו אי שם בעולם הבא: ״ראשית, אם אויב היהודים אומר כי יש בליבו, בדמו, שאיפה להשמיד אותם – אל תזלזלו, אל תלעיגו, אל תפקפקו, אלא קחו את שאיפתו ברצינות, התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו. האויב הזה רוצה להשמיד את היהודים. מנעו ממנו את הכוח להשמידם. היכונו כל יום תמיד ליום הפקודה, אבל לעולם אל תאמרו עוד: אין זה רציני״.
בעולם מזלזלים בכך. אנו אף רואים התעוררות מזעזעת של אנטישמיות שחשבנו שלא נראה עוד. איך אנו נמצאים שוב באותו המקום?
״שכחו היהודים 'הפיקחים' את המשל הנודע, אשר נכתב על השועל ולמעשה התכוון אליהם. היהודים המוטבעים זעקו: 'העולם חרב', ואילו העולם נד להם ויאמר: 'טעות, אין העולם חרב, רק היהודים טובעים'. בז אני לכל האנטישמים, לאפלת נשמתם, למשפטיהם הקדומים, לעלילותיהם הכוזבות, לשנאתם, לאכזריותם הפחדנית כלפי אנשים חסרי מגן. הפעם יש לנו מספיק כוח כדי להגן על עמינו ועל ארצנו. על עם ישראל ועל ארץ-ישראל, ולהדוף אחורה כל אויב שירים יד עלינו… ואם יש כמה יפי נפש שהחלו לעקם את האף שלהם – אז שיהיה להם אף עקום.
״ראשית ההשמדה בשואה היתה בהשפלה. לא יכול היה האויב לעשות את עמנו לאפר במותו, בטרם עשה את עמנו לאפר בחייו. הוא השפיל את אחינו, הוא רמס אותם תחת רגליו, הוא הפריד ביניהם, הוא רימה אותם… הוא הסית איש נגד אחיו, ורק לאחר שכך עשה בהם, יכול היה להוליכם, כמעט ללא התנגדות, עד לשערי אושוויץ… שמרו על הכבוד היהודי לבל יושפל עוד בידי קלגס… כי המתרס הזה הוא הראשון במתרסים לשמירת עצם קיומכם״.
בעולם יש שקוראים כבר עכשיו להפסקת אש ומזכירים את הקורבנות בעזה.
״יש משהו מדאיג, אולי אף מחריד, בגישתם זו של אלה הטוענים לכתר המתינות, והם קיצוניים בהשלמתם עם הרוע… אין לעולם זכות להעניש את ישראל, כפי שאין לכם זכות להטיף לנו מוסר על הקורבנות, האם רוצים שנדבר על הזהירות שלהם במלחמת העולם השנייה או במלחמת וייטנאם?״
מר בגין, חיים איתנו אזרחים ערבים שחולקים איתנו את גורלנו, אך רבים מהיהודים חוששים מפניהם. מה תאמר להם?
״יש אומרים כי אי אפשר לתת שיווי זכויות מלא לאזרחים הערביים של המדינה, משום שאין חל עליהם שיווי חובות מלא. זאת טענה מוזרה. נכון, אנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערביים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא, אבל כך החלטנו מרצוננו החופשי והנימוק המוסרי הוא בר־תוקף: היה כי תקראנה מלחמה, איננו רוצים שאזרח ערבי אחד יעמוד לפני הנסיון האנושי החמור הזה, בו עמדו בני עמנו במשך דורות, ובייחוד במלחמת העולם הראשונה באירופה, של התנגשות מזוינת נגד בן עמו.
״אין אנו רואים בערבים הישראלים אויבים; רוצים אנו לראותם כשכנים טובים. לא באנו להשמידם או לנשלם מן האדמה, עליה הם יושבים. בארץ־ישראל יש די מקום גם בשבילם, גם בשביל בניהם ובני־בניהם וגם בשביל מליונים יהודים שאין להם חיים אלא בארץ זו. הממשלה העברית תעניק שיווי־זכויות מלא; השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שפות הארץ; לא תהא הפליה בין ערבי ליהודי… המדינה העברית תהיה בית משותף בשביל כולנו… אולם עליהם להיזהר גם הם מלשמוע בעצת המסיתים. לא להרים יד על חיי היהודים או על רכושם״.
המלחמה הביאה אותנו לאחדות וליוזמות חברתיות שלא ראינו שנים רבות, כל חלקי החברה בישראל, יהודים וערבים, חרדים וחילונים, ימין ושמאל, פועלים יחד לסייע זה לזה.
״יש להתאחד מול פני האויב. בגטו הייתה התפוררות. יהודים נפרדו ורבו ובגדו איש ברעהו, והסגירו איש את אחיו ולא קמה בהם עוד רוח להתלכד ולקום על משמידיהם אלא ברגע שלפני האחרון. לא כן באומה. דעו להתאחד מול אויב ולעמוד נגדו תמיד עם אחד. אמרנו אנו בפרשת אלטלנה: אנו לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער. עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם, ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשי הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'… ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכל״.
מה לדעתך האחריות של הממשלה על המצב החברתי אליו נקלענו במדינה?
״אין שום ספק שבימי המשבר הללו ציפה הרוב המכריע של עמנו לממשלת ליכוד לאומי. ניתנה לו ממשלת עלבון לאומי… ניסו בממשלה לחלק את העם הזה לשני מחנות… אל תחלקו עוד את העם הזה. זה חטא ומן החמורים ביותר בתולדות ישראל. הממשלה הזאת תצטרך ללמוד אחת ולתמיד כי בתחבולות משתמשים נגד אויב, והמשפט איננו אויב, ועורך דין – שליחו של אדם – איננו אויב. בפניהם צריכה ממשלה המכבדת חוק ומשפט להתייצב בראש מורם ובלב טהור ובידיים נקיות; ובמקרה זה ידה של הממשלה היתה נטויה, אבל לא היתה נקיה״.
ראינו אתמול את הפוליטיקאים שלנו פורצים בבכי, בעקבות הצפיה בסרטוני הזוועה מה-7 באוקטובר. האם זו הדרך?
״יש דמעות אשר שום גבר אינו צריך להתבייש בהן. יש דמעות מצילות. האם אכחיש שיש בלבי רגשות? יש ויש. אני חושב שבלבו של כל אדם יש רגשות. האם הרגשות צריכים לסתור את השכל? במקורות שלנו יש ביטוי נהדר, אדיר, 'שיכול הלב'. בלב יש גם שכל וכן להיפך, שיכול הלב. אז מפחידים אותנו באמוציות. רגשות אנוש הם דברים מובנים מאליהם. אלא מה הם? אדם אוהב – זו אמוציה, רגש; אדם מתייחס לבנו על־פי אמוציה, רגש; לאמו – אמוציה, רגש; אם מוכנה לתת את חייה כדי להציל את ילדה – אמוציה, רגש. מה נזעקתם לדבר פתאום על אמוציות? איזו בושה מצאתם ברגשות אדם? מה רציתם? שאדם רק משום שהוא ראש ממשלה יפסיק להיות אדם עם רגשות? לא״.
